ראש הממשלה אהוד אולמרט, אתמול בכנסת (צילום: קובי גדעון)
הסכם אי-חילופי שבויים
מקורן של חדשות הבוקר (כלומר, אתמול בלילה) בצפון – עסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה, ובדרום – הסכם הפסקת האש עם חמאס. אבל בעצם המקור הוא במרכז: נועם שליט, אביו של החייל החטוף גלעד שליט, מסיר את הכפפות ויוצא למתקפה על ממשלת ישראל ועל העומד בראשה. ב"הארץ" אחת מכותרות השער היא ציטוט מדבריו של שליט: "אולמרט לא לחם ולא הסתכן בנפילה בשבי" (בראיון עצמו יש ציטוטים חזקים עוד יותר נגד ראש הממשלה); ב"מעריב" הציטוט הוא: "ההסכם הזה פסול, מקומם מבחינה מוסרית ובלתי חוקי" ("מעריב" גם נותנים קרדיט לכלי התקשורת הראשון שפירסם את העניין, ערוץ 2); וב"ידיעות אחרונות" הולכים כרגיל על הקצר והצר: "הפקרתם את גלעד".
הרקע לדבריו של שליט היא, כמובן, העובדה שהסכם הרגיעה שנכנס היום לתוקף אינו כולל את החזרתו הביתה של הבן, גלעד שליט; זאת, בניגוד להצהרות הפוכות של ראש הממשלה (שכזכור הוציא אותנו למלחמה בהבטחה הזחוחה שיחזיר את החיילים החטופים). ב"ידיעות אחרונות" דואגים לצרף תצלום של הכותרת הראשית שלהם מה-13.5, שלפיה הממשלה העמידה את שחרור שליט כתנאי להפסקת האש. הפשטנות השטחית המאפיינת כותרות ב"ידיעות אחרונות" עושה חסד, הפעם, עם תיאור המציאות: כותרת המשנה לדבריו של שליט היא "ראשי המדינה התחייבו לכלול בהסכם את שחרורו של גלעד והפרו את ההבטחה | לאולמרט לא אכפת | מברק קיבלתי רק המהום מעורפל | זו ממשלה? זו רפובליקת בננות". בידיעות עצמן שליט עומד על נקודה מכאיבה במיוחד: עניינינו הלאומיים מתנהלים במחשכים. ההצהרות ריקות מתוכן והמהלכים שמתבצעים נעשים בהסתר, ללא שיכריזו עליהם, והם מגיחים כל פעם בהפתעה. "אני מקבל את המידע מממשלת חמאס", הוא אומר ל"ידיעות אחרונות".
יש בדברי שליט חומר למחשבה גם לעיתונאים: איך זה שאנשי הציבור מצליחים להתנהל בצורה לגמרי לא ציבורית? אבל האמת היא שהעיתונות דווקא חשפה בזמן אמת חלק גדול מהמהלכים של הממשלה, ולפעמים גם הזכירה לה את הזיגזגים והשקרים. הבעיה היא שלא נראה שזה משנה הרבה. איך כתבו פעם באחד העיתונים: "איפה הבושה". ואולי הפוליטיקאים הפסיקו להתבייש מהעיתונים משום שכדי להתבייש ממישהו הוא צריך להיות כזה שמתביישים ממנו, ולא בו. שליט, בינתיים, מתכונן לפנות לבג"ץ.
כאמור, אין מה להתרגש יותר מדי מזיגזגים בעמדות הממשלה הנוכחית. הרי אחת הסיסמאות שלה, לצד "לא בלי גלעד", היתה כי אין מנהלים דיאלוג עם החמאס. והנה היום נכנס לתוקפו הסכם הפסקת אש עם הארגון הזה.
ב"מעריב" מצוטט אולמרט כמי שאומר, "הרגיעה שברירית ועלולה להיות קצרה מאוד". "הפסקת האש שברירית" היא גם הציטוט של אולמרט שנבחר לכותרת הראשית של "הארץ". כותרת העמוד המטפל בעניין ב"מעריב" היא "יהיה כאן שקט?". בעמוד הבא מדווח "מעריב" על הלך הרוחות בעזה, "אופטימיות מהולה בחשדנות" (ספואת כחלות).
ב"ידיעות אחרונות" ריכזו בכפולת עמודים חמישה טורים קצרים, "בעד ונגד" הרגיעה. גיא בכור, תחת הכותרת "ליקוי מאורות", מציע דימוי מעניין: עזה כמיכל מים בעל שני פתחים, מצרים סוכרת אחד באצבעה וישראל את הפתח האחר. הראשון שיסיר את האצבע, יירטב. אורי אורבך מסב את תשומת הלב לשימוש במלה "רגיעה" במקום "הפסקת אש". איתן הבר מפנטז ש"אולי זה יצליח". הכותרת של סבר פלוצקר היא "הסכם עם השטן". אורי משגב הוא היחיד המצדד באופן מלא בהסכם (ובכפולת הדעות מצטרף אליו א.ב. יהושע).
