נשיא ארצות-הברית ברק אובמה מתארח בתוכניתו של דייוויד לטרמן (צילום מסך)

פסגה, חצי פסגה, רבע פסגה

"במכונת המִחזור הקרויה תהליך השלום גם בדיחות אפשר למחזר", כותב היוםשמואל רוזנר במדור הדעות של "מעריב". כפי שהוא עצמו מודה, הבדיחה שהוא מצטט לא ממש מצחיקה. אחרי הכל, היא על חשבוננו: הפגישות המחזוריות של מנהיגי הישראלים והפלסטינים בחסות נשיאי ארצות-הברית. המחזוריות והמִחזורוית הללו הן אולי בדיחה עצובה, אבל על רקע הפגישה המשולשת המתוכננת היום בניו-יורק, הפרשנים, היום כמו אתמול, דווקא מייעצים לנשיא ארצות-הברית לקחת אותה ברצינות גמורה, או לפחות את הלקחים שלה באשר לדרך שלו לעשות כאן שלום.

"בתהליך השלום אין קיצורי דרך", כותב רוזנר, ומחטיף סנוקרת לברק אובמה ("מי שיובא לקבורה הוא בטחונו המופרז של נשיא צעיר, מבריק, כריזמטי, שמשום מה הניח שגם בתחום הזה הוא יודע יותר טוב"). "כשנכנס לתפקידו, לפני שמונה חודשים, קיבל ברק אובמה סקירה מהירה על המזרח התיכון, ובעקבותיה סימן לעצמו שלוש מטרות מיידיות: לחזק את אבו-מאזן, להחליש את בנימין נתניהו ולצבור נקודות אישיות. מה השיג? את ההפך", כותב בן כספיתב"מעריב".

בטור של רוזנר חבויה בדיחה נוספת: "לוועידת אנפוליס נשלחו הזמנות ברגע האחרון ממש – כמו לפסגה שתתכנס בניו-יורק היום. למה ברגע האחרון? כי לחתונה שולחים הזמנות זמן רב מראש, אבל הלוויה מכנסים בהתראה קצרה". אם כן, הלוויה. לפי העיתונים, בעיקר הלווייתה של היומרה הפוליטית של אובמה להשכין שלום במזרח התיכון.

יש לכאורה מי שחושב ההפך. במדור הדעות של "הארץ" מגיב חיים גנז למאמר של גדעון לוי, שקרא למשאל עם על עתיד האחיזה הישראלית בשטחים. גנז מתנגד: "השמאל היה גולם במעגל של הימין, ועכשיו הגולם מת. משאל עם לא יכול לשנות זאת. אולי אובמה". אם כן, בכל זאת הלוויה. מי שאינו חושב שזו ההלוויה של אובמה מאמין שההלוויה שלנו כבר התקיימה.

אתמול הנמיכו העיתונים את ציפיותינו. היום נושבות רוחות אחרות לפחות מכיוון אחד משלושת הצדדים המעורבים בפסגה, זה של הבית הלבן. הן באות לידי ביטוי פה ושם. למשל בדיווח ב"מעריב" ("למרות המסרים הפסימיים שמשדרים כל הצדדים והנמכת הציפיות, פסגת 'השום דבר' עוד עשויה להסתיים בתקווה חדשה"). ואילו בכותרת המשנה על שער "ישראל היום" נכתב בשם "הבית הלבן": 'לאובמה אין ציפיות גדולות'".

הכותרת הראשית של "הארץ" מתמקדת בתוכן הצפוי של הפסגה, ולא בהערכות על חשיבותה: "אובמה במאמץ של הרגע האחרון לגבש הצהרה משותפת בתום הפסגה". כותרת המשנה מפרטת: "בין ההצעות: נשיא ארצות-הברית יכריז על הקפאת ההתנחלויות ויקרא לכינוס ועידת שלום לחידוש המו"מ". ההפניה למאמר של אלוף בן על השער: "הפסגה היא צעד בתהליך לחידוש המו"מ, לא אירוע דרמטי שיקבע אם יהיה שלום". על רקע הציפיות הלא נמוכות והלא גבוהות האלו, אובמה לא נראה כלא יוצלח כפי שהוא מתואר ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות".

ומה ב"ידיעות אחרונות"? שם עברו למאבק הבא: נאומו של נשיא איראן באו"ם. "ישראל: להחרים נאום אחמדינג'אד" היא הכותרת הראשית של העיתון. כותרת המשנה: "משרד החוץ פנה למנהיגים: אל תשאירו נציגים באולם כשנשיא איראן ידבר. רוב המדינות השיבו: זה תלוי בתוכן דבריו".

