עשר השנים הלא רצופות שבהן מכהן בנימין נתניהו כראש ממשלה היו אחידות למדי בכל הקשור ליחסיו עם התקשורת בישראל: הידרדרות מתמשכת לאורך השנים, שהגיעה לשפלים ששני הצדדים בוודאי לא העלו על דעתם בתחילת הדרך. היו רגעי התלקחות ומשבר לעומת תקופות של מלחמה קרה, אבל הבסיס נותר זהה: איבה ותחושת נרדפות הדדיות.

אולם מערכת היחסים הסבוכה בין נתניהו לתקשורת הישראלית התחילה הרבה לפני שזכה במפתיע בבחירות 1996, והצעד הראשון בה, עד כמה שזה נשמע מוזר, נעשה דווקא ברגל ימין. עשר השנים המכריעות ביחסי נתניהו עם התקשורת הישראלית לא היו רק אלה שבמהלכן כיהן כראש ממשלה, אלא גם העשור שנמתח מאמצע-סוף שנות השמונים ועד לאמצע-סוף שנות התשעים, העשור שבו הפך נתניהו מההבטחה הרחוקה שמעבר לים לראש הממשלה הראשון של ישראל שנולד לאחר קום המדינה. העשור שבו התקשורת הישראלית הפכה משותפה לדרך לאויבת מרה.

בתחילת 1982, אחרי שארגן כמה כנסים בינלאומיים בנושא המלחמה בטרור ועבד במחלקת שיווק של חברת רהיטים, מונה נתניהו לתפקיד דיפלומטי ראשון ‒ ציר ישראל בוושינגטון. במסגרת תפקיד זה פגש בעיקר את התקשורת האמריקאית וקנה לו שם של "מסביר" ישראלי מעולה ומהוקצע, גם בעיני עיתונאים ישראלים. נתניהו, שבילה עד אז חלק נכבד מחייו בארצות-הברית, ידע כיצד לפנות לאמריקאים ‒ פוליטיקאים, עיתונאים ואזרחים כאחד.

"שגריר ישראל באו"ם בנימין נתניהו: 'כל הכבוד, טוב שהכנסת להם'", "מעריב", 26.7.1985

בתקשורת הישראלית עקבו אחריו מרחוק, ובהערכה, גם כשבשנת 1984 מונה לתפקיד הבכיר הראשון בקריירה הפוליטית שלו ‒ שגריר ישראל באו"ם. כתבת דיוקן מאת יעקב ארז שפורסמה ב"מעריב" תחת הכותרת "כל-כך צעיר וכבר שגריר", הציגה את המינוי החדש לציבור הרחב במלים הבאות: "בנימין נתניהו הוא שגריר ישראל הראשון באו"ם שנולד לאחר הקמת המדינה. אחיו של גיבור מבצע אנטבה רוצה להיות תקיף כמו יוסף תקוע, מסביר מעולה כמו חיים הרצוג ומבריק כמו אבא אבן". שנה אחר-כך הוצג על-ידי כתב "מעריב" רפי מן כ"מיסטר אנטי-טרור".

לא רק "מעריב" התפעל מהשגריר הצעיר. ב-1986 ניבאו ב"חדשות" אתי חסיד, חנן קריסטל ואילן כפיר כי נתניהו יתמודד בשנת 1996 על ראשות הממשלה (מול אהוד ברק). בראיון שהעניק בעבר ל"גלובס" סיפר כפיר כי נתניהו של אותה התקופה סיפק לחברי מערכת העיתון הצעיר פתיחות ונגישות בהיקף ובאיכות יוצאי דופן.

עוד באותה השנה, על רקע פרסום אסופת מאמרים באנגלית שערך בנושא המלחמה העולמית בטרור, שלחה מערכת "ידיעות אחרונות" את העיתונאי אלי תבור להכין כתבת דיוקן על נתניהו. "אף אחד לא מצטער על ההחלטה למנות את נתניהו לשגריר ישראל באו"ם", כתב תבור במוסף "7 ימים" של העיתון, והגדיר את נתניהו "מקור גאוותה של הקהילה היהודית". התקשורת הישראלית של אותה תקופה היתה ידידתו, והוא נהנה לפלרטט איתה.

