"אני מאמין שהבעיות שלך מקורן בתקשורת... התקשורת שחצנית ומפונקת. כולם, כלומר כל העיתונאים, בטוחים שהם גאונים פוליטיים. הם ציניים, נורא ציניים. אני מציע שתדבר איתם, ותאפשר להם לבוא אליך, ולהיווכח באמת בעצמם".
שאלה: מי אמר את הדברים האלה, מתי, ואל מי. תשובות אפשריות:
1. ליברמן לנתניהו, בעיצומה של החקירה בפרשת בר-און.
2. נתניהו לליברמן, בעת הכנת סדרת הראיונות שנתן ליברמן לתקשורת, בתקווה להרתיע את חוקרי המשטרה.
3. דרעי לחברו דוד אפל, בעודם משתטחים בצוותא על קברי הקדושים בצפת.
4. אף לא אחת מהאפשרויות.
התשובה הנכונה היא 4. חוות הדעת המלומדת על התקשורת לא ניתנה לנתניהו, ליברמן או אפל. היא ניתנה לנשיא עיראק, סדאם חוסיין, ערב מלחמת המפרץ. נתן אותה אלן סימפסון, מבכירי הסנטורים הרפובליקאים, שהגיע לבגדד עם משלחת של פוליטיקאים אוהדי סדאם. נשיא עיראק, שאף פעם לא היה פראייר, הקליט את הדברים והפיץ אותם בעולם. סימפסון טען, כצפוי, שהוציאו את דבריו מהקשרם.
סימפסון הוא עכשיו סנטור לשעבר. לפני שבועות אחדים פירסם ספר, שמוקדש כולו למאבק בתקשורת. התקשורת, הוא טוען, מסלפת כל הזמן את העובדות כדי שישרתו את השקפותיה השמאלניות. יש לה קלפי משלה. סדר-יום משלה. היא לא מקבלת את גזר דינו של הבוחר.
ביום ראשון, ה-20 באפריל, בתום מסיבת העיתונאים המשודרת של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, תפס נתניהו את מקומו על המרקע הלאומי. הוא סירב לחשוף את עצמו לשאלות. רק הוא ידבר. הוא ודגל הלאום.
הופעות כאלה הן סוגיה מסובכת בכל העולם המערבי. מצד אחד, העם מעוניין לשמוע את ראש ממשלתו, ואין שום זכות לערוצי התקשורת למנוע זאת ממנו. מצד שני, חובתם של ערוצי התקשורת היא להציב את ראש הממשלה מול שאלות. לאחר הפיגוע בצומת בית-ליד, בינואר 1995, ביקש ראש הממשלה יצחק רבין לשאת דברי הספד מלשכתו, בשידור חי. ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, התקומם בכל מצפונו הדמוקרטי. מה ההשתלטות הזאת על המסך, הוא שאל. אבל עכשיו הזמנים אחרים, כמובן. כל-כך אחרים, שנתניהו הרשה לעצמו, באותו ערב שבו סירב להשיב לשאלות הישראלים, להשיב בחפץ לב לשאלות CNN.
המונולוג שלו – שש דקות וארבעים שניות, המון זמן – היה מלאכת מחשבת של טלוויזיה. ממוקד, בוטח, כוחני, חד-משמעי. דברים שמיועדים לשידור, לא לקריאה. הקריאה חושפת את חולשותיהם – את הדמגוגיה, חצאי האמיתות, ההסתה, השימוש הנלוז בנימוקים פטריוטיים כדי להיחלץ מפשלאותיו. נתניהו מקשה מאוד על מסקריו לנהוג בו בהגינות. עם זאת, דבריו אינם פוטרים אותם מהחובה הזאת.
נתניהו הוא פוליטיקאי מתוחכם, מודרני, בשימוש המושכל שהוא עