שחיתות

"בחלק מהמקרים נחשפתי לתהומות של שחיתות פוליטית ושחיתות ארגונית בסדר גודל שמערער על המהות הדמוקרטית והחוקית של מדינת ישראל. יש כאן פשיטת רגל מוסרית של נורמות ציבוריות, של ניהול תקין ושל שחיתות פוליטית במובן הכי עמוק של המלה". ההאשמה החמורה והמהדהדת הזו לא מגיעה מאקטיביסט כיכרות או דובר אנונימי. אומרת אותה בפנים גלויות חברת כנסת ישראל, קארין אלהרר, בראיון לאמירה לם ב"ידיעות אחרונות".

האם יש משהו חשוב, משמעותי והרה גורל יותר מ"תהומות של שחיתות פוליטית ושחיתות ארגונית בסדר גודל שמערער על המהות הדמוקרטית והחוקית של מדינת ישראל"? ובכל זאת, הציטוט נקבר בעומק הראיון, אחרי העיסוק בחייה האישיים של אלהרר, שגם ממסגר את הראיון כולו.

להאשמה החמורה והמזעזעת של אלהרר אין זכר בשער מוסף "7 ימים" (העורך מעדיף להבליט את לידת בנה של הח"כית ועקיצה שלה כלפי נתניהו), וגם לא בשער העיתון ("ח"כ קרין אלהרר חוזרת אל הדרמה בלידת בנה השני"). לעדות הראייה הנוראית הזו אין שאלת המשך רצינית ("יש גם משהו חיובי שאת יכולה לספר?"), והמראיינת מסתפקת במלים ספורות על דוגמה אחת כללית (קק"ל).

ולא שב"ידיעות אחרונות" מטאטאים מתחת לשטיח את המלחמה בשחיתות הפוליטית. להפך. "ידיעות אחרונות" מקדיש חלק גדול מעמוד השער שלו לשחיתות פוליטית. קריקטורה והפניות ללא פחות משישה טורים ממסגרות את בנימין נתניהו, שרה נתניהו והליכוד כאפופי חשדות וסתם גועל נפש. אבל כפי שמגלות לנו ההחלטות העריכתיות בנוגע לאלהרר, השחיתות עבור "ידיעות אחרונות" היא רק תירוץ. במקרה הזה, תירוץ לניגוח יריב.

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס (צילום: פלאש 90)

הראיון עם אלהרר היה יכול להיות ראיון מפתח לפוליטיקה הישראלית, אבל ב"ידיעות אחרונות" הפכו אותו לראיון מפתח ל"ידיעות אחרונות". אם לעורכים ב"ידיעות אחרונות" היה אכפת ממדינת ישראל, כשהיתה באה אליהם נבחרת ציבור ומעידה שהמדינה בסכנה, הם היו ודאי עושים כל שביכולתם כדי להביא את הפרטים, להוקיע את האחראים, להרים סדרת כתבות, לחקור, לנבור, להתריע. אחרי הכל, מדובר בכלי התקשורת החזק במדינה, לא במגזין הורות. במקום זה אנחנו מקבלים כתבה של "מחלקת התחקירים" על סופרמרקט פושט רגל (מיד אחרי הראיון עם אלהרר), תמונות של חברת-הכנסת עם התינוק והרבה טורים על ביבי פה, ביבי שם.

נכון שאפשר וצריך להאשים גם את הח"כית מיש-עתיד בזילות המלחמה בשחיתות. גבירתי, אם נתקלת בסכנה קיומית לדמוקרטיה הישראלית, לא פחות, מדוע אינך מספקת את הסיפור המלא? ואם ב"ידיעות אחרונות" מסרבים לספר אותו, תפתחי דף בפייסבוק, או שפשוט תלכי למשטרה. אבל אלהרר היא טירונית במשחק הזה, וגם הבוס שלה, יאיר לפיד, הוא רק תלמיד בבית-הספר של נוני מוזס – שבעצמו נתפס על חם (מוקלט, לא פחות) עושה עסקה מושחתת (עם ראש הממשלה והנמסיס המוצהר שלו, לא פחות), והתקשורת ממשיכה לאתרג אותו ולהתייחס אליו ואל קבוצת התקשורת שלו כאל חברים לגיטימיים בקהילת העיתונות.