נשיא צרפת ז'אק שיראק נושק לידה של שרה נתניהו, כשמהצד מתבונן על המחזה ראש הממשלה בנימין נתניהו, 21.10.1996 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

"תיק שרה נתניהו", כפולת העמודים הפותחת של כתבתן של מיכל גרייבסקי, מלי קמפנר-קריץ ואמירה לם. "7 ימים", 12.12.1997

11 שנים מאוחר יותר, בעקבות כתבה אחרת שפורסמה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", הפעם על שרה נתניהו, כתב ראש הממשלה דאז מכתב לארנון (נוני) מוזס. הכתבה, מאת מיכל גרייבסקי, אמירה לם ומלי קמפנר-קריץ, היתה לדבריו "רוויה בהכפשות שקריות". בפרסומה, כתב נתניהו לבעלים והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", "פרקתם כל רסן של הגינות ומוסריות, וחציתם את כל הגבולות המותרים". את מחאתו הביע ראש הממשלה הטרי גם דרך הכיס, כשהודיע באותה הזדמנות למוזס כי הוא מבטל את המנוי שלו ושל רעייתו לעיתון "ידיעות אחרונות".

היתה זו תחילת הסוף של היחסים החיוביים ‒ בין נתניהו ל"ידיעות אחרונות" בפרט ובינו לממסד התקשורתי הוותיק בישראל בכלל. מה קרה בין 1986 ל-1997? מה השתבש בין נתניהו והתקשורת בדרך מ"מקור גאוותה של הקהילה היהודית" ועד לתיאור המפורט שפורסם על אודות "החצר הביזנטית בלשכת ראש הממשלה" בגיליון הנמכר ביותר בתולדות העיתונות הישראלית?

התשובה הראשונה והפשוטה ביותר היא שנתניהו הפך לראש ממשלה. ולא סתם לראש ממשלה, אלא לזה שנבחר, כנגד כל הציפיות של בכירי העיתונאים בישראל, זמן קצר לאחר רצח רבין. רצח וירש, היתה התחושה בקרב תומכי רבין בתקשורת, שהחזיקו אז עדיין ברוב בלתי מעורער בענף. אך המקרה של נתניהו מורכב יותר. יחסיו של ראש הממשלה עם התקשורת חורגים מנסיבות בחירתו לראשונה לתפקיד הבכיר בישראל.

עלייה לצורך ירידה

דמותו הציבורית של נתניהו, כאמור, גדלה והתעצבה בארצות-הברית. שם פיתח את יכולותיו הרטוריות; שם ארגן לעצמו סדנאות משחק מול מצלמה בסלון ביתו, כשאשתו השנייה פלייר קייטס מגלמת את תפקיד המראיינת; שם קיבל שיעורים בהתנהלות תקשורתית מליליאן ויילדר, שהיתה כבר אז מומחית בעלת שם עולמי בתחום. שם, חשוב לזכור, זכה להצלחה תקשורתית בלתי מעורערת.

"בשבילי, טלוויזיה היא זירת אגרוף", צוטט נתניהו על-ידי נורית ברצקי במדור "שטח פרטי" של מוסף "מעריב" משנת 1987, זמן קצר לפני ששב לישראל. "מעמידים אותך מול אדם הרוצה לתקוף את מה שאתה מייצג, ואתה צריך להחליט מתי, מה ואיך להשיב".

בתום מרבית הקרבות בזירות האיגרוף של ארצות-הברית היתה הטלוויזיה מכריזה על נתניהו כמנצח. מבחינה מסוימת הוא פונק. כשהגיע לישראל, הרקורד שלו לא היה מבייש מתאגרף מקצועי מהשורה הראשונה. אך ברבות הימים הפכו קרבות התקשורת בישראל לבעלי אופי שונה מאוד. הם לא התנהלו עוד מול מרואיינים אחרים המייצגים עמדה פרו-פלסטינית, או מול מראיינים אמריקאים השבויים בקסמו של הדובר הרהוט, אלא מול מראיינים ישראלים, שראו בו איום עליהם ותקפו אותו יותר ויותר על בסיס אישי.

תחילה דווקא התקבל בתקשורת הישראלית בכבוד. על אף הזרות, על אף האידיאולוגיה הימנית. הראיון המרכזי הראשון שהעניק לטלוויזיה הישראלית, ב-1988, לתוכנית "מוקד" בהנחיית יורם רונן, היה לאירוע תקשורתי. כשלוש שנים אחר-כך, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, הדגים מדוע נחשב בארצות-הברית לכוכב תקשורתי. שניות בודדות לפני שהעניק ראיון לכתבת CNN בישראל, לינדה שרצר, נשמעה אזעקה. נתניהו ושרצר חבשו את מסיכות הגז, וקיימו את הראיון מבעד למסכות. התגובות בעולם היו מסעירות, וכך גם הסיפוק בישראל.

