א. תמיד מפתיע מחדש

השיירה של ביבי עוברת והכלבים אפילו אינם נובחים. כלומר הם נובחים, ולעתים, אבוי, אולי בכל כוחם, אבל מה שמהדהד מסביב הוא בכל זאת שקט, מלא מבוכה ורפיון.

אם כי, לכאורה, נובחים: אנשי אופוזיציה חיוורים וחמורי פנים מסרבים להעלות על הדעת את מה שלא רק עלה כבר על הדעת, אלא גם ירד ממנה אל עולם המעשה והפך מרעיון עוועים לעובדה בשטח; כמה פובליציסטים, שמזכירים יותר ויותר את קאטו הזקן, זה שדעתו היתה נתונה לדבר אחד וכל נאומיו הוליכו אותו למסקנה אחת, ממשיכים בעקשנות ראויה לשבח לתבוע את עלבוננו מידי ראש הממשלה. הם כה עקביים, עד כי לעתים נדמה לא רק להם כי העט שבידם הוא אכן קורנס כביר כוח.

ובכל זאת, כל המקהלה הנכבדה הזאת נשמעת כהמיה רפה שהרוח (רוח התקופה?) קורעת ומפזרת ללא קושי. מן השקט שאחרי אנחנו בוהים אין אונים בתופעת ביבי, משתאים לה פעורי פה, ולעתים נדמה כי גם החכמים והמנוסים חורצי הלשון והשן, מתבלבלים וקופאים פתאום בעיצומה של הנביחה, אינם יודעים מה יש עוד לומר, מה אפשר בכלל לומר, לנוכח חוויה חדשה זו, החורגת כמדומה מכל מה שידענו עד כה.

ובינתיים חולפת לה השיירה, כמחיל אל חיל ולא כמו מפגע אל פגע, ומה נותר אם לא לתהות על יכולתו המפליאה של ביבי להגיח לא ניזוק מכל צרה ומבוכה שהוא ממיט על עצמו, ולא רק על עצמו. בעניין זה לפחות שורר קונצנזוס מרשים, וגם מתנגדים מושבעים מתפעלים מכישוריו התקשורתיים של ראש הממשלה. הניסוח האחרון שקראתי בעניין זה היה "כשרונו הגאוני בתעמולה" (יואל מרקוס, "הארץ", יום ו' האחרון), אבל מהו למעשה כישרון זה, או ליתר דיוק, מה כל-כך "גאוני" בו?

אם נבחן את שיאי התגלותו של הכישרון הזה, שהם גם שיאי מצוקתו של ביבי, למשל במסיבת העיתונאים שאחרי פרשת משעל, או הופעת היחיד הלא נשכחת שלו אחרי פרסום מסקנות הפרקליטות בפרשת בר-און, נגיע קרוב לוודאי למסקנה כי לא יכולת הדיבור היא העיקר כאן – דיבור בהחלט רהוט ושוטף ותקני, בעברית ובאנגלית כאחת – אלא בראש ובראשונה היכולת לא להניד עפעף במהלכו של הדיבור הזה. לא להניד עפעף גם במשך הנאומים המופרכים ביותר והתשובות הלא רלבנטיות ביותר.

(איור: עמוס בידרמן)

"כשרונו הגאוני בתעמולה" הוא לאמתו של דבר חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי־אמון. ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון – מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו שמתחזה לתשובה אמתית, היכולת להיישיר מבט (וכזכור, בלי להניד עפעף) ולדבר, אחרי פרשת משעל, על חשיבות המלחמה בטרור, למשל – לאלה יש כנראה אפקט מהמם כל-כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר את השאלות הנכונות. הם נותרים חיוורים ומגומגמים לנוכח הטקטיקה הזאת, הפשוטה עד כדי להביך ולהעליב, ודווקא משום כך היא גאונית כנראה: הרי כל ההמצאות הגאוניות נראות פשוטות להפליא אחרי שהמציאו אותן. לא אחת אנו טופחים על מצחנו ומתפלאים איך לא חשבנו על זה קודם.

אבל במקרה של ביבי, לא רק שלא חשבנו על זה קודם, גם אחרי שהתנסינו בכך פעם ופעמיים עדיין אנחנו מתקשים להסתגל לכך, לחזות את זה מראש, וכך מצליחה גאוניותו התקשורתית להפתיע אותנו שוב ושוב. במלים פשוטות, אדם מן היישוב פשוט לא מאמין, עדיין אינו מאמין, שמישהו יישיר אליו מבט נועז כל-כך ויגיד בדיוק את ההפך מכל מה שמוכר לו כאמת. אחרי כישלון מרעיש במיוחד וגלוי לכל עין, אתה מצפה בכל זאת לאיזה כעכוע קל בגרון, לאיזה סימן של מבוכה או צניעות, לאיזה "אמנם" ("אמנם הפעם נכשלנו", נניח) לפני שיבוא ה"אבל" התוקפני והצפוי מראש. ייחודו של ביבי, ייחודו הגאוני כמסתבר, הוא שאצלו אין שום "אמנם" שכזה; הוא פשוט פוסח עליו ועל העובדות שהוא מייצג.

כשזה בא מראש הממשלה זה בכל זאת, עדיין, מפתיע. אנו מוכנים כמדומה לכל, אך לא להסחת הדעת הפשטנית, להתכחשות הכוללת, להתעלמות המוחלטת מן העניין ומן השאלות שעל הפרק. ההחלטה התועמלנית הקרה, הממוחשבת, הגאונית כביכול, לקרוא לחושך אור וליום לילה, עודנה מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש.

