ערב אחד הבליחה באחד מערוצי הטלוויזיה היצירתיים שלנו הידיעה שנתניהו עומד להקים עיתון חדש ולערוך אותו במו ידיו. זאת היתה ידיעה משמחת, לכל הדעות. קודם כל, משום שבכך היתה נמצאת תעסוקה הולמת לאיש ברוך כשרונות ופורקן ליצר התחרות העז שלו, שהתקשה לעמוד בתוצאות הבחירות. היה בכך גם צדק היסטורי: בבחירות האלה תרמה התקשורת לפוליטיקה את הפה הגדול של יוסף לפיד, ורק טבעי היה לצפות שתקבל משהו, מישהו, בתמורה. וגם צדק פואטי היה: בנימין נתניהו, המאחר הכרוני, שמלכים ונשיאים המתינו לו עד בוש, שהניח ל-3,000 שוטרים ניו-יורקים כחולי מדים לעמוד שעתיים בסנטרל-פארק עד ששרה תגמור להתלבש, יצטרך להתמודד ערב-ערב עם אכזריותו של הדד-ליין. חצי שעה איחור, והעיתונים לא יגיעו בזמן למטולה. עוד עשר דקות – וגם טבריה הלכה. ובית-שאן. ואילת. ועפולה. האיש היחיד שיצעק "היידה ביבי" יהיה מנהל הדפוס. כשהוא צועק, זה לא נעים. בהשוואה אליו, נסים משעל הוא חנון ורחום. הוא רוחמה. מנהל הדפוס גם יקבל משכורת גבוהה יותר, נושא רגיש אצל נתניהו. כי ככה זה בעיתונים: מי שכותב, לא מרוויח, ומי שמרוויח, לא כותב.

למרבה הצער, הידיעה על קריירת העריכה של נתניהו היתה רק משאלת לב. נתניהו החליט להצטרף אל קהילת התקשורת בדרך אחרת: הוא הגיע להסכם עם "וושינגטון ספיקרס בירו", אחת משתי סוכנויות הנואמים הגדולות בחוף המזרחי של ארצות-הברית. הסוכנות תנסה לשווק את הרצאותיו במחיר נכבד של 60 אלף דולר לחתיכה. מה שהופך אותו רשמית למה שהיה לאורך כל הקריירה הציבורית שלו: תקשורתן, קומוניקטור. או, במלים אחרות, אחד משלנו.

ביררתי את סיכויי השיווק של נתניהו אצל שני כתבי טלוויזיה ידועים מאוד בארצות-הברית, מתחרים-בכוח על אותו פלח שוק. כפי שאפשר היה לצפות, הם לא יצאו מגדרם. אחד טען שנתניהו הוא "חדשות האתמול". "מהר מאוד הוא יתייצב על 15 אלף דולר להרצאה, אולי קצת פחות", אמר. "כוכב גדול הוא יהיה רק בבתי-האבות של מיאמי". השני היה נדיב יותר. "30 אלף", העריך, והוסיף, מעומק הלב והכיס: "זה סכום יפה מאוד. אני, למשל, מסתפק בפחות".

כמו רבים במקצוע, גם נתניהו סבל ביחסו לתקשורת מעומס יתר של רגשות. הוא אהב את הכלים. הוא לא אהב את נושאי הכלים. עד יומו האחרון בראשות הממשלה התייסר בשאלה מדוע התקשורת הישראלית כל-כך אכזרית כלפיו. עם קבוצות עיתונאים אחרות הוא זכה להצלחה מזהירה. הוא הצליח לאלף אחדים מבכירי העיתונאים באמריקה, את א"מ רוזנטל וביל ספאייר מ"ניו-יורק טיימס", צ'רלס קרוטהיימר מ"טיימס", ג'ורג' ויל מ"וושינגטון פוסט", טד קופל מאיי.בי.סי, לארי קינג מסי.אן.אן ואחרים, ולהפוך אותם למעריציו ועושי דברו. הם העניקו לו שירותים שלא היו חולמים לתת לשום פוליטיקאי אחר, זר או אמריקאי.

בארץ הוא הצליח לזכות בתמיכתו הגורפת של "וסטי", היומון הנחשב בקהילה הרוסית. העיתונים הדתיים טיפחו את פולחן האישיות שלו, מ"הצופה" המפד"לי, דרך "השבוע" החרדי קיצוני ועד התחנות הפיראטיות. גם עיתונאי יש"ע התגייסו למענו, אם כי בהסתייגות: יותר משרצו לשרת אותו, ציפו שהוא ישרת אותם.

מדוע לא הצליח עם "ידיעות אחרונות", "מעריב", הערוץ הראשון והשני, גל"צ, קול-ישראל? התשובה טמונה בחלקה בהשקפת עולם: הוא היטיב לדבר אל אוזניים ימניות, גם בארצות-הברית וגם כאן. מי שאוזניו בשמאל, התקשה להקשיב.

