האם המזויפת

הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר מוקדשות לשריפות שהתחוללו אתמול ברחבי המדינה. הבדלי המסגור בין כלי התקשורת השונים נעוצים בעיקר במידת הדגש על מקור הדליקות.

משני העיתונים שבבעלות שלדון אדלסון, "ישראל היום" ו"מקור ראשון", נעדר הספק. "עשרות פיגועי אש ברחבי הארץ; רבבות פונו מבתיהם", קובעת הכותרת של "מקור ראשון". בכותרת המשנה מצוין כי "השב"כ חוקר חשודים אחדים", וכן מצוטט ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמר כי "הצתה היא טרור לכל דבר".

"טרור ההצתות", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" על רקע תצלום של דליקה בחיפה. הביטוי הזה מלווה את סיקור השריפות במדינה לאורך כל הגיליון. "אנו עומדים בפני הסתה להצתה – ונעניש בחומרה", מצוטט נתניהו בראש השער של החינמון. בכותרת המשנה לראשית נכתב בין היתר "הערכה: כ-50% מהשריפות – הצתה מכוונת".

הערכה זו, שלפיה כמחצית מהשריפות ברחבי המדינה נגרמה מהצתה מכוונת, מופיעה בפתח הכפולה הפותחת של העיתון הנפוץ במדינה, בדיווח מאת שלמה צזנה, דניאל סיריוטי, איציק סבן ולילך שובל, שם היא מיוחסת לשר לבטחון פנים גלעד ארדן.

"בשבוע האחרון פרצו ברחבי הארץ כ-1,500 שריפות, ולנוכח היקפן, תדירותן ובעיקר דפוס הופעתן, גברה ההערכה כי מדובר בגל הצתות מכוון על רקע לאומני", מדווח בידיעה. בהמשך מוזכר כי לפי ממלא מקום נציב כבאות והצלה, שמעון בן-נר, אלמונים ניסו להצית במזיד את תחנת הכיבוי בחיפה, וכן כי סוהר במגדל בבית-הסוהר דמון זיהה דמויות חשודות בקרבת מוקד פריצת דליקה באזור וכי על-פי החשד, "גם השריפות בזכרון-יעקב, טל-אל וחבל לכיש נגרמו מהצתות מכוונות".

במרכז הידיעה בכפולה הפותחת של "ישראל היום" עומד ראש הממשלה בנימין נתניהו ("אנחנו נתחשבן עם כל מעשה הפקרות. כל מי שמנסה או ינסה לשרוף חלקים ממדינת ישראל – ייענש על כך בכל החומרה"), שעומד גם במרכז התצלום המרכזי שמשובץ בה.

"המציתים עוד יצטערו", קוראת כותרת טור דעה מאת עורך חדשות החוץ של העיתון, בועז ביסמוט. "עצם המחשבה שגם יד אדם זדונית, מכוונת, תרמה לאש, תרמה למחצית מכלל השריפות, רק מעצימה את עוצמת הכאב, את תחושת הזעם, את הרגשת התסכול", הוא כותב. ביסמוט מזכיר את השמחה שהביעו תושבי עזה ומדינות ערביות בשל האש שפשטה בישראל. "נראה שבאמת האושר של שכנינו תלוי במועקות שלנו", הוא כותב, "כמה עצוב. להם". מיודעו, דונלד טראמפ, היה מסכם זאת במלה אחת: SAD!

בהמשך לוקח ביסמוט את ההערכה של השר לבטחון פנים על כמחצית מהשריפות אל השלב המתבקש הבא: "רוב השריפות אתמול היו כנראה תולדה של הצתות", הוא כותב, ונזכר במשפט שלמה, שם הסכימה אחת משתי האימהות שנלחמו על תינוק אחד כי יגזרוהו לשנים. מכך הוא מסיק על חוסר הקשר בין הפלסטינים למולדתם, כשהוא ממחזר ציוץ מתוקשר של שר החינוך נפתלי בנט מלפני יומיים ("רק מי שהארץ לא שלו יכול לשרוף אותה").

מחרה מחזיק אחר ביסמוט הפובליציסט חיים שיין, שמגדף את המציתים ("פראי אדם", "פירומנים שטופי שנאה, זדון ורשעה", "עלובי הנפש"), נאחז בעובדת יסוד מעודדת (עם ישראל הוא בעל כוחות טמירים אינסופיים אשר באים לידי ביטוי דווקא ברגעי ניסיון ומבחן) וקובע לסיום כי בשל ההצתות "השלום לא ייכון".