המשבר המשמעותי הראשון ביחסים בין נתניהו לתקשורת התרחש בתחילת 1993, בעקבות חשיפת מערכת יחסים שהיתה לנתניהו מחוץ למסגרת הנישואים עם אשתו השלישית, שרה. נתניהו הגיע לאולפן "מבט" וטען כי יום קודם לכן קיבלה אשתו שיחת איום שבה הובהר לה כי אם לא יפרוש מהמירוץ לראשות הליכוד יפורסם מעשה הבגידה. המהלך התקשורתי צלח, לפחות במובן זה שנתניהו גבר על דוד לוי ונבחר בסופו של דבר לראשות הליכוד, אך מאותו הרגע השתנה הטון בתקשורת הישראלית. הביקורת על נתניהו, במיוחד על אישיותו והתנהלותו, החלה לצבור תאוצה.

הנרדף

הבחירה באולפן "מבט" להופעת "הקלטת הלוהטת" לא היתה מקרית. בתחילת 1993 היתה עדיין מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון מדורת השבט הישראלי. ערוץ 2 החל את שידוריו רק בסוף אותה שנה, ובתוך שנים בודדות, במקביל לעלייתו הפוליטית של נתניהו, שבר את המונופול של רשות השידור וחולל מהפכה בתעשיית החדשות של מדינת ישראל.

עבור נתניהו, שגדל על הטלוויזיה האמריקאית ועשה בה את צעדיו התקשורתיים הראשונים, התזמון היה מושלם. הוא ידע כיצד להשתמש בטלוויזיה המסחרית ולנצל את הכלים שהעניקה לו לצרכיו. מנגד עמדו שתי קבוצות של עיתונאים ‒ כאלה שלא עבדו בחברת החדשות הצעירה של ערוץ 2, וראו כיצד הטלטלה בענף משנה סדרי עולם ומערערת על מעמדם. עבורם גילם נתניהו את הסגנון הטלוויזיוני החדש, המאיים להעבירם מן העולם; וכאלה שעבדו בערוץ 2 הצעיר, וראו כיצד נתניהו משתמש בהם ובשפה הטלוויזיונית החדשה שהביא עמו מארצות-הברית כדי להגדיל את הפופולריות שלו, לכרסם עוד ועוד במעמדו של יצחק רבין ובסופו של דבר גם לזכות בבחירות.

עם רצח רבין והיבחרו של נתניהו לראשות הממשלה, מבקריו בתקשורת, שעד אז התייחסו אליו בעיקר בבוז ובביטול, פיתחו שנאה ורגשות נקם. הוא, מנגד, חש שנבחר למרות סיקור לא הוגן של התקשורת. מרגע שנבחר לראשות הממשלה, ולאורך הקדנציה הראשונה, ניתק אט-אט את הקשרים שטווה במשך שנים עם עיתונאים, וראה באחדים מהם אויבים של ממש.

"שרה נתניהו: התקשורת מתנכלת לקלינטון, כפי שהיא מתנכלת לבעלי". "הארץ", 30.11.98

"נתניהו: 'יש לנו צבא של עיתונאים מגויסים לברק". "מעריב", 28.3.1999

"נתניהו שוב תוקף: 'כל העיתונות מגויסת לברק'". "מעריב", 13.5.99

"נתניהו: נפתח עוד ערוצי שידור, כדי שיישמעו דעות גם מהימין". "הארץ", 2.11.99

נקודת השבר המשמעותית הראשונה ביחסיו עם התקשורת בזמן כהונתו כראש ממשלה באה בתחילת 1997, עם הפרסום של אילה חסון בערוץ 1 על פרשת בראון-חברון. בעקבות הפרסום נפתחה חקירה משטרתית, ולראשונה בתולדות מדינת ישראל נחקר ראש ממשלה מכהן באזהרה.