"כדאי לשים לב לפרט אחד משמעותי בניתוח של חברת Vigo מקבוצת יפעת בנוגע להתייחסות המדיה החברתית לחקירות נתניהו", נכתב בפתח מוסף "G" של "גלובס", "מתוך כל השיח, שהיקפו חורג כמעט מכל סיפור חדשותי אחר (ולא חסרים אירועים משמעותיים לאחרונה), רק 10% מהגולשים מתייחסים עניינית לחקירות ולעבודת המשטרה. לא ברור איך כל זה ייגמר, אבל אפשר ללמוד מכך על התהליך הבעייתי שעבר השיח הפוליטי בישראל". בניגוד למה שמשתמע מההצהרה הזו, התהליך הבעייתי הזה לא מתחיל במועצות המלחמה בבית בבלפור. הוא מתחיל ברחוב מוזס, בשכלול המתמיד של רתימת השיח הפוליטי לצרכים צרים, אינטרסנטיים, זרים.

נכון, נתניהו הצליח להנחית לווייתן בחופי ישראל – שלדון אדלסון, והוריד על הברכיים את הדון המקומי. אבל איפה הגולמנות והמגושמות של "ישראל היום", או הוולגריות האינפנטילית של הסנשו-פנשאים של נתניהו, מביטן ועד רגב, ואיפה הליטוש של שיטת "ידיעות אחרונות", שהפנימה את לקחי ההפסד הגדול בבחירות 2015 ומציבה היום בשער העיתון, לצד נציגי האליטה הישנה (ברנע, קדמון, שלו), שלושה כותבים טריים (יחסית) שיתקפו את נתניהו מימין (הנדל, ימיני, אתאלי).

ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן בכנס תמיכה בנתניהו בתל-אביב, שלשום (צילום: תומר נויברג)

יש גם מי שמרוויחים מהצל שמטילות חקירות נתניהו. שר הרווחה חיים כץ נחקר אתמול בפעם השלישית בחשד לשחיתות פוליטית, במסגרת חקירת השחיתות הגדולה בתעשייה האווירית. כץ, שהיה יו"ר ועד העובדים בתע"א, נחשד שסחט עובדים כדי שיתפקדו לליכוד ויתמכו בו. ידיעה על כך מתפרסמת בעמוד הפותח של "מעריב", ללא הפניה מהשער. ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" אין ידיעה בעניין.

הפרשנים הפוליטיים המרכזיים – ברנע, ורטר, כספית – מגלים הצטננות מסוימת מהאופוריה של השבועות האחרונים. נתניהו עדיין לא הולך לשום מקום, משדרים הטורים, עד מדינה או לא עד מדינה. "הכותרות מרעישות ומבלבלות. הן מדברות על חשדות, אבל יוצרות רושם שהאשמה כבר הוכחה. דרך ארוכה מובילה עד לשם", כותב ברנע. ייקח עוד זמן עד שיורידו את המושחת מכיסא ראש הממשלה וישימו שם מושחת משלנו.

מבינים רק כוח

בשבוע שעבר לא התפרסם ב"גלובס" טורו של אלי ציפורי, סגן העורך לשעבר והאיש החזק במערכת. העורכת הנכנסת, נעמה סיקולר, אמרה לאיתמר ב"ז כי טורו של ציפורי ימשיך להתפרסם "בהתאם לשיקולי המערכת", ניסוח מוזר שמתאים יותר לכותב חיצוני ולא לבעל טור מרכזי.

היום מופיע טורו של ציפורי בעיתון, אולם שלא כמו בימי שישי בתקופת הבעלות של פישמן (ובתקופת כונס הנכסים), הוא כבר אינו תופס את השער ואת כפולת העמודים הפותחת אלא נדחק לעמוד 4. חלק מהטור, בעל השם ההו-כה-פרודיאני "גילוי נאות", מוקדש להמשך קמפיין "פופוליזם הריכוזיות", שכמו אלמנטים אחרים אצל ציפורי, נקרא כנועד למטרה אחת בלבד: לכתוב הפוך מכל מה שגיא רולניק מ"דה-מרקר" כתב, כותב או יכול היה לכתוב.