ב. "כמובן", אבל לא מאליו

מגע מידאס המהופך של ראש הממשלה לא רק הופך חושך לאור יום אלא גם אמת לשקר. ייתכן כי לטווח ארוך, אם עוד יש כזה, זוהי פגיעתה המהותית והקשה ביותר של גאוניותו התקשורתית. כשראש הממשלה אומר, בראיון חגיגי, שהדבר הקשה ביותר בתפקידו הוא "כמובן לשלוח את הבנים לקרב", זה לא נשמע "כמובן" כל-כך לפתע, וצמרמורת עוברת בשומע כשהוא מדמה לחוש בכך. כאן יש להיזהר בניסוח: אין הכוונה לומר שראש הממשלה אינו מאמין במה שהוא אומר או אינו חש כך; לא – הבעיה היא שבפיו הופך גם משפט מוכר זה למין סלוגן, משהו שיאה לאמרו בנסיבות כאלה, ואינו אלא חלק ממערך תקשורתי כולל.

זהו אולי עונשו של גאון תקשורת. תמיד נדמה שמחשבה אחרת, נוספת, מתרוצצת מאחורי מצחו ומאחורי דבריו. כובד הראש, סבר הפנים ההולם, הרציני, הקול העמוק, ה"אחראי", שבו נאמרים הדברים, כל אלה נראים מלאכותיים, כפולי פנים, מחושבים לצורכי מטרה אחרת, אישית, תקשורתית.

מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי

יש לומר כי לא רק ביבי נגוע בפזילה מתמדת אל המצלמה, ואל מראית העין. חברי-כנסת ומנהיגים מכל רחבי הקשת הפוליטית נתפסים רק לעתים רחוקות ברגע של אמת וברגש של אמת – עד כדי כך הם שוקדים לטפח גאונות תקשורתית משל עצמם. לדאבון הלב היו למנהיגינו בשנים האחרונות הזדמנויות רבות להביע זעזוע וצער, ואף להשתתף באבלן של משפחות ולשלוח ברכות לפצועים. כתוצאה מנסיבות טרגיות אלה אפשר לא פעם לדעת בביטחון גמור מתי מנהיגינו אינם מזועזעים: כאשר הם מביעים מול המצלמה את זעזועם העמוק. על כל פנים, הם אינם מזועזעים מכדי לשכוח מה צריך, מה יאה, מה נאות, מה ממלכתי, וכיצד הם יצטלמו הכי טוב וייראו הכי טוב. בקצרה, הם כמעט אף פעם אינם מזועזעים עד כדי לשכוח, ולו לרגע, את עצמם.

וכמובן גם את תדמיתם הציבורית, וחישוב סיכוייהם הפוליטיים.

גם הציבור, אגב, מסגל לעצמו גינונים ממלכתיים מסוימים, ובתוכניות המלל הטלפוניות שברדיו מוכרח כל דובר להשתתף "קודם כל" באבלן של המשפחות ולשלוח החלמה לפצועים. יש כאן מין טקסיות, שגם אם היא יוצאת מן הלב – העם, כנראה, עוד מרגיש משהו – אין בה תמיד הכרח אמיתי: מראית העין ושגרת הלשון כובשות להן תחומים חדשים, ואולי אין זה מקרה שהדבר מתרחש ביתר שאת בעידנו של ביבי.

זה בולט בעיקר מפני שעד לא מכבר עמד בראש ממשלת ישראל אדם שהגאונות התקשורתית היתה ממנו והלאה, וכל ההתנהגויות הללו, והחישובים הללו, היו זרים בתכלית לאישיותו ומזגו. אמנם רצוי להיזהר מהפרזה בהערכת אישיותו וסגולותיו של יצחק רבין, להימנע מהאלהתו אחרי הירצחו, ומלדבר גבוהה על מורשתו – זאת גם מפני שכל אלה הם זרים בתכלית לרוחו של האיש ואופיו. עם זאת, באמירה שרבין היה הישיר, האותנטי והגלוי ביותר בין כל מנהיגי ישראל עד הנה, יש הרבה מן האמת. והרי אין זו רק מחמאה: חוסר יכולתו לסגל לעצמו גינונים מסוימים, ולעתים להתחשב בהלכי רוח מנוגדים לשלו, גבה ממנו מחיר יקר. ואולם, לטוב ולרע, הדברים קיבלו בפיו חותם של אמת, מיידית ומשכנעת בישירותה, עד כדי כך שדומה כי לא הצטרך כלל לומר משפטים בדבר קשיי שילוח הבנים אלי קרב; ולבטח לא הוצרך להוסיף להם "כמובן". אצלו זה היה באמת מובן מאליו.

בנימין נתניהו הוא דובר רהוט יותר משהיה יצחק רבין מימיו, אבל גאונותו התקשורתית, המבוססת על מעמדו המיוחד כתוצאה מחוק הבחירה הישירה ועל יכולתו לא להניד עפעף בכל הנסיבות, תהיינה אשר תהיינה, נוטלת לא פעם את יכולת הדיבור מן השומע.

הטור "סוד גאוניותו התקשורתית" ראה אור לראשונה בעיתון "העיר" ב-22.10.1997. הטור נכלל בספר "עוד מהנעשה בעירנו", שראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2016