דו"ח גולדסטון

"המבצע נגד גולדסטון" היא כותרת ידיעה על חצי מעמ' 4 ב"ידיעות אחרונות". "ישראל גייסה את כל התותחים למאבק בדו"ח", קובעת כותרת המשנה. מי הם "התותחים"? ראש הממשלה, נשיא המדינה, שר החוץ, שר הביטחון וסגן שר החוץ. האם הסלנג של סרטי מלחמה נועד לחפות על משהו? כותרת המשנה מונה את מנהיגי אירופה ומדווחת כי הם "קיבלו שיחת טלפון". וזה כבר סלנג של סרטי מאפיה. האם המנהיגים שקיבלו שיחת טלפון הרימו את השפופרת? על כך לא מדווח. ייתכן שהם מחכים לשמוע את תוכן דבריהם של התותחים שלנו.

במדור הדעות של "מעריב" קורא בן דרור ימיני להקים ועדת חקירה בראשות אהרן ברק לבדיקת פעולות צה"ל במלחמת עזה. לפי הטור, ימיני אינו מעוניין בחקירה ממש, אלא מבקש למנוע את הפיכת תדמיתה של ישראל בעולם לכזו של דרום-אפריקה בימי האפרטהייד.

באותו עמוד כותב עפר שלח כי הקצינים הבכירים של צה"ל מודיעים כי במלחמה הבאה הם יפעלו באגרסיביות גדולה אף יותר מזו שהופעלה ב"עופרת יצוקה" ובמלחמת לבנון השנייה. גם שלח חושש מהפגיעה בתדמית ישראל, וניתן להבין שגם מהתוצאות הממשיות של האגרסיביות הצבאית. כפתרון הוא מציע למדינאים להגביל בזמן את הפעולות הצבאיות הבאות. זה אינו הטור הראשון ששלח כותב על פשעי המלחמה האפשריים של צה"ל, וגם לא הראשון שהמסר שלו אפוף ערפל קרב.

היום כתב כאן רפי מן על מה שנכתב בדו"ח גולדסטון על תפקודה של התקשורת במהלך "עופרת יצוקה", ובעיקר על המגבלות והקשיים שהערימו עליה השלטונות – של ישראל ושל חמאס ("מה רצינו להסתיר"). היום בחלק ב' של "הארץ" כותב עקיבא אלדר על דו"ח של ארגון עדאלה, שכותרתו "מחאה אסורה: הגבלת חופש הביטוי של מתנגדי המתקפה הצבאית בעזה על-ידי רשויות אכיפת החוק". לפי אלדר, "המסמך של עדאלה הושלם ימים אחדים לפני פרסום דו"ח גולדסטון. הוא מבסס את העובדות ומעמיק את הביקורת על פגיעה בחופש הביטוי ועל חוסר סובלנות כלפי המחאה, בעיקר של אזרחי ישראל הערבים, נגד המתקפה האכזרית על האוכלוסייה האזרחית ברצועה. הדו"ח מלמד שגורמי האכיפה לא למדו את לקחי מהומות אוקטובר 2000, ולא הפנימו את המלצות ועדת אור".

רפורמות

כותרת ב"עסקים" של "מעריב": "הרפורמה ה'מהפכנית' של נתניהו – בתוקף כבר מימי ממשלת שרון", בזמן שכיהן כיו"ר קדימה. לפי לירן דנש, "מתברר שלא מדובר בהחלטה חדשה, אלא במִחזור החלטה 4103, שהתקבלה ב-9 באוגוסט 2005".

בידיעה לא מובאת תגובת לשכת ראש הממשלה, אבל מובאים דברי לגלוג מטעם מפלגת קדימה, מה שמרמז על מקור הידיעה. ההאשמה כאילו ההחלטה הנוכחית היא מחזור של החלטה קודמת היא לפחות בעייתית. אופי הפעולה של המחוקקים והפקידים יוצר פעמים רבות מציאות של יישום "זוחל" ומתמשך של המלצות ועדות שונות. זה לאו דווקא לרעה ולאו דווקא באשמת הממשל הנוכחי.

זאת ועוד: השינויים וההתאמות בחוק תכנון ובנייה, ההוראות החריגות והפערים בין ההלכה למעשה הם רבים ומסועפים. לכן כלל לא ברור שהרפורמה הנוכחית אכן זהה לזו שהוחלה ב-2005 (או לאלו שהיו בשנים שלפניה, ואלו שבשנים שלאחריה). סקירה תמציתית של ההיסטוריה של הרפורמות האלו ניתן למצוא, למשל, בעבודה הזו (קובץ PDF).