הנה כך מסתיים הטור, המתנגד להחלטת רשות ההגבלים שלא לאפשר את מכירת מגה לרמי לוי: "שוב הוכח שהרגולציה לא עובדת ממש בשביל הצרכנים ובשביל התחרות, אלא בשביל חוקים ואקסלים שמנותקים מכל היגיון עסקי ובעיקר צרכני – אבל בכסות של דאגה לצרכנים ותוך הפחדות ריקות מתוכן על 'ריכוזיות'".

והנה מה שכתב ציפורי לפני יומיים על ההחלטה של הרשות שלא לאפשר לחברה לישראל בשליטת עידן עופר להפוך ליצרן החשמל הפרטי הגדול בישראל, מצאו את ההבדלים: "ההחלטה הזאת ממחישה יותר מכל את כל תחלואיה של הרגולציה הישראלית: יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה, והחלטות מתקבלות בהתאם למחיאות הכפיים שבהן יתקבלו אצל כמה עיתונאים. הצרכן איננו במוקד, הרייטינג הוא הגביע הקדוש. והבעיה הגדולה מכולן: חבורה של פקידים מקבלת החלטות תמוהות שלא פעם סותרות החלטות מקבילות או את מטרותיהם שלהם, בלי להבין כלל את ההשלכות על הצרכן".

הטור של ציפורי, כרגיל, הוא תרגיל להטוטנות במניפולציות. הוא מייצר משוואה שלפיה אם לא ניתן כוח לעידן עופר נקבל את חברת החשמל, כאילו אלו החלופות היחידות האפשריות. הוא מטנף על חברת החשמל רק כדי לקונן על דיכויה בידי הרגולטור, חוזר להכות ביצרנים הפרטיים רק כדי למחות על כך שלא נותנים להם יד חופשית. קריאה בטור מוטה של ציפורי היא כמו נסיעה ברכבת הרים: המסלול לולייני, חוזר על עצמו ועלול לגרום לבחילה.

אלי ציפורי, 16.2.14 (צילום: "העין השביעית")

ב"גלובס" החדש, בבעלותן של ענת אגמון ואלונה בר-און ובניהולו של יובל סיגלר, נמצא מקום לציפורי בעמוד 4, ומכיוון שניתנה לו האפשרות, הוא ממשיך בשלו. כמובן שעיתונאים שהם בושה למקצוע יש רבים, אבל מעטים הם בוטים ומשולחי רסן כמו ציפורי. מקומו הראוי של הטור של ציפורי היה אחרי העמוד האחרון בגיליון. מי שבמשך שנים רדף רגולטורים באופן שבמקרה גם התאים לאינטרסים הכלכליים של בעל הבית פישמן, מי שניצל את הבימה שהוא אחראי לה לוונדטות מוטרפות נגד עיתונאים מתחרים, מי שעמיתיו לעיתון הטיחו בו בפומבי, בפירוט ובאופן חסר תקדים האשמות קשות, לא ראוי להיות עיתונאי בעיתון שנרכש תחת ההבטחה של בעליו שיחזירו אותו להיות עיתון הגון.

ההתנגדות לפירוק מוקדי הכוח החזקים במשק הישראלי היא נייר לקמוס ל"ציפוריזם" בעיתונות הישראלית. ציפורי מנסה להנחיל כאילו רגולטורים אקטיביים עושים זאת כדי לקבל "מחיאות כפיים מעיתונאים", אבל מי שצורך עיתונות ישראלית יודע שמחוץ לגטו של "דה-מרקר" (שבתקופת העורך סמי פרץ גם ויתר על מחיאות הכפיים), הפרשנים הכלכליים בעיתונות הישראלית הם 50 גוונים של דה-רגולציה. מדורו של סבר פלוצקר ב"ממון" נמצא בחופשה, אבל ניתן לשער שהוא היה מיישר קו עם ציפורי. ב"כלכליסט" מתגייס לטובת עידן עופר גולן חזני, מלך ה"סקופים" מתקופת נוחי דנקנר.