משפט שלמה (ציור מאת פטר פאול רובנס, סביבות 1617, נחלת הכלל)

גם לפובליציסט דרור אידר יש דעה על השריפות, מחבלי האש והגורל היהודי, וגם הוא מקבל הזדמנות לבטא אותה מעל דפי "ישראל היום". "שבענו די את מתק שפתיך, איימן עודה", הוא כותב ליו"ר הרשימה המשותפת. "גם עכשיו אתה ממשיך לומר שאתם ילידי הארץ המקוריים, ולכן אין מצב שערבים יציתו את הארץ. 'הכרמל הוא שלנו, זוהי המולדת שלי'. מה ששומעים בינות לדבריך זה שאנחנו רק אורחים פה. זאת המשמעות הלאומנית של דבריך". בהמשך נזכר אידר, ממש כמו ביסמוט, במשפט שלמה, ומצטט את "האם המזויפת" שהסכימה לגזירת הילוד.

עמדת האם המזויפת במשפט שלמה, כעדות לנתק בין ארץ ישראל לפלסטינים החיים בה, מוצגת בשלישית בפני קוראי "ישראל היום" אצל חובב ציטוטי המקורות דן מרגלית, בטורו שבמוסף "השבוע".

"אי-אפשר להתעלם מהחשש הכבד כי האש הזאת הוצתה במקרים רבים בגפרורים מקופסה ערבית", כותב מרגלית, ומסביר: "התזמון והעובדה שהאש פגעה רק – או כמעט רק – ביישובים עבריים אומרים דרשני". בהמשך הטור תוהה מרגלית: "כיצד פלשתינים, החשים עצמם בני הארץ ואפילו בעליה, מרשים לעצמם לשרוף את ארצם, מולדתם"? לדבריו, "הם כמו האם החורגת במשפט שלמה, שמצדדת בגזירת בנה".

לא בטוח שמשפט שלמה הוא הדימוי המוצלח ביותר להיאחז בו במלחמת הרעיונות בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית. בשנת 1947 היו אלה דווקא מנהיגי הציונות שהסכימו להצעת האו"ם לגזור את הארץ לשניים.

מנמיכים להבות

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא בת מלה אחת, "בלהבות", המודפסת על רקע תצלום של אש בחיפה. כרגיל, עיצוב שער "ידיעות אחרונות" טוב, מעניין, מקורי ומושך יותר מזה של "ישראל היום". אשר להטלת האשמה, בעיתון הנמכר במדינה מדווחים על כך בהסתייגות קלה. "טרור האש", נכתב מתחת לכותרת הראשית, "חשד כי חלק גדול מהשריפות נגרם מהצתות לאומניות".

הדיווח החדשותי ב"ידיעות אחרונות" מתחיל בתיאור האירועים בחיפה, ורק בכפולה השנייה מגיע לחשדות בדבר מקורותיהם. הביטוי "טרור הצתות" נכתב בכותרת שבראש עמוד 4 של העיתון, כשלפניו התיבה "החשד". צחי דבוש, רועי ינובסקי, איתמר אייכנר, איתן גליקמן, סמדר פרי ואליאור לוי, מדווחים על "הערכה" כי "חלק ניכר מהשריפות" התחוללו כתוצאה של הצתה מכוונת. עוד נמסר בידיעה כי על-פי ההערכה "שריפות רבות הן תוצאה של הצתה מכוונת".

עם זאת, לצד הדיווח הזה מתפרסם טור מאת אלכס פישמן תחת הכותרת "להנמיך להבות". לפי הפרשן הבטחוני של "ידיעות אחרונות", אמנם "יש הוכחות ברורות להצתות מכוונות", אולם "מכאן ועד להצגת גל השריפות בשלושת הימים האחרונים כ"אינתיפאדת אש" – המרחק עדיין גדול". לדבריו, "גורמים בכירים במערכת הביטחון לא מוכנים לאמץ, עדיין, את ההגדרה הזו. יתרה מזאת, הם מטילים ספק בנתונים שהוצגו אתמול על-ידי שרים, שעל-פיהם 70-60 אחוזים מן השריפות הוצתו במכוון".

