חזית הדרום
יום קשה היה אתמול בדרום. ב"הארץ" הוא בכותרת הראשית ("למרות הירי: ישראל תמשיך במגעים לרגיעה"), בשער "מעריב" הוא תופס כותרת קטנטנה ("יום קרב: עשרות פצמ"רים בנגב, 14 הרוגים בעזה"), משער "ידיעות אחרונות" הוא נעדר לחלוטין.
אסתר צור, שנפגעה אתמול ביד-מרדכי מפגיעת קסאם (צילום: אדי ישראל)
נוסף לירי הכבד של טילי קסאם ופצצות מרגמה, ניסו פלסטינים להחדיר טרקטור ממולכד לאזור נתיב-העשרה. "החרפת הירי באה כנראה על רקע פיצוץ בבית מגורים שאירע בצהריים בעיירה בית-לאהיה שבצפון הרצועה, ושבו נהרגו שבעה פלסטינים, רובם פעילי חמאס, ונפצעו עשרות. חמאס, שהאשים תחילה את ישראל באחריות לפיצוץ בבית איש הארגון, מיתן את טענותיו מאוחר יותר, לאחר שצה"ל הכחיש", כותב עמוס הראל ב"הארץ", ומזכיר בראש הידיעה כי אתמול נפצעה בינוני תושבת הדרום מירי הקסאם. בעמ' 3 היא מקבלת שם: אסתר צור מקיבוץ יד-מרדכי. בידיעה של אבי יששכרוף באותו עיתון נכתב כי כמה שעות לאחר האירוע הודה חמאס כי לא מדובר בפעולה של צה"ל, ולא רק "מיתן את טענותיו".
ב"ידיעות אחרונות" אין, כאמור, אזכור כלשהו על השער למצב בדרום (היי, איציק זוהר נחתך! וצריך מקום לכותרת המבחילה "פני צלקת"), אבל העמוד הפנימי הראשון עוסק בכך ומביא באופן נדיר תמונה של גופת תינוקת פלסטינית. מדוע החליטו עורכי "ידיעות אחרונות" לפרסם תמונה לא נוחה כזו? אולי משום שידנו לא היתה במעל, כפי שאומר כיתוב התמונה המאשים: "קודם ירו קסאמים ורק אחר-כך הודיעו ש'יחקרו את המקרה'. הפעוטה שנהרגה בתאונת העבודה בעזה". ומה בנוגע להמשך המגעים לרגיעה שעליהם מדווח ב"הארץ"? גם ב"ידיעות אחרונות" שמעו על העניין, והעיתון מביא את מחאותיהם של תושבים מהדרום המכנים את הרגיעה המדוברת "שקר מוחלט", ואת טענותיהם של גורמים במשרד הביטחון הקובעים כי צה"ל מאבד את כושר ההרתעה.
לרגל שנה לשלטון חמאס ברצועה עוסקים הכתבים ב"הארץ" במעמדו שם, וקובעים כי זה לא התחזק למרות התעצמותו של הארגון וכיבוש הרצועה מידי פתח. רוני שקד כותב דברים דומים בטור פרשנות ב"ידיעות אחרונות": "החיים בעזה הם גיהנום – אבל שלטונו של חמאס חזק מאי-פעם".
עוד ב"הארץ": פאדי עיאדאת ומיכל גרינברג כותבים כי ישראלים רבים העובדים במעברי הגבול איבדו את פרנסתם בגלל המצור הישראלי על עזה. הכותרת הבומבסטית היא "חמאס עלה לשלטון ברצועה, מאות ישראלים ירדו מנכסיהם".
וגם זה קורה בדרום: יהודה באואר כותב ב"הארץ" על המדיניות הישראלית כלפי הפליטים המסתננים אליה מאפריקה: "בשעתו ראינו בטלוויזיה את ראש הממשלה מתייחס לעניינם של הפליטים האלה. לא אשכח את דבריו בדיון הזה, כאשר עמד בתיאטרליות אולמרטית על דוכן הנואמים ואמר: 'מה לנו ולהם?'. ובאמת מה לנו ולהם, מלבד לקח של העבר היהודי, מלבד חובה אנושית ויהודית לסייע לקורבנות רצח עם ומלבד המחויבות שלנו לעצמנו?".
החזית הפוליטית
מזל מועלם מדווחת ב"הארץ" כי מפלגת העבודה הציבה אולטימטום למפלגת קדימה: אם עד ה-25 ביוני, מועד ההצבעה לפיזור הכנסת, לא תקבע קדימה מועד לפריימריז ולהחלפת אולמרט, תצביע העבודה בעד פיזור הכנסת. גם מאמר המערכת של "הארץ" מצטרף לקוראים לאולמרט ללכת הביתה. והפתעה! גם יואל מרקוס חובר לכו-לם וכותב מאמר שכותרתו "אולמרט, לך הביתה". חבל, אם מרקוס היה מתמיד בתמיכתו באולמרט גם עכשיו, קל היה יותר לשפוט בדיעבד את תמיכתו כחפה משיקולי אתרוגנות.