באופן מעניין, גם עיתונאי שכבר אין לו מחויבות למו"ל בעל אינטרסים מוצא לנכון לתקוף את הממונה על ההגבלים: "היום קרה משהו שעצבן אותי", כתב השבוע שאול אמסטרדמסקי, ראש הדסק הכלכלי בתאגיד השידור הציבורי, בדף הפייסבוק שלו, על ההחלטה לאסור על עופר להיות בעלים של עוד תחנת כוח. "האם הנימוק הוא שרכישת תחנת הכוח הזו תהפוך את חברת האנרגיה של עידן עופר לבעלת כוח ריכוזי בענף האנרגיה? להבנתי, לא. אז מה הנימוק? או, זה החלק המשונה משהו. הנימוק הוא שרכישת התחנה הזו תגדיל את הריכוזיות המשקית של עידן עופר. מה זה אומר? שאלה טובה".

עיתונאי כלכלי לא משוחד ששואל ב-2017 מהי "ריכוזיות כלל משקית" זקוק לניעור רציני. עיתונאי כלכלי של אחרי נפילת נוחי דנקנר ("מעריב") ואליעזר פישמן ("גלובס") שאינו מבין את המשמעות של אחזקה רוחבית בבנקים וחברות ביטוח או בכלי תקשורת, לצד אחזקות תאגידיות אחרות, הוא מיתמם במקרה הטוב. זה לא שאמסטרדמסקי מספק ניתוחים מלומדים בהמשך הפוסט. הפסקה דלעיל היא תמצית הטיעון שלו: מה הקשר בין אחזקה בערוץ 2 לבין אחזקה בתחנת כוח. אמסטרדמסקי, שהיה ראש מערכת החדשות וכתב כוכב ב"כלכליסט", יודע יפה מאוד על הסימביוזה בין דנקנר לקבוצת "ידיעות אחרונות" שהתרחשה גם בלי קשרי בעלות. הוא יודע ש"ריכוזיות כלל משקית" הוא צירוף מלים משעמם שמתאר פשוט כוח רב מדי. אבל הרבה יותר קל להריץ עוד דאחקה בסרטון חמוד בפייסבוק. בלייקים אין בעיית ריכוזיות.

(אגב, ב"גלובס" זקוקים כנראה לרענון כללי בכל מה שקשור לרשות ההגבלים. עורך הידיעה על החלטה של רשות ההגבלים לגבי בזק, המתפרסמת בעמוד 6 של העיתון, שיבץ בכותרת ובתמונה את שמה ודיוקנה של הממונה על הביטוח דורית סלינגר, במקום את את אלו של מיכל הלפרין, הממונה על הגבלים).

סדר יום

לצד המתקפה על נתניהו והליכוד בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" מוקדשת הכותרת הראשית לתאונת אימונים בחיל האוויר ("משפחת הטייס שנהרג: דורשים חקירה יסודית ופתוחה"). האם מדובר בנושא החשוב ביותר על סדר היום הישראלי ב-11 באוגוסט 2017? לא. אבל ב"ידיעות" רוצים פיסת קונצנזוס שתגבה את הכוחות המסתערים על האויב.

"בליכוד פועלים לסילוק 12 אלף חברי 'הליכודניקים החדשים'" היא הכותרת הראשית של "מעריב". הכותרת ממוסגרת כעקיצה כלפי הליכוד ונתניהו (שדיוקנו נואם להגנתו הוא התמונה המובילה את שער העיתון): "אחרי ההאשמות נגד הפרקליטות, המשטרה, השמאל והתקשורת". כותרת הידיעה עצמה (של אריק בנדר) היא "בליכוד פועלים לסלק את כל מי שדיברו נגד נתניהו". מעל לכותרת הראשית, בן כספית עובד בשירותו של גדעון סער, פוליטיקאי הספסל המקושר ביותר בעיתונות הישראלית (לא כולל קשרים משפחתיים): "יותר מנתניהו", נכתב בהפניה לטור של כספית לצד צילום של סער, "גדעון סער בראשות הליכוד – היחיד שמגדיל את כוחו של גוש הימין" ו"סקר 'מעריב': סער נחשב למועמד המתאים ביותר לכהן כראש ממשלה לאחר עידן בנימין נתניהו".