"ההנחה היא שחלק מן החקיינים הם פירומנים וחלק פעלו על רקע לאומני", מוסיף פישמן בהמשך הטור. "החקירה עוברת עכשיו למישור המודיעיני. השב"כ מחפש את האנשים או את ההתארגנויות הללו, ובמקביל מחפש את המסיתים להצתות ברשתות החברתיות. יש כבר מעצרים ויהיו עוד מעצרים. אם בחקירות לא יתברר, בוודאות, שמדובר בהתארגנות מתואמת של תאי טרור שהופעלו ממוקד אחד לביצוע סימולטני של הצתות, הרי שכל ניסיון להציג את האירועים כאינתיפאדת אש הוא עוד תרגיל של פוליטיקאים בהפחדה ובהסחת הדעת".

"מעריב" בוחר למסגר את האחריות לשריפות במדינה בצורה דומה לזו של "ידיעות אחרונות". "טרור ההצתות" קוראת סטמפה בוערת שמוטבעת על שער העיתון. כותרת המשנה לראשית נפתחת בדיווח שלפיו "גובר החשד כי הצתות על רקע לאומני הן חלק בלתי נפרד מגל הדליקות שפוקד את ישראל".

עם זאת, כמו ב"ידיעות אחרונות" ולהבדיל מ"ישראל היום", גם ב"מעריב" בוחרים להקדיש את הכפולה הפותחת לדרמה האנושית בחיפה ולדחוק הלאה את החשד כי האחראים לה הם מציתים בעלי כוונות זדון. בעמוד 4 מדווחים אלון חכמון ונועם אמיר כי השב"כ יחבור לחקירת "גל ההצתות" בעקבות הערכות שמקור השריפות בחיפה בהצתות מכוונות. מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך מצוטט בידיעה כמי שאומר, בניגוד לדברי אלכס פישמן, כי "מי שמצית לא עושה את זה רק מתוך פירומניה".

כמו ב"ישראל היום", גם ב"מעריב" מדווח על מעצר של שמונה חשודים, אולם בשונה מהחינמון הנפוץ, כאן מצוין כי שלושה מהם נעצרו "בגין הסתה ורשלנות" וכי "עדיין אין חוט מקשר בין כל האירועים וככל הנראה חלק מהם התרחשו כתוצאה מרשלנות ואין להם קשר לטרור".

ידיעה מאת אריק בנדר, הנושאת בכותרתה ציטוט מפי ראש הממשלה ("מי שמנסה לשרוף את ישראל – ייענש") מעוטרת דווקא בתצלום שבו נראה יו"ר הרשימה-המשותפת, ח"כ איימן עודה, משוחח עם ראש עיריית חיפה, יונה יהב. בכיתוב התצלום מצוטט עודה כאומר "זה לא הזמן להסתה".

נגד ליבוי אש השנאה

ב"הארץ" מתמקדים באש ובהשלכותיה, לא בגורמים לה. "שריפת ענק בחיפה: 60 אלף תושבים פונו מהעיר", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. רק בסיומה של כותרת המשנה לראשית, אחרי הדיווח על פינוי 11 שכונות בחיפה, אחרי דיווח על מספר הנפגעים, אחרי דיווח על דליקות נוספות באזורים שונים ברחבי המדינה, נכתב כי "במערכת הביטחון מעריכים כי חלק מהדליקות נגרמו מהצתות" ומצוטט ראש הממשלה שטען כי מדובר ב"טרור מציתים".

ידיעה חדשותית בודדה המוקדשת לגורמי האש מתפרסמות בעמוד 6 של "הארץ" תחת הכותרת "חשד שהשריפות נגרמו מהצתה; נתניהו: מדובר במעשה טרור". עמוס הראל, נעה שפיגל, יניב קובוביץ וגילי כהן מדווחים כי לפי מערכת הביטחון מקורן של "חלק" מהשריפות בהצתות על רקע לאומני. בגוף הידיעה, ובליד, מצוטט השר ארדן, שדיבר על "חלק נכבד" מהדליקות שמקורן בהצתות. בסיום הידיעה של "הארץ" מופיע המידע שב"ישראל היום" קודם לתחילת הדיווחים – על הסוהר שזיהה דמות חשודה ליד מקור אש ועל הניסיון להצית תחנות כיבוי אש. ידיעה נפרדת המתפרסמת באותו העמוד מביאה את עמדת הרשימה-המשותפת ("רה"מ עסוק בליבוי אש השנאה נגד הערבים").