כותרת הטור של עמוס הראל ואבי יששכרוף על שער "הארץ" היא: "ישראל משלמת במעשים – ומקבלת הבטחות". ארי שביט כותב באותו עיתון כי כולם חושבים שהרגיעה לא תרגיע הרבה זמן, והיא משמשת בסך-הכל הקדמה (צינית? לא נאמר) למלחמה הממשמשת ובאה.
הסכם חילופי שבויים?
גם היום העיתונים מלאי תקווה לקראת ביצועו של הסכם חילופי השבויים עם חיזבאללה. ב"ידיעות אחרונות" נכתב שהעסקה תבוצע בימים הקרובים. ב"מעריב" "גורם בטחוני" מוסר כי "חילופי השבויים צפויים כל יום". עם זאת, ב"מעריב" מעמעמים את התקווה לכך שהחיילים חיים, וחוזרים שוב ושוב על "הערכה כי החיילים אינם בין החיים" (עמיר רפפורט, מיה בנגל, אלי לוי וג'קי חוגי).
מאבק העובדים הסוציאליים
בעמ' 27 ב"ידיעות אחרונות", בטור הצדדי, בידיעה השלישית מלמעלה, מדווח דוד רגב כי בשבוע הבא יחריפו העובדים הסוציאליים את מאבקם וכי שירותי הרווחה ייסגרו.
הסכסכניות
מכירים את הילדה הזו בכיתה שהולכת ולוחשת להוא משהו באוזן, ואחרי זה מסתודדת עם זה, ובסוף אומרת משהו למישהו אחר, ומצליחה לסכסך בין כולם? ובכן, אני לא. אין לי זיכרון כזה. אבל אם היה לי, הוא בודאי היה צף ועולה כשהייתי רואה את כותרת המשנה הבאה על שער "ידיעות אחרונות" (לכתבה "אין רגיעה בין אולמרט לברק" של סימה קדמון): "מלחמת עולם בין רה"מ ושר הביטחון על הקרדיט לרגיעה. מקורבי אולמרט מאשימים את ברק בתככים: הוא הציע לעקוף את הקבינט, אבל רה"מ השיג רוב. בפומבי קרא לאולמרט להתפטר. אחר-כך צילצל ואמר לו: 'תהיה חזק', ולאחרים לחש: רה"מ לא מתפקד". מי כאן הסכסכן שעוסק באדיקות במי האפסיים של היריבויות האישיות, המתוזמרות בקפידה, של נבחרינו? לשכת אולמרט, לשכת ברק או העיתון "ידיעות אחרונות", שתיעד את הלחישות והצעקות ונתן להם מקום נכבד על השער?
עמ' 13 של "ידיעות אחרונות" מוקדש כולו לידיעה ארוכה של טובה צימוקי, העוסקת בחילופי ההאשמות בין השר חיים רמון ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. עוד פרק בפרשת רמון ב', פרשה שאין לה כמעט קיום תקשורתי מחוץ לזה שנופחת בה טובה צימוקי (למשל: כאן, כאן, כאן וכאן).
רמון, כזכור (זהירות, משפט ארוך לפניך), דורש להקים ועדת בדיקה שתחקור את החוקרים שחקרו אותו בפרשת המעשה המגונה, שבו הורשע לפני כמה חודשים. עוד כזכור, רמון תקף את מזוז בשבוע שעבר, ואמר כי הוא עוסק ב"כפייה משפטית". אתמול התבטא מזוז בעניין ואמר כי הוא מתנגד להקמת ועדה וכי רמון "מנהל מסע צלב שיטתי נגד החוק". רמון שיחרר מיד מתקפה נגדית, ואמר שהיועץ "מנהל מסע הפחדה חסר מעצורים". איך מיסגרו ב"ידיעות אחרונות" את העניין? "היועץ המשפטי לממשלה תקף את השר רמון. רמון לא נשאר חייב". אבל הרי מי שהתחיל בהאשמות פומביות היה רמון, ולא מזוז. תגידו: מה זו האינפנטיליות הזו שלי, להיטפל ל"מי התחיל". אבל זה לא אני, זה "ידיעות אחרונות" שהתחיל, כלומר המשיך, לעסוק יותר ברכילות ובמשחקי הילדים הפוליטיים שמסביב, ופחות בנושאים הפוליטיים והמשפטיים עצמם.
פרשת העמותות חוזרת?