אהוד אולמרט יוצא מפגישתו עם צחי הנגבי ואלי אפללו, אתמול (צילום: אוליביה פיטוסי)
החזית הפוליטית של עבריינות המין
ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לעסוק בחשיפת המסמכים המשפטיים בפרשת קצב. יש גם לוגו: "סערת קצב". בשער מבטיחים לנו "גילויים חדשים". אתמול פירסמו העיתונים מסמכים שכתבו השופטים שהיו אמורים לדון באישור עסקת הטיעון של משה קצב, ולפיהם היתה להם, לפחות לפי הקו שמוביל "ידיעות אחרונות", דעה קדומה ביחס לתיק והם אף התכוונו שלא לקבל את עסקת הטיעון. הגילויים החדשים של העיתון הם "דברים שאמרה ראש הרכב השופטים המיועד, שולמית דותן, בחוגים סגורים", ולפיהם עונש על תנאי אינו מספיק וצריך להעניש את קצב בעונש משמעותי יותר.
גם ב"הארץ" מתייחסים לחשיפה של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". הפרשן המשפטי זאב סגל רואה בחשיפה, כך ניתן להבין מדבריו, הישג עיתונאי חסר תקדים, וקורא לשופטים לפסול את עצמם.
לאחר זמן רב גולש עניינו של חיים רמון מפינתה של טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" ומגיע גם ל"הארץ", שם בונה תומר זרחין כתבה סביב דברים קשים שאמר רמון נגד היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז אתמול, בכנס באוניברסיטת בר-אילן ("זה ייעוץ משפטי? זאת כפייה משפטית. הייעוץ הפך לקביעת מדיניות מוחלטת"). זרחין מביא גם תגובה של "מפלגת העבודה", היוצאת נגד רמון וטוענת כי "ההתקפות על מערכת השלטון החוק בעיתוי זה מעוררות תהיות ושאלות".
החזית האזרחית
תומר זרחין ויאיר אטינגר מדווחים ב"הארץ" (וניסן שטראוכלר ב"ידיעות אחרונות") על התפתחות בפרשת הגיור. כזכור, בית-הדין הרבני הגדול ביטל אלפי גיורים שביצע הרב חיים דרוקמן. כעת נציבת תלונות השופטים, טובה שטרסברג-כהן, ממליצה לוועדה למינוי דיינים לסיים את כהונתו של הרב אברהם שרמן, מי שעמד בראש ההרכב שפסל את דרוקמן, כדיין בבית-הדין הרבני הגדול. אלא שזה אינו סוף פסוק: לחרדים האשכנזים, שהובילו את המאבק נגד הגיורים של דרוקמן, יש רוב בוועדה למינוי דיינים.
בכפולת המאמרים של "הארץ" מביעה פרופ' רות גביזון את דעתה שיש ליישם שתי מערכות גיור: אחת אזרחית, לעניין חוק השבות; ואחת דתית, כמו זו שנהוגה היום.
החזית הפלילית
ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מוקדשת הכותרת הראשית לרצח עו"ד יורם חכם, והכותרות דומות: "יורם לא גנב אותי מאף אחד ולא לקח כסף" ("מעריב") ו"יורם לא גנב, לא אשה ולא כסף". הדוברת היא "אשת האוליגרך וידידתו של עו"ד יורם חכם" ב"ידיעות אחרונות", ו"בת זוגו של העו"ד שחוסל" ב"מעריב". היא אומרת דברים דומים בשני העיתונים (בידיעה של אבי אשכנזי ב"מעריב" הציטוטים משובשים מאוד), ומכחישה את טענותיו של בעלה לשעבר נגדה ונגד חכם. בשני העיתונים מביאים גם את גרסת המיליונר הנבגד, שמכחיש כי היה לו קשר לרצח. ב"ידיעות אחרונות" מביאים נטשה מוזגוביה ונעם ברקן גם את טענתו כי חכם היה זה שהדביק לו את הכינוי "אוליגרך", ואת אליבי המחץ לכך שלא הרג את עורך-הדין כנקמה על רומן שקיים עם אשתו: "אילו הייתי נוקם בכל המאהבים שלה, היו גופות בכל הארץ".
ומה ב"הארץ"? ב"הארץ" לא מופיעה "גרסת האשה", אבל יש מידע חדש ומעניין, שלא קיים בעיתונים האחרים ושרק נרמז בהם אתמול. רוני זינגר-חרותי ועפרה אידלמן כותבות: "במקרה או שלא, מצטלבות שתי פרשיות בהן היה מעורב לפני מותו: איש עסקים שתבע את חכם על גניבה ושטען שלפרקליט היה רומן עם אשתו עמד להעיד במשפט נגד איש העולם התחתון אסי אבוטבול, שיוצג בתיק זה על-ידי לא אחר מאשר חכם".
שרידי מכוניתו של עו"ד יורם חכם, שנרצח שלשום בפיצוץ (צילום: רוני שוצר)
חזית התקשורת
פאדי עיאדאת כותב ב"הארץ" על היבט עיתונאי מקצועי של המלחמה בדרום. כידוע, עם השתלטות חמאס על רצועת עזה, אסר צה"ל על כניסת עיתונאים לרצועה. בג"ץ דחה עתירה של איגוד העיתונאים הזרים ואישר את עמדת המדינה. הסיבה: "גם אם העיתונאי מבקש לקחת על עצמו את האחריות לבטחונו [...] אם ייחטף או ייפגע, ייצור הדבר בעיה אסטרטגית למדינה, אשר תצטרך לשלם מחיר מדיני או צבאי כדי להחזירו".