ב"ישראל היום", שאגדות מספרות שהפנה את עורפו לנתניהו, מצליחים בדרך פלא להתנער מהחשק האדיר לטפל בכל הכוח בשחיתות השלטונית ומקדישים את הכותרת הראשית לעוד אייטם לעוס (נתוני הבגרויות) שמוצג, בהתאם למסורת שמנחיל העורך הנכנס בועז ביסמוט, כאיזה הישג עיתונאי יוצא דופן ("לבקשת 'ישראל היום': נתוני הבגרויות נחשפים"). כאילו לא קראנו כבר פרויקטים כאלה בעבר, ובפרישה מרשימה הרבה יותר.

מי שיחפש בשער העלק-לא-ביביתון זכר לעננות שסביב משפחת נתניהו ימצא קש. ידיעה בעניין מופיעה לראשונה בעמוד 5, תחת הכותרת האסרטיבית "היום שאחרי הנאום: חיזוקים וביקורת במערכת הפוליטית". עוד באותו עמוד: אייטם נגד אמנון אברמוביץ' וידיעה שנועדה לערער את אמינותו של עד המדינה מיקי גנור.

גם המשך הגיליון מאתגר את הקביעות של פרשני "הארץ" כמו יוסי ורטר, ובכלל, כאילו "ישראל היום" ונתניהו כבר לא: "משבר הר הבית מאחור? תרגיל ענק לישראל, לירדן ולרשות הפלשתינית" היא כותרת ידיעת מתנה לראש הממשלה בעמוד 9 (איציק סבן, "בלעדי"). בטור הפרשנות המרכזי (אמנון לורד) נתניהו הוא "גיבור מיתולוגי שכוחות אנונימיים מנסים לאסור אותו בכבלים".

"משמונה שנותיו הרצופות כראש ממשלה נראה כי דווקא היום נמצא נתניהו בשיא פריחתו במדד הפופולריות", קובע הפרשן הפוליטי של העיתון, מתי טוכפלד, בעמוד העוקב במוסף "ישראל השבוע", מבלי שהוא טורח לספק אפילו סקר-שקר כלשהו. ובקיצור, "ישראל היום" ממשיך להיות תמונת הראי של "ידיעות אחרונות", רק שכעת הוא גם מתחרה בו בגזרת הצהרות השווא מעדת "בלעדי", "חשיפה" ו"רק אצלנו".

"הארץ" מנסה משהו קצת אחר ומקדיש את הכותרת הראשית לידיעה של לי ירון שלפיה "שירותי הרווחה לוקחים את הילדים מהורים טרנסג'נדרים". בכותרת המשנה מוסבר כי לא מדובר במדיניות גורפת, אלא במקרים של דיוני משמורת על ילדים משותפים בין בני זוג גרושים שאחד מהם החליף את מינו. ירון כותבת כי נודע לה על עשרה מקרים בהם "שירותי הרווחה מנעו או הגבילו את הקשר" של הורה עם ילדיו "תוך שימוש בטענות שונות, הנובעות מהשינוי המגדרי". במשרד הרווחה מוסרים כי אין הנחיות מיוחדות בעניין, אך כי הם מתכוונים "להוסיף תוכנית ייעודית" בנושא בשנה הבאה.