לאחר פרסום הסקירה שלחה דנש תגובה לדברים. הרי היא במלואה:

"באשר לתגובה ממשרד ראש הממשלה, אתמול הייתי בקשר ישיר עם הדוברות של ראש הממשלה לאורך כל הכנת הידיעה על כל שלביה, הם בחרו שלא להגיב, וזה מצוין גם בידיעה בסופה. העובדה שמשרדי ושרי הממשלה נוטים למחזר, להרחיב וכו' תוכניות ורפורמות קיימות היא ידועה ולא חדשה. העניין הוא שמכל המסמכים שראיתי אתמול - פרוטוקולים של ישיבות, החלטות ממשלה, פרוטוקולים של חוק ההסדרים - עולה כי התוכנית עצמה, שהיא זהה כמעט אחד לאחד לתוכנית של נתניהו, החלה להיות מיושמת כבר בממשלת שרון.

"בימים אלה נתניהו ומקורביו משווקים אותה כ'תוכנית חדשה שתצמצם את הביורוקרטיה', אבל אותן מלים בדיוק השמיע למשל כבר בר-און כאשר היה שר הפנים. הניסיון לנכס את כל התוכנית, במקום לציין שמדובר בתוכנית קיימת, על-פי החלטת ממשלה קודמת, שכרגע רק מרחיבים אותה, היא בעייתית בעיני".

מוזיקה

אחרי פרויקט 500 השירים האהובים על מערכת "7 לילות", שהוגש כמוסף מיוחד של סקירות קצרצרות לכבוד החג, והיה חביב בעיני, מקדיש מוסף "גלריה" חצי עמוד לסקירה של בן שלו את 30 האלבומים המוצלחים של תשס"ט:

"לכאורה זאת היתה עוד שנה משברית בחיי המוזיקה הישראלית. מכירות הדיסקים הוסיפו לצלול אל מותן; המיינסטרים ייצר עוד ועוד זמרים מנומסים ומשעממים עד אימה; השוליים הפיקו יותר מדי אלבומים בינוניים ומטה; ובשמונה מתוך עשר פעמים שפתחת את הרדיו ונפלת על שיר ישראלי חדש, מיהרת להחליף תחנה. האזנה חוזרת לאלבומים שיצאו השנה היתה אמורה לאשש את הרושם המתסכל הזה. למרבה ההפתעה והשמחה, היא סותרת אותו. בציר האלבומים של תשס"ט, כך מתברר, היה מוצלח מאוד".

כלכלה ופלילים

הכותרת הראשית של "דה-מרקר": "אם זה ההסדר, עדיף לפרק את אפריקה". הכותרת אינה הפניה לדיווח, אלא למאמר, של סגן העורך רותם שטרקמן. "לב לבייב רוצה להישאר בעל השליטה באפריקה-ישראל, אבל לא מוכן להביא אף שקל מהבית", נכתב בכותרת המשנה. "מציבור החוסכים לפנסיה, לעומת זאת, הוא מבקש לוותר על 3 מיליארד שקל".

הכותרת העליונה על שער המוסף הכלכלי היא "45 יום בפנים". לצדה נראית תמונה של איש העסקים שהסתבך אלי רייפמן, מהבעלים של אמבלייז. כותרת המשנה: "'צר לי על המבקש, שנראה כמי שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא', אמר שופט בית-המשפט העליון – ושלח את אלי רייפמן למאסר בגין בזיון בית-המשפט".

כותרת עמ' 6 ב"מעריב": "'אימת השוטרים' בדרך אל החופש"; "זעם במשטרה: למרות שהורשע באיום על שופטים ושוטרים, העבריין מיכאל מור מנהריה ישתחרר מהכלא בעוד כחודשיים. השר לבטחון פנים תקף את החלטת השופטת: 'היא לא נותנת רוח גבית למאבק בפשע'". מור נשפט ל-11 חודשי מאסר, שמהם ינוכו החודשים שבהם היה במעצר. מור הוא העבריין שהתפרסם לאחר ששוטרים ממשטרת נהריה נחשדו שקשרו קשר לפוצץ מטען נפץ בביתו.

ב"ישראל היום" מקבל הנשוא את הכותרת הראשית: "הפושע ייצא לחופשי, השוטרים יחכו לעונשם"; כותרת שמתעלמת מההבדל בין המעשים שבהם הורשע העבריין (סחיטה ואיומים) ובין אלו שבהם חשודים השוטרים (הטמנת מטענים).

"אנחנו מניחים שבתל-אביב פעלו בחודש האחרון כ-400 בתי קזינו והימורים", מצוטט קצין משטרה בידיעה על "חזרתם של בתי הקזינו" ב"מעריב".