באפריל אותה שנה, מיד לאחר מסיבת עיתונאים שערכו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה ובה סיכמו את ממצאי הפרשה, מסר נתניהו תגובה לאומה. "ממניעים פוליטיים", אמר נתניהו לציבור שצפה בו בשידור ישיר, "כמה מאנשי התקשורת, ובמיוחד בערוץ הראשון, עדיין אינם מוכנים להשלים עם החלטת הבוחר בבחירות האחרונות, וכמעט כל ערב הם מנסים לערער את הלגיטימיות של הממשלה". העיתונאים, כך הסביר ראש הממשלה נתניהו, מסרבים להכיר בכך ש"את הבחירות מכריעים בקלפי, ולא בערוץ הראשון בטלוויזיה".

בניגוד למקובל באותה תקופה, לא הסכים נתניהו להשיב בסיום דבריו לשאלות העיתונאים. הוא נשא את נאומו ברצף, ובסופו נעלם מן המצלמות. בהמשך אותו הערב דווקא הרשה לעצמו להתרפק על הימים הטובים שבהם עלה לזירה מול עיתונאים אמריקאים, והעניק ראיון לרשת CNN.

בדיעבד, הערב ההוא, פחות משנה לאחר הבחירות שבהן הפך לראש ממשלה, היה לנקודת מפתח בתולדות היחסים של נתניהו והתקשורת. מחד, ניכרה בנתניהו התחושה הבוערת כי כלי התקשורת מנסים להדיח אותו מהשלטון בכל האמצעים העומדים לרשותם, וזאת משום שאינם מוכנים להתמודד עם בחירתו הלגיטימית בידי הציבור בישראל. מנגד, ביטוי מובהק ראשון לאסטרטגיה שתלווה את נתניהו בשנים הבאות ‒ התעלמות מהתקשורת העוינת, ניסיון לתקשר עם הציבור ללא תיווך שלה, ושיתוף פעולה רק עם עיתונאים שמציעים לו סיקור נוח. מאותו הערב בחודש אפריל 1997 ועד ימינו אנו המגמה רק החריפה, לא שינתה כיוון.

נתניהו נואם בהקרנת סרט על אביו (ברקע) בנציון נתניהו, מספר שבועות לאחר מותו, מרכז בגין בירושלים, 28.5.12 (צילום: אלכס קולומויסקי)

האיבה ותחושת הנרדפות ההדדיות בין נתניהו והתקשורת הלכו והתעצמו במהלך שנות הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. תחושות כאלו לא היו זרות לנתניהו. אביו, בן-ציון נתניהו (מיליקובסקי), תפס עצמו במשך שנים כקורבן של הממסד האקדמי בישראל. מבחינת האב, הממסד האקדמי סירב לקבלו בשל עמדותיו הימניות ולא העניק לו את הכבוד שלו היה ראוי. כעת היה תורו של בנו לחוש כך כלפי הממסד התקשורתי. בתקשורת, לעומת זאת, ראו בנתניהו לא רק את מי שהביא עמו את התרבות הפוליטית והתקשורתית של ארצות-הברית, אלא גם מי שאחראי לעלייתה של אליטה חדשה בישראל. הממסד התקשורתי, ממעוזי האחוס"לים האחרונים, ראה בכך איום מפורש על מעמדו.

לקראת בחירות 1999, היחסים בין נתניהו לתקשורת הישראלית הגיעו לשפל חדש. שוב התגייסו חלקים נרחבים בתקשורת כדי לסייע בבחירת יריבו של נתניהו, אלא שהפעם דעתו שלו על סיקורו בתקשורת עברה מהסאב-טקסט לטקסט.

"אתה תראיין את ברק באותה שמנוניות ורדרדה וחנפנות שאתם מראיינים תמיד את מועמדי השמאל", אמר נתניהו בראיון רדיופוני לדב גילהר כשבועיים לפני הבחירות. חמישה ימים לפני הבחירות תקף נתניהו את התקשורת וטען כי "כל העיתונות מגויסת לברק". בחלוף יממה נשא נאום בכנס בחירות בגן-אורנים והסית את הקהל נגד התקשורת באמצעות הסיסמה "הם מ-פ-ח-ד-י-ם!". נתניהו בוודאי הבין שבכך נתן גט כריתות לחלקים נרחבים בתקשורת הישראלית.