בעיתונות החרדית אוהבים להבליט חדשות חוץ, כפי שכתבתי כאן בעבר. היום מרגישים אמריקה ביהדות הנאמנה, או יותר מדויק: צפון-קוריאה. "יתד נאמן", "המודיע" ו"הפלס" מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם להתבטאות של מנהיג הרודנות האסייתית ולשיח עם הממשל האמריקאי המטורלל הנוכחי. "מחריפה מלחמת ההצהרות בין וושינגטון לפיונגיאנג", נכתב בראש שער "המודיע", "צפון-קוריאה: התוכנית לתקיפת האי גואם בטילים תושלם במהרה; שר ההגנה מאטיס: התקפה על ארה"ב תביא להשמדת משטר קים". בטבלואידים "יתד נאמן" ו"הפלס" מקצרים עם "בפנטגון נערכים למלחמה" ו"צפון-קוריאה הציגה תוכנית לתקיפת הטריטוריה האמריקאית גואם".

הדרכה רוחנית

"צימרים הם דבר מסוכן מאוד לבחורים שנוסעים שם לבדם, והוא פיקוח נפש רוחני ומצויים שם כל מיני יצרי הרע שסכנתם מרובה", מזהירים בראש שער "יתד נאמן" בשמו של הרב אדלשטיין. גם מאמר המערכת מוקדש לסכנות המיוחדות לתקופת "בין הזמנים", שבה יוצאים תלמידי הישיבות לחופשה: "בן ישיבה איננו שוהה בין הזמנים בין כותלי הישיבה. אבל הוא צריך לקחת את הישיבה ואת אורחותיה לכל מקום שבו הוא נמצא".

"כשהייתי נער אבי נתן לי עצה: 'לא משנה איזו אשה תביא', הוא אמר, 'העיקר שהיא תהיה יפה'", כותב בטורו ב"מעריב" ליאור דיין, בנו של אסי דיין. "זו היתה עצה דפוקה. דפוקה במיוחד".

"אני בעד שכל אחד ינסח לעצמו את האמונה שלו" (בעל טור, "ידיעות אחרונות").

רגע של היסטוריה

המאמר המרכזי של "תרבות וספרות" של "הארץ", מאת נתן ברון, עוסק ברקע להצהרת בלפור: "ב-12 במאי 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שלחה אשה צעירה, רווקה בת 28, מכתב קצר אל גבר בן 63, נשוי ואב לשבעה ילדים, שאיתו ניהלה פרשת אהבים רצינית ושבמסגרתה הוחלפו ביניהם מאות מכתבי אהבה. במכתב היא מודיעה למאהבה כי החליטה להתחתן עם אחד מידידיו הצעירים ממנו, ולכן פרשת האהבים שלהם חייבת להסתיים. למכתב זה היו שתי תוצאות משמעותיות מאוד על מהלך ההיסטוריה בכלל ועל ההיסטוריה של הציונות בפרט. הגבר שמדובר בו היה ראש ממשלת אנגליה. ההודעה המפתיעה של אהובתו היממה אותו והטילה אותו לסחרור של ממש. הוא איבד את יכולתו למשול ונאלץ להתפטר תוך זמן קצר. התפטרותו היא שאיפשרה בסופו של דבר שממשלת אנגליה קיבלה את הצהרת בלפור. אם היה נשאר בכהונתו, הצהרת בלפור לא היתה באה לעולם".

סימנייה

שחר סמוחה כותב ב-"G" על המציאות של החברה הערבית ביפו, על רקע המהומות האלימות שהתעוררו בעקבות ירי קטלני של שוטר בשני צעירים חשודים. "הגרסה של א‘ – בין שהיא מדויקת ובין שלא – מייצגת היטב את הסנטימנט בקרב ערביי יפו מאז התקרית. כל המרואיינים הערבים לכתבה אמרו שהם משוכנעים שאל-סעדי 'נרצח' על-ידי השוטרים על אף שלא היווה סכנה, וכי הירי עליו ועל חברו הוא עוד ביטוי ליחס האלים, הגזעני והמפלה של המשטרה כלפי אזרחים ערבים בישראל. התחושות הללו לא מגיעות משום מקום. לפי מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל, ב-‭15‬ השנים האחרונות נורו למוות ‭49‬ אזרחים ערבים בידי שוטרים. זאת, בעוד שבתקופה המקבילה הרגו שוטרים רק אזרחים יהודים בודדים. על רקע התקרית בכפר אום אל-חיראן בינואר האחרון, שכללה ירי משטרתי שנוי במחלוקת ביעקוב מוסא אבו-אלקיען, מורה מהפזורה הבדואית, לא קשה להבין את חוסר האמון כלפי המשטרה".

כתבת השער של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" היא "עדות דרמטית" של עובדת בבית תינוקות במעברת קדימה בשנות החמישים: "היו מגיעות קבוצות של נשים מחוץ לארץ. ידעתי שכל פעם שמגיעה משלחת היו נעלמים לי תינוקות: באתי בבוקר והם לא היו. התיירות האלו באו לאמץ ילדים פה. זה היו אנשים אחרי מחנות, שלא יכלו ללדת ילדים" הוא הציטוט שנבחר לכותרת הראשית (תמר קפלנסקי).

ענייני תקשורת

אברמוביץ'. הקלטת שיחה בין פרשן חדשות ערוץ 2 אמנון אברמוביץ' לבין חקיין בשם יוסי וידר, שהתחזה לאהוד ברק, התפרסמה אתמול והביכה את העיתונאי הוותיק והמקושר. מהשיחה מצטיירת דמותו של אברמוביץ' כעיתונאי מאתרג, ביטוי שהוא עצמו טבע ביחס לאריאל שרון דווקא.

השיחה בין אברמוביץ' לבין פייק-ברק נשמעת יותר כמו שיחה בין שותפים לקשר ופחות כמו שיחה בין עיתונאי למסוקר. מי שניצל זאת הוא כמובן וכצפוי ראש ממשלתנו, שפרסם בדף הפייסבוק שלו קישור לשיחה, ולצדו הכיתוב "תחשבו פעמיים לפני שאתם שומעים עוד פרשנות של הפייק ניוז. הצצה נדירה".

לנתניהו יש דף פייסבוק עם 2 מיליון עוקבים, אבל גם לאברמוביץ' יש גישה לבימות של תקשורת המונים: הוא קיבל אתמול מנמל הבית שלו בחדשות ערוץ 2 בימה אקסלוסיבית ונטולת תגובות כדי לשטוח את ההסבר המכחיש שלו להקלטה: "איתרתי מיד שמדובר במתיחה ולכן הקטע הוא לא אותנטי וערוך", והיום הוא זוכה לתמיכה מ"ידיעות אחרונות", עיתון הבית שלו, שקובע כי מדובר ב"פייק מתיחה" בידיעה של רז שכניק המצטטת את אברמוביץ' באריכות, ומתפרסמת בכפולה הפותחת עם הפניה מהשער.

אברמוביץ' טוען כי הפוסט של נתניהו מעיד כי הוא "בלחץ אטומי", אבל מתנהג בעצמו כמי שמצוי בלחץ אטומי ומעניק הסבר ארוך ומתפתל במקום הכחשה פשוטה. הוא מגיע עד ל"קלטת הלוהטת", בהשוואה שלא עושה חסד עם המקרה שלו עצמו: "ואזכיר שזו לא פעם ראשונה שזה קורה לביבי. היה לו סיפור עם קלטת סחיטה על אשה אחרת שבגד איתה. בסוף התברר שקלטת לא היתה. אשה דווקא היתה". ב"ידיעות אחרונות", בניגוד לחדשות ערוץ 2, טורחים להביא גם את תגובתו של החקיין, שמסביר כי השיחה ערוכה לא כי היא פברוק של פברוק, אלא כי ריחם על אברמוביץ' ולא פרסם את הקטעים היותר מביכים ממנה.

לרדיו קול-ברמה החרדי אמר וידר: "החלטתי לעשות צחוק מאמנון, שמשדר לשון הרע על נתניהו כל הזמן. [...] אתמול, כשראיתי בבית כיצד גם לאחר הנאום של נתניהו ממשיך אברמוביץ' לדבר נגד ראש הממשלה, החלטתי לפרסם את ההקלטה, להראות לו שגם הוא לא הגיבור הכי גדול. גם עכשיו, כשהוא מכחיש את דבר השיחה, הוא ממשיך לשקר כהרגלו". לדברי וידר, "אף אחד מאנשי ראש הממשלה לא דיבר איתי היום, ועשיתי זאת רק כאזרח שאכפת לו ללא שום קשר".