ענייני תקשורת

כותרת אחת הידיעות של לי-אור אברבך במוסף "עסקים" היא "רוצה פינה בערוץ 10? שלם 10,000 שקל". לפי אברבך, מנכ"לית של פורטל אינטרנט, איריס מושלי, היתה אמורה להתחיל להגיש פינת המלצות קבועה בתוכנית היומית "המקצוענים", המשודרת בערוץ 10 בהנחייתה של השדרנית שירה פליקס.

מושלי, המפעילה את האתר הסמי-שיווקי "בית ונוי", הציעה לחברות בתחום העיצוב והאדריכלות לשלם לה 10,000 שקל בתמורה לחבילת פרסום באתר, שתכלול גם המלצה בתוכנית בערוץ 10. "מכירת אייטמים בתוך תוכניות נחשבת לעבירה חמורה על חוקי הרשות השנייה, אשר עלולה לעלות לערוץ בקנסות כבדים. מדובר בעבירה אתית קשה במיוחד לאור העובדה כי הצופה התמים עשוי לחשוב כי מדובר בהמלצה כנה, ולא בפרסומת שעליה שולם סכום כסף", נכתב בידיעה.

בעקבות התחקיר העיתונאי שערך, כותב אברבך, ביטל ערוץ 10 את הפינה. מעניין לדעת אם עוד תכנים בתוכנית "המקצוענים" בערוץ 10 הם פרסומות סמויות, במיוחד לאור העובדה שפרסום סמוי ("תוכן שיווקי") המטעה בזדוניות את הציבור נפוץ כל-כך בטלוויזיה שלנו (מדגם מקרי מכתבות ב"העין השביעית": "ערוצים 1, 2 ו-10 מציגים: פינות כלכליות למכירה", "בוקר טוב, בובליל", "פרסום סמוי גלוי", "נוכל לקבל את הכסף עכשיו?", "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע", "מרשם לאסון", "מקום ידידותי", "התנ"ך של ערוץ 2").

כותרת המשנה של כתבה במוסף "גלריה" המדווחת על טקס פרסי האמי היא "פעלולי הפירוטכניקה היו בשיאם, המנחה יצא מגדרו, הזוכים התרגשו, אבל טקס האמי ה-61, שהתקיים אתמול, הדגיש בעיקר את העובדה שהטלוויזיה נלחמת על חייה".

במדור הדעות של "מעריב" כותב יובל דרור על המאמצים של גוגל ליצור מאגר עצום של ספרים דיגיטליים ברשת, ועל שיתוף פעולה מעניין בינה ובין חברת און דימנד בוקס. החברה פיתחה מכונה המסוגלת להדפיס ספר בתוך דקות אחדות, וכעת יכילו המכונות את המאגר של מיליוני ספרים שאספה גוגל.

כותרת הגג של "מעריב" היא "היום ב-18:30 (שעון ישראל): הפסגה המשולשת בניו-יורק". מדוע המידע האינפורמטיבי הזה מופיע ככותרת על השער, ולא נשאר בתוך הידיעה בנושא, או במדריך שידורי הטלוויזיה? משום שהוא תוצר של התסכול של העיתונות המודפסת, שתיאלץ לחכות עד למחרת הפגישה כדי לדווח עליה.

רותה קופפר כותבת בחלק ב' של "הארץ" קטע קצר על סרט תיעודי המתאר תוכנית טלוויזיה דמוית "אמריקן איידול" ("כוכב נולד"), המשודרת באפגניסטן. אחת הכותרות על שער "מעריב" היא "לצנזר את סובול". לפי רוני מלול, "במשך 13 שנה הוצג המחזה 'אלמה' של יהושע סובול ברחבי העולם, אבל דווקא בישראל הוא נתקל בבעיה. מוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, שבו יועלה המחזה, נמצא באחריות משרד הביטחון. אבל שם החליטו שהמחזה גס מדי וחייבו את ההפקה לשנות את הטקסט".

זו אינה הפעם הראשונה, גם לא השנייה, שהנהלת המוזיאון מתפרסמת בהקשר של צנזורה. בדרך כלל זה קורה בתערוכות אמנות (בעיקר של בתי-ספר גבוהים) המוצגות במקום. ל"מעריב" זו הזדמנות לכתוב גסויות באצטלה של הגנה על חופש הביטוי (כאילו יש משמעות לציטוט הקטעים במנותק מהקשרם), אבל המצונזרים לא מבינים מה רוצים מהם (אף שכמה מהם גוזרים מהעניין קופון תקשורתי), והמנהלים לא מבינים מה רוצים מהם: לדידם מדובר באתר הנצחה של עולי הגרדום, ויש להתנהג בו בהתאם. זו אינה דרישה בלתי מתקבלת על הדעת, אז למה ממשיכים להעלות דווקא במוזיאון הזה תערוכות ומחזות? אין די אולמות בירושלים?