קרטוגרפיה

בכל העיתונים מודפסות מפות של מדינת ישראל שעליהן מסומנות השריפות הגדולות שהתחוללו אתמול. במפות שמתפרסמות ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מצוין שהתחוללה אתמול שריפה באזור אום אל-פחם. במפות של "מעריב" ו"ישראל היום" לא.

לא יודעים לפרגן

"חנוכה 2010 ייזכר כנקודת המפנה החשובה ביותר בתולדות מערך הכיבוי בישראל", כותב מתי טוכפלד בפתח מדורו הפוליטי שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". בעקבות השריפה בכרמל, הוא מוסיף בהמשך הטור, "פעל [נתניהו] לשקם את מערך הכיבוי והעביר משאבים רבים לרכישת מטוסים מתאימים ולהכשרת לוחמי אש". לדבריו, "מערך כיבוי האש החדש הוא פרויקט כמעט אישי של נתניהו. בתדרוכים שערך לכלי התקשורת בחודשים האחרונים הוכנס מערך הכיבוי במצגת המיוחדת שהכינה לשכתו כחלק מההיערכות הבטחונית של המדינה, לא פחות.

"[...] בלי קשר לוויכוח על המשאבים ועל סדרי העדיפויות, אין ספק שמערך הכיבוי הקודם, זה שלפני אסון הכרמל, לא היה מצליח להתמודד עם השריפות השבוע בלי שייגרם נזק חמור ביותר. הדבר היחיד שנשאר דומה הוא החיצים שמופנים כלפי ראש הממשלה. הוא לא קיבל קרדיט אז; הוא לא יקבל קרדיט גם היום".

מטוס לכיבוי אש נלחם בשריפה ליד חיפה, 24.11.16 (צילום: יעקב כהן)

טוכפלד צודק. גם היום נתניהו לא מקבל קרדיט על מערך כיבוי האש החדש שהקים כמעט במו ידיו.

"טייסת הדגל של נתניהו גרמה ליותר נזק מתועלת" נכתב בראש עמוד 9 של "הארץ". בטור ארוך ונטול משחקי מלים מתאר אמיר אורן את המחדלים שליוו את הקמת מערך האש המחודש ואת ההשלכות ההרסניות שלו בעת חירום כמו זו שמתחוללת כעת. 14 המטוסים הגדולים שנרכשו למשימה אינם מתאימים לה, שכן אינם יכולים להשליך את החומר מעכב השריפות מטווח קרוב. כתוצאה מכך, בכל שריפה נגרם יותר נזק לרכוש מאשר לפני הקמת מערך כיבוי האש החדש. מנגד, הוויתור על מטוסי הריסוס הקטנים במערך כיבוי האש הוביל לחוסר יכולת לפזר את החומר מעכב הבעירה בוואדיות, ובכך למנוע את התפשטות האש כבר בתחילתה.

"כישלון ידוע מראש", נכתב בהפניה שמתפרסמת בשער "מעריב", המובילה לטור של בן כספית. תהליך הקמת הטייסת החדשה, כותב כספית, היה "עקום מהרגע הראשון" וכלל "טעויות בבחירת המטוסים ובקנייתם", "ויכוחים על תורת הלחימה, האימונים ודרך ההפעלה". בשורה התחתונה, קובע כספית, "הטייסת לא נתנה השבוע מענה לאירוע שריפה משמעותי".

תחת שלטון החוק

"לנתניהו היתה אתמול ׁ(חמישי) מסיבת עיתונאים מעולה בחיפה", כותב הבוקר רוגל אלפר בפתח טורו שבשער האחורי של "הארץ". לפי אלפר, "זו לא היתה מסיבת עיתונאים, זה היה טקס שריפת פרשת הצוללות בפומבי". מבקר הטלוויזיה של "הארץ", שבבחירות האחרונות לנשיאות ארצות-הברית קנה לעצמו שם של מי שמבין את רחשי ההמונים, משמש כעת כמעין מתורגמן מטעם האליטות המפענח עבורם את "העם". הבוקר מסביר אלפר כי קהל היעד של נתניהו התחזק והתמלא גאווה למשמע דבריו בדבר מלחמתו בהצתות.