מיה בנגל ומרב דוד מדווחות ב"מעריב" על התפתחות בפרשה שכבר נקברה ומתה, לכאורה: פרשת העמותות של אהוד ברק. כבר לפני כמה שבועות איים טל זילברשטיין, מי שהיה יועצו של ברק בזמן הפרשה ועכשיו הוא יועצו של אולמרט, כי יש לו מידע בעניין זה שיכול להזיק לברק. היום כותב "מעריב" כי שמואל לוי, קבלן הקולות הראשי בבחירות 1999, תובע ממפלגת העבודה לשלם לו 13 מיליון שקל תוך שבוע, אחרת יתבע את ברק. רגע רגע, האם קראנו נכון? האם שותף לפשע סוחט לאור יום שותף אחר, שהוא במקרה גם שר הביטחון (לא שזה נשמע כל-כך מופרך על רקע האירועים העכשוויים)? אז זהו, שלא. לוי תובע את הכסף עבור עבודות שלטענתו ביצע במהלך הקמפיין. האם הוא מזכיר בצורה כלשהי עניינים פליליים שלכאורה נעשו בקמפיין? לא. אבל נחכה ונראה.
בדרכים
בימים האחרונים חוזרות תאונות הדרכים וקונות דריסת רגל בעמודי החדשות, יום אחרי יום אחרי יום. אחת ההפניות על שער "ידיעות אחרונות" היא לעמ' 11, שם מדווחים איתן גליקמן, ירון דורון ואודי עציון על תשעה הרוגים ו-17 פצועים אתמול בכבישים. גם ב"מעריב" יש הפניה בשער, ולעניין מוקדשת כפולת עמודים.
גם ב"הארץ" מציינים את ריבוי התאונות על השער, אבל הכותרת התחבורתית הגדולה יותר עוסקת בשביתת נהגי המשאיות, שאמורים לחסום היום את נתיבי איילון; שביתה שהעיתונים האחרים בוחרים באופן תמוה להתעלם ממנה. וצביקה ברוט מדווח ב"ידיעות אחרונות" על חוק שעבר בכנסת בקריאה טרומית, הקובע עונש של עד חצי שנת מאסר למי שייתפס נוהג על חוף הים.
ובשורה לחובבי הסקי: עופר פטרסבורג מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי משרד הפנים אישר תוכנית להקמת מתחם גלישה על שלג מלאכותי על הר גלבוע. פתיחה מתוכננת: מרץ 2009. מי היזם? לא נאמר בידיעה.
אין לו רעיון
נח קליגר מגיב ב"ידיעות אחרונות" לקולות כמו אלה של יהודה באואר, שכתב כי על בניו של עם שחווה את השואה מוטלת חובה מוסרית שלא לגרש את הפליטים האפריקאים המגיעים לארץ. קליגר יוצא נגד ההשוואה לשואה, אבל לא כותב שום דבר ברור חוץ מ"אין לי רעיון כיצד לפתור את הבעיה המסובכת הזו".
ענייני תקשורת
"ידיעות אחרונות" מנהל מעל דפיו את המאבק המשפטי עם הפלסטיני רוצח הילדים סמיר קונטאר, שתבע דיבה את העיתון לאחר שפורסם בו כי הוא עתיד להינשא שנית, גרסה שלדבריו פגעה בו מבחינה דתית. העיתון אינו משתדל לדווח על העניין, שהוא בו בעל עניין, בצורה קורקטית. כותרת הגג היא "הרצחת וגם תבעת?", והכותרת היא "התביעה החצופה של הרוצח סמיר קונטאר". מן הידיעה עצמה, של יורם ירקוני, עולה כי הטענה העיקרית של פרקליט העיתון היא כי לקונטאר אין "שם טוב" ולכן אי-אפשר לפגוע בשמו הטוב.
ידיעת העמוד האחורי של "ידיעות אחרונות": אתר קשת חשף בטעות למשך כמה דקות את שמות המשתתפים בתוכנית "כוכב נולד" שעלו לשלב הבא ("נבחרת"). כמה דקות הספיקו למעריצי התוכנית להפיץ את הבשורה הלאה, עד שהגיעה גם ל"ידיעות אחרונות", שמפרסם את השמות. האם יש כאן שירות לקוראים? ברור שלא. אחרת "ידיעות אחרונות" היה מפרסם כל שבוע את הסוף של הסרטים וסדרות הטלוויזיה המוקרנים באותו שבוע. האם ב"ידיעות אחרונות" רצו לקלקל לקשת? מה פתאום. לא יכול להיות שמנצלים את העיתון למאבק מסחרי פנימי. נראה שהסיבה אחרת: "ידיעות אחרונות", העיתון כבד הראש, החליט לקרוע את המסכה מעל התוכנית המבוימת והשטחית.