מלחמת ההתשה

על-פי פרשנינו הפוליטיים, לאחר התבוסה בבחירות 99' והפרישה הזמנית מהחיים הפוליטיים נשמע נתניהו אומר למקורביו כי ביום מן הימים, כשיחזור לזירה, תהיה לו מדיה משלו. הוא ישוב להיות כוכב תקשורת אהוד ומוערך, בדיוק כפי שהיה בשנים שבילה במערך הדיפלומטי בארצות-הברית. בשנה שבה הפסיד בבחירות לברק אף פורסמה ידיעה שלפיה נתניהו עומד להקים עיתון חדש ולערוך אותו בעצמו. החזון הזה לא בדיוק התממש, אבל את המדיה שלו קיבל נתניהו. בקיץ 2007, שבועיים לפני הבחירות לראשות הליכוד, שבהן נבחר שוב למועמד המפלגה לראשות הממשלה, העניק לו פטרונו, איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון, שי. עיתון יומי מודפס בשם "ישראל היום", שמאז תומך בו בלא כל סייג ומופץ חינם במאות אלפי עותקים ברחבי המדינה.

בתקשורת האלקטרונית עדיין אין לנתניהו ערוץ תעמולה דומה, ומשום כך הוא מעדיף נכון לעכשיו לפעול על פי אסטרטגיית ההתעלמות והעיקופים. מלבד הבליץ שביצע בסמוך לבחירות האחרונות, ראש הממשלה אינו מתראיין לתקשורת המשודרת בישראל. תחת זאת הוא מנסה, ומצליח, ליצור ערוצי תקשורת ישירים עם הציבור הרחב באמצעים חליפיים. אל הפנייה לתקשורת הזרה מצטרפים אמצעים שלא היו קיימים במאה הקודמת: סטטוסים וסרטוני נאומים קצרים שלשכתו מפיצה ברשתות החברתיות.

בנימין נתניהו ושלדון אדלסון באוגוסט 2007, מיד לאחר הקמת "ישראל היום" (צילום: פלאש 90)

הניתוק וההתעלמות אינם מקלים על התקשורת בישראל לשנות את גישתה כלפי נתניהו. עיתונאים אוהבים נגישות. כשמרחיקים אותם ומחרימים אותם לאורך זמן, הם מפתחים טינה. כשהניתוק אורך שנים, הנזק ליחסים נעשה כמעט בלתי הפיך. הקמת "ישראל היום" וההשפעה ההרסנית שהיתה לו על מצבם הכלכלי של העיתונים הוותיקים בישראל, הפכה את נתניהו ו"ידיעות אחרונות" ליריבים מסחריים. במערכת "ידיעות אחרונות" רואים בנתניהו אחראי לנגיסה הכואבת של החינמון החדש בשוק הקוראים והמפרסמים. הוא רואה בבעלי העיתון, שהיה פעם הנקרא בישראל, יריב פוליטי.

אחרי תקופה קצרה של שקט יחסי בקרבות בין הצדדים, לקראת הבחירות האחרונות שוב התלהט העימות. נתניהו ויתר על ההתעלמות ועבר למתקפה. לראשונה נקב בשמו של המו"ל ארנון (נוני) מוזס כמי שאחראי למסע הכפשות נגדו. ב"ידיעות אחרונות", מנגד, איבדו כל קשר למקצועיות עיתונאית וסיקרו את מערכת הבחירות בלי לקחת בחשבון את ההשלכות במקרה שנתניהו שוב ייצא מנצח.

קשה לראות כיצד, אם בכלל, ישתקמו בשנים הקרובות היחסים בין נתניהו לממסד התקשורתי הוותיק. החשדנות והאיבה גדולים מדי

מאז שנבחר בשלישית לראש הממשלה שב והתבסס הסטטוס-קוו. נתניהו ממשיך להתעלם מחלקים נכבדים בתקשורת בישראל, ואלה ממשיכים לסקרו בביקורתיות. ערוץ 10 נחלץ משנים של אי-ודאות וקיבל את רשיון השידורים המיוחל, אך נתניהו ממשיך לפעול להחלשת חברת החדשות של ערוץ 2, פירוק חטיבת החדשות של ערוץ 1 ועידוד הקמתם של ערוצי חדשות חדשים, שאיתם יוכל לשתף פעולה.

קשה לראות כיצד, אם בכלל, ישתקמו בשנים הקרובות היחסים בין נתניהו לממסד התקשורתי הוותיק. החשדנות והאיבה גדולים מדי. נראה כי כל צד מנסה כעת לקעקע את מעמדו של האחר, אך מבין שהוא תקוע איתו לכל הפחות בעתיד הנראה לעין, וכי כל שיש לו לקוות הוא שיחזיק מעמד עד שהאחר ייעלם מהזירה. במקרה של שני היריבים הללו, קשה להמר מי מהשניים ייעלם ראשון.