"טוב שקנה עוד שלוש צוללות גרעיניות. כדי לשמור עליהם", מצטט אלפר את התת-מודע הקולקטיבי של בוחרי הליכוד. "בחשיבה שלהם, יש קשר בין השריפות לצוללות. השריפות מפחידות ומוכיחות את ההכרח בעוד שלוש צוללות. כי טרור ההצתות של הערבים הוצג כנשק להשמדה המונית. המושג הזה הושמע בערוץ 2. 'נשק להשמדה המונית': כמו פצצות אטום, וגז חרדל. גם אש היא דרך להשמיד את מדינת ישראל, ניצולת השואה. אז ישראל תשרוד, אבל פרשת הצוללות הושמדה. אם לא יוגש נגד נתניהו כתב אישום פלילי, היא מתה. מבחינה ציבורית, מוסרית, היא היסטוריה. אוד עשן".

ראש הממשלה בנימין נתניהו והצוללת "אח"י תנין", 23.9.14 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

ואמנם, האש שאחזה אתמול במוקדים רבים הסיטה את תשומת הלב התקשורתית מפרשת הצוללות, הפרשה האחרונה ברצף התקוות הגדולות של מתנגדי נתניהו, שנראית (כמו רבות מקודמותיה) כחמורה ביותר ובעלת פוטנציאל גדול יותר לפגוע בראש הממשלה.

"מי שקורא לפתוח בחקירה הוא שחותר תחת שלטון החוק", היא הכותרת שנתנו עורכי "ישראל היום" לדיווח מאת יאיר אלטמן המתפרסם בעמוד 25 של העיתון. הידיעה מסכמת דברים שאמר אתמול היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בכנס בחיפה, ביחס למה שמכונה בעיתון "פרשת כלי השיט". הכותרת הזו, שנתונה בין מרכאות, אמורה להיות ציטוט מדברי מנדלבליט, אולם עיון בגוף הידיעה מגלה כי הציטוט המלא מכיל עוד כמה מלים: "כל מי שקורא לפתיחה בחקירה, בהיעדר תשתית ראייתית מינימלית, הוא זה שחותר תחת העיקרון של שלטון החוק".

השמטת הביטוי "בהיעדר תשתית ראייתית מינימלית" משנה את המשמעות של דברי היועץ המשפטי לממשלה וכמעט שהופכת אותם על ראשם. כעת, קובע היועץ, אין תשתית ראייתית מינימלית, אולם אפשר שבמהלך ה"בדיקה" תיווצר כזו. בעולם של "ישראל היום", כל עוד נתניהו בשלטון, בחירות דמוקרטיות הן נסיון פוטש מאורגן ובדיקת שחיתות היא פגיעה בשלטון החוק.

בראש עמוד 10 של "ידיעות אחרונות" מדווחת טובה צימוקי על דברי מנדלבליט, אבל הידיעה שלה מופיעה תחת הכותרת "כל כלי החקירה עומדים לידי המשטרה".

בן כספית מקדיש ב"מעריב" את מרבית טורו לסיפורו של שייקה ברקת, "אבי תוכנית הצוללות הישראלית", המתווך המרכזי בין המדינה למספנה הגרמנית, ובעצם לנסיבות החלפתו זמן קצר לאחר עליית נתניהו לשלטון (בפעם השנייה). הסיפור, שפורסם לראשונה אתמול אצל כספית ורביב דרוקר במקביל, מביא את גרסת ברקת, "כפי שמסר למקורביו". לדברי ברקת, אחרי שאולמרט נפל בפרשת השחיתות והוחלף בנתניהו החל לקבל רמזים בוטים על כך שאינו רצוי יותר במגעים בין מדינת ישראל למספנה הגרמנית שבנתה את הצוללות. אחרי שפרש והוחלף במיקי גנור, מתווך חסר ניסיון בתחום שדרש עמלה כפולה. מיד לאחר ההחלפה החלו ההזמנות מהמספנה לזרום.

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מספק רונן ברגמן את גרסתו של ברקת, באיחור של יום אך לא מפי "מקורבים" אלא מפי האיש עצמו. על מחליפו, גנור, אפשר ללמוד מהמוסף לשבת של העיתון, שם מתפרסם פרופיל שהכין עליו גיא ליברמן (בכלל, זהו שבוע מוצלח למוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", שעורך אביב הברון, עם כתבה נוספת, מאת שחר גינוסר וצח שפיצן, המתחקה אחר עשרות הלקוחות של עו"ד דוד שמרון).