בשורה התחתונה, לפחות עד שלא תיחשף השיחה במלואה, מדובר במלה מול מלה. אישית, אחרי שמיעת ההקלטה ונוסח ההסברים שמציעים שני הצדדים, אני מאמין לחקיין.

אהוד אולמרט ואמיר דן בבית-המשפט, 28.4.14 (צילום: דרור עינב)

שכירי חרב. "מרגע שחתמו על ההסכם הופכים עדי המדינה למטרות של קמפיין השחרה אגרסיבי לערעור אמינותם", נכתב בכותרת המשנה לראשית של מוסף "G". "חוקרים פרטיים, עורכי-דין ויועצי תקשורת לוקחים חלק ולא פעם עוברים על החוק".

הכתבה המעניינת של הדס מגן נפתחת בתיאור של גיא פלג משדר בחדשות ערוץ 2 פרט מכפיש על שמואל דכנר, עד המדינה בפרשת הולילנד, שהעיד בין השאר נגד אהוד אולמרט. מיד אחר-כך מספקת מגן מספר ציטוטי אווירה ממרואיינים; אחד מהם הוא אמיר דן, מי שהיה יחצנו של אולמרט באותה תקופה, ומי יודע – אולי היה זה שהעביר לפלג את אותו מידע מכפיש. במקום להיות מוצג כשכיר חרב מפוקפק, ברוח כותרת המשנה, דן מוצג כבעל מקצוע לגיטימי. בכך מדגימה הכתבה חלק חשוב מהבעיה שאת קווי המתאר שלה היא מבקשת לשרטט.

אגב, כמה מהמרואיינים בכתבה מתארים כיצד לחץ אגרסיבי על עד המדינה מצד שותפיו לשעבר הביא דווקא להגברת נחישותו, משום שעזר לניתוק הרגשי וליבה רגשות נקם. באופן מעניין, התיאור מהדהד טענות מימין כי הלחץ התקשורתי על נתניהו רק מחזק את תומכיו. בכותרת בשער "יומן" של "מקור ראשון" טענה כזו מגיעה מהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה רז נזרי, ש"טוען שהניסיון להפעיל לחץ להגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה מסוכן לשלטון החוק".

בינתיים, באיו"ש. "בעבר היינו מורידים כרזות הסתה, כיום אנחנו סוגרים את בית-הדפוס" היא הכותרת שנבחרה לראיון שערכו אורלי גולדקלנג ויוחאי עופר עם מפקד אוגדת איו"ש, תת-אלוף ליאור כרמלי, המתפרסם במוסף "יומן" של "מקור ראשון".

טריגר. "היום שבו גילה שחניך שלו רצח ואנס את מעיין ספיר ז"ל" (עורך "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מקדם בשער המוסף ראיון עם שחקן).

Reality check. "אגב", כותב שלמה ארצי בטורו הקבוע בפתח "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", בפסקה המוקדשת לטיסה שחווה לאחרונה, "הכי נהניתי מהרגע שבו ביקרתי בתא השירותים, כי כשלחצתי על הלחצן באסלה נהניתי לחשוב שאין כמו הפטנט הזה שבו כל הג'יפה עפה בשנייה החוצה מהמטוס ונמוגה באוויר. הלוואי ככה בחיים". חבל שלא נמצא העורך שיעיר בעדינות לשלמה שקקי שזורקים ממטוס לא נמוג באוויר, או שישאל אותו מה מתרחש באופן שונה כשהוא לוחץ על הלחצן באסלה הממוקמת על היבשה. מצד שני, אם שיקולי עריכה היו מעורבים כאן, שלמה ארצי הרי היה נשאר רק זמר.

יגאל סרנה. נפרד מ"ידיעות אחרונות".