אבל בעיקרה היא נובעת ממקורות אחרים. נתניהו בנה את קואליציית הבוחרים שלו סביב מכנה משותף אחד: השנאה כלפי ישראל הוותיקה. זה עבד יפה בקלפי, אבל גבה מחיר. התקשורת, המאחז המובהק של הוותיקים, לא יכלה שלא לראות בו אויב. חלקו בהסתה שקדמה לרצח רבין הוסיף לעימות הזה נופך מוסרי.

ואולי היתה כאן גם קנאה של עיתונאים בקולגה. הוא היה הפוליטיקאי הישראלי הראשון שהבין איך מדברים בטלוויזיה: במשפטים קצרים, בני ארבע וחמש מלים, רהוטים וחסרי משמעות; הוא היה הפוליטיקאי הישראלי הראשון שהבין איך נראים בטלוויזיה: היתה לו ערכת איפור צמודה, והוא ידע לאפר את עצמו. את הזדמנויות הצילום שלו ביים בקפידה. לקראת סוף כהונתו דאג להלבין את פניו כל היום. בעיני כל מי שנפגש איתו הוא נראה כמו שחקן בתיאטרון קאבוקי ששכח להתרחץ, אבל בעין המצלמה הוא נראה מגולח, רענן ואנרגטי.

הוא היה ראש הממשלה הראשון שהקדיש את כל יומו לתקשורת, מפגישת הבוקר הראשונה, שעסקה בכותרות עיתוני הבוקר ובספין (הסבסוב) היומי, ועד הודעת הדובר הלילית, המסאז' האחרון לכותרות הבוקר ולמהדורת חצות. הוא הופיע יום-יום בטלוויזיה, ולקראת הסוף גם בכל מהדורת רדיו. בפוליטיקה האמריקאית מאמינים שבטלוויזיה אין חשיפת יתר. אמון על התורה הזאת, נתניהו לא ירד לרגע מהווריד הלאומי.

ייתכן שהקדים את זמנו. העיתונאים, שהתרגלו לזן אחר של ראשי ממשלה, לא ידעו איך לעכל את הזן החדש, הווירטואלי. הם תהו לדעת מתי ראש הממשלה שלהם עובד באמת.

בחודשים הראשונים שש נתניהו לדבר עם עיתונאים. הוא שמח כמו ילד בניצחון שלו בבחירות, בעוצמה שנותן לו התפקיד, בגדולי העולם שמשחרים לפתחו. יום אחד גילה בפינת חדרו מכשיר לשיפור איכות האוויר, מורשת מימי רבין ופרס. "יופי", צהל, "אפשר יהיה לעשן סיגרים". הוא צהל גם כשהמאבטחים בשיירה הפעילו את הסירנות.

כל זה דעך בהדרגה. הדעיכה היתה טראגית, במימדים שקספיריים. לחשיפות הביקורתיות בתקשורת היה חלק מסוים בתהליך. נתניהו שיכנע את עצמו שהוא עומד להפסיד בבחירות בגלל התקשורת. זה היה יעיל: הקהל שלו ייחס לתקשורת השפעה דמונית, מסוג ההשפעה שאנטישמים מייחסים ליהודים. זה היה נוח.

הייתי עד לנאום התקשורת של נתניהו ערב הבחירות, בגני-אורנים. הקהל מנה פעילי ליכוד מאזור תל-אביב. נתניהו איחר, ובבועת הזמן שנוצרה הלכו האנשים מעיתונאי לעיתונאי. האווירה היתה נכאה, אבל לא עוינת. ואז בא נתניהו והשמיע את נאום "הם מפחדים, הם מפחדים, הם מפחדים". הוא דיבר על התקשורת, אבל בעצם התכוון לעצמו. הוא פחד, והפחד ברח לו. כשהסתיים הנאום הנורא ההוא – ביבי התחרט עליו לאחר הבחירות – שרו כולם "התקווה" ופנו לצאת. הסתכלתי באנשים שקודם דיברו איתי. איש מהם לא העז להישיר מבט. ייתכן שדברי ההסתה של מנהיגם חילחלו בהם. ייתכן שהתביישו.

תוצאות הבחירות לימדו שחלק גדול מהבוחרים אינו רוצה ראש ממשלה של טלוויזיה. לחשיפת יתר יש מחיר. ברק שיווק את עצמו ככישלון טלוויזיוני. למרבה ההפתעה, זה עבד לטובתו.

ימים אחדים לאחר הבחירות הזדמן לי לראיין את ראש הממשלה הנבחר, אהוד ברק. הבאתי איתי צלמת. ברק קיבל אותנו בסוויטה שלו במלון דן בתל-אביב. הוא היה חנוט בחליפה כהה ובעניבה. הוא התעקש להצטלם במקום מסוים, בתנוחה מסוימת, מתחת לאור מסוים. פניו היו מאופרים. ביבי לא היה שם. רוחו היתה.

גיליון 21, יולי 1999