עמיתו של כספית לעיתון "מעריב", פרשן הביון יוסי מלמן, נותן בטורו רקע הנחוץ להבנת פרשת הצוללות. ישראל יכלה לרכוש צוללות מגרמניה אך לא מארצות-הברית, כיוון שכל הצוללות האמריקאיות פועלות על כוח גרעיני, ולישראל אסור להפעילן שכן אינה חתומה על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני.

צדו השני של מטבע הגרעין הוא בשימוש שישראל מייעדת לצוללות – שיגור טילים בליסטיים שיכולים לשאת ראשי נפץ גרעיניים, שכמובן אין לישראל שכן לו היה לה הרי שהיתה מתבקשת לחתום על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני. כדי לשגר טיל שכזה יש צורך לבנות את פתחי הצוללות באופן מיוחד, מעשה שהגרמנים הסכימו לבצע, בין היתר בשל "רגשי חרטה [על מכירת ציוד וחומרים לתוכניות הנשק הכימי הביולוגי והגרעיני של סדאם חוסיין], שחברו אל רגשי האשם הבסיסיים של השואה, שממשלות ישראל יודעות כה יפה לפרוט עליהם".

בסיכום טורו מתאר מלמן כיצד הפכה מדינת ישראל ממדינה שבה משחדים בכירים בעולם השלישי כדי לקדם עסקאות נשק למדינה שבה משוחדים בכירים כדי לקדם עסקאות נשק.

"שוחד הוא חלק מבני מעסקות הנשק" היא הכותרת לראיון מעניין שערך ישראל פישר עם אנדרו פיינשטיין, חוקר סחר נשק עולמי, המתפרסם ב"דה-מרקר". לפי פיינשטיין, "בתחום עסקות הנשק יש תמיד, תמיד, תמיד סיפורים חדשים. זה פשוט לא מפסיק לעולם". בסרט תיעודי חדש, המבוסס על ספרו של פיינשטיין, נשמע סוחר נשק המסביר: "פוליטיקאים הם כמו זונות, רק יקרים יותר. כוח של פוליטיקאי הוא כמו של מנהל ביניים בחברת לוקהיד-מרטין. הם עושים מה שאומרים להם".

כשהוא נשאל על חברת תיסנקרופ, החברה הגרמנית שייצרה את הצוללות שרכשה ישראל, אומר פיינשטיין: "לתיסנקרופ יש היסטוריה נוראית במיוחד בכל הקשור לעסקות נשק מושחתות. הייתי אומר שמכל חברות הנשק האירופיות, היא אחת החברות המושחתות ביותר מבחינה היסטורית".

עוד על תיסנקרופ אפשר למצוא בכתבתו של אסף אוני, המתפרסמת במוסף G של "גלובס".

"מה שלא תהיה התוצאה של פרשיית הצוללות", כותב גיא רולניק בפתח "דה-מרקר", "הציבור הישראלי שמוטרד מנושאי שחיתות, טוהר מידות או יושרה לא צריך להיות מופתע: ברגע שנתניהו החליט למנות את ליברמן לשר הביטחון הוא שלח מסר ברור לכל הציבור לגבי הדרך שבה הוא תופס את השירות הציבורי ואת המאבק בשחיתות.

"[...] כל עוד אנחנו לא מנהלים את הדיון הנורמטיבי והערכי על סוג ההתנהגות שאנחנו מצפים מכל מי שמחזיק במשרות ציבוריות – אנחנו דנים את עצמנו להמשיך בתוואי המאפיין מדינות כמו ארצות-הברית – מבנים שלטוניים וכלכליים שמכשירים את החיבור בין הכסף לשלטון – ומסתכנים בהידרדרות לתוואי בסגנון של עולם שלישי – כל כמה שנים מחליפים את השלטון ומדיחים את המושחתים הנוכחיים כדי לקבל על עצמנו מושחתים חדשים".

זבל אדיר

אגב עסקאות נשק, מושחתים חדשים ומושחתים מעט יותר ישנים, בראיון של "דה-מרקר" עם חוקר סחר הנשק פיינשטיין, לצד הצוללות של תיסנקרופ מוזכר גם מטוס ה-F35 של חברת לוקהיד-מרטין. "המטוס הזה נכשל ב-14 טיסות ניסוי", הוא אומר. "המהנדס של מטוס ה-F16 מרואיין בסרט, והוא מתאר את המטוס החדש כ'זבל'. מכניסים למטוס הזה כל פיסת טכנולוגיה ידועה, אבל הם יוצרים מוצר נורא".

"אז איך זה שכל-כך הרבה מדינות קונות את המטוס? כולן טיפשות?", שואל ישראל פישר, ופיינשטיין עונה: "אני חושב שזה קשור לבריתות הפוליטיות עם ארה"ב. שאלת את עצמך למה סעודיה קונה כל-כך הרבה ציוד צבאי, למה היא קונה יותר ציוד ממה שהצבא צריך? כי ככה היא משמרת את הבריתות הצבאיות שלה".

תחת הכותרת "מבצע אדיר" מדווחת לילך שובל, הכתבת הצבאית של "ישראל היום", כי "עוד שבועיים וחצי זה יקרה". לפי דיווחה, "ב-12 בדצמבר, בשעה 14:00, ינחתו בבסיס חיל האוויר בנבטים שניים ממטוסי הקרב המתקדמים בעולם: ה-F-35. על הקרקע תמתין להם בהתרגשות צמרת המדינה, לצד ראשי מערכת הביטחון, בכירי חיל האוויר הישראלי וראשי חברת לוקהיד-מרטין, יצרנית המטוס. עם הגעת המטוסים ייפתח עידן חדש בחיל האוויר – עידן של חדשנות, חמקנות ויכולות מבצעיות שטרם נראו במזרח התיכון".

ב"גלובס" מראיין יובל אזולאי את תא"ל (במיל') יהושע (שיקי) שני, המנכ"ל בישראל של לוקהיד-מרטין, לרגל הגעת המטוסים. שני קורא לא להסתפק ב-33 המטוסים שנרכשו ("מספר בלתי נסבל"), לממש את האופציה לרכוש עוד 17 ובהמשך להעלות את מספר המטוסים ל-75. מחיר כל מטוס עד היום היה 122 מיליון דולר, אבל המחיר צפוי לרדת לפחות מ-100 מיליון בסבבי המכירות הבאים, מבטיח שני.

כשאזולאי שואל את שני על הביקורת שנמתחה על ה-F-35 אומר הנציג בכיר לוקהיד-מרטין בישראל: "כל מטוס חדש שנכנס לתמונה מקבל ביקורות כאלה". לדבריו, הכל רעל והשמצות מצד מתחרים שמקנאים בעסקת הענק.

נתון

"הרפתות הפזורות ברחבי הארץ ושטחי המספוא למזון פרות מהווים 20% משטח מדינת ישראל", כותב אבי בניהו, בגאווה, בשולי טורו ב"מעריב".

כלכלה

אלי ציפורי ועירית אבישר יוצאים בפתח "גלובס" נגד "חוק שטרום", החוק שבא בעקבות ועדת שטרום ואמור להגיע לשלבי חקיקה אחרונים בימים הקרובים. כרגיל כשמדובר ברפורמות מבניות גדולות, ציפורי אינו טוען כי אין בהן צורך ("המטרה של שטרום ומשרד האוצר היא לכאורה חיובית: להחליש את הדואופול של בנק הפועלים ולאומי") אלא מביע חשש כי הנזק שיגרמו יהיה גדול מהתועלת.

במקום יישום מסקנות ועדת שטרום, ציפורי ואבישר מציעים לפתח את בנק הדואר ולאפשר ללקוחותיו לקבל ריבית על פקדונות. "זה, לדעתנו, יכול להיות מקור לתחרות אמיתית לבנקים, ולא כל אותם בנקים חדשים שחסידי ועדת שטרום מקווים שיקומו", הם כותבים.

יהודה שרוני, הפרשן הכלכלי הבכיר של "מעריב", מתייחס גם הוא בטורו לרפורמה בבנקים, וליתר דיוק לכוונה לייצר נתונים שישמשו גופים פיננסיים חוץ-בנקאיים להצעות ערך ללקוחות. שרוני מציג את הסכנות שבייצור מאגר נתונים שכזה ומצטט בין היתר את ח"כ יעקב פרי, לשעבר יו"ר בנק המזרחי-טפחות וראש השב"כ. יוזמה שכזו, טוען פרי, תפגע במאגר המידע של בנק ישראל ואף תפגע בהגנה על פרטיות המידע הפיננסי של הציבור. לטור של שרוני נלווה תצלום של פרי עם הכיתוב: "שומר על מאגר המידע של בנק ישראל".

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" שוב מדווח סבר פלוצקר מנסיעה לחו"ל על חשבון גורם חיצוני. הפעם הוא כותב על התרשמויותיו מכנס לענייני קניונים שנערך לאחרונה בקאן, ומשבץ ביניהן גם גילוי נאות: "נעניתי בשמחה להזמנת מארגני הכנס וקבוצת גזית-גלוב להשתתף ולכסות". סיום טורו מוקדש לראיון קצר שערך עם חיים כצמן, בעל השליטה ויושב הראש הפעיל של קבוצת גזית-גלוב. גם מפי רחל לוין, מנכ"לית הקבוצה, נדפס ציטוט בטור.

תרבות וספרות

הטור השבועי של אברהם בלבן, "רשימות תל-אביביות", שמתפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", מומלץ הפעם במיוחד לקריאה. עוד בענייני תרבות וספרות – יצחק לאור מכניס קטנה לתום שגב.

עושים לביתם

המדור הקבוע ב"מעריב" שנראה כמו תוכן מערכתי אולם בפועל הוא פרסומת אחת גדולה למפעל ההימורים "הפיס", מתפרסם גם השבוע. הפעם חוקר הפרסומאי בדמות עיתונאי יהונתן פורת את ההשקעה של המפעל בירוחם.

ענייני תקשורת

יונתן כיתאין מדווח ב"גלובס" כי משרד האוצר קרוב להסכמות עם ארגוני היוצרים על מהלך הפרטת עידן-פלוס.

גד פרץ מפרסם באותו העיתון ידיעה תחת הכותרת "האם בזק הפלתה לטובה את החברה-הבת פלאפון בהנחה על תשלומי תמסורת?".

ב"בשבע" לועג אבי סגל לחוסר היכולת של עיתונאי "ידיעות אחרונות" להציג שאלות קשות בראיונות עם שמאלנים.

יהודה שרוני מעריך ב"מעריב" כי "עתיד התאגיד לא מעניין את כחלון". להערכתו, "שר האוצר לא יסלח לעצמו אם הבחירות יוקדמו בגלל התאגיד". ב"הארץ", לעומת זאת, מעריך יוסי ורטר כי על רקע פרשת הצוללות, כחלון צפוי לפגוש בשבוע הבא "נתניהו מוטרד, מודאג, חושש, שמחשבותיו נודדות לאפיקים אחרים". לפי ורטר, נתניהו "יתקשה להנחית עליהם הוראות. אם עד לפני שבוע חיסול התאגיד היה סעיף מספר 1 ברשימת המטלות שלו, כעת המצב השתנה".

המדור ההיתולי במוסף "גלריה" של "הארץ", "לשון הרע" (תמר בלומנפלד), נודד מדי שבוע לחלק אחר של המוסף. השבוע הוא מתפרסם בעמוד 20, מוקדש לתשקורת, ומוצלח במיוחד.

עוד במוסף "גלריה", ראיון שערכה גילי איזיקוביץ עם יגאל סרנה. בין היתר משוחחים השניים על הפוסט שכתב והוליד תביעת דיבה מאת שרה ובנימין נתניהו. "להגיד שאוכל להביא לבית-משפט את השב"כניקים שצפו בו ואחד או שניים מהם העבירו הלאה את הסיפור הזה ממצוקתם?", שואל סרנה את עצמו, ומשיב: "אני לא יכול".

ב"מוסף הארץ" כותב ניר גונטז' על הנוהל של קצינים בכירים בצה"ל, שמאפשר להם להתראיין בלי להתראיין. עוד במוסף, רשימה מאת אבי גרפינקל על עלי מוהר, במלאות עשור למותו (באתר זה פורסם השבוע טור שחיבר מוהר על נתניהו לפני 19 שנים) וכן מאמר מתורגם, מומלץ לקריאה, מה"הרווארד ביזנס ריביו" על מעמד הפועלים האמריקאי ותמיכתו בטראמפ.

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" חולק נחום ברנע מחמאות נדירות לרביב דרוקר: "חשובה התקשורת. העבודה האמינה, הרצינית, שעושה רביב דרוקר בפרשת הצוללות היא דוגמה מצוינת". ביקורת על ברנע היתה הסיבה שנתן דרוקר עצמו לכתבת הכפשה שפורסמה נגדו ב"ידיעות אחרונות" לפני שנים, ושכעת, שוב לפי דרוקר, עורך-דינו של נתניהו פנה ל"ידיעות אחרונות" כדי לשלוף אותה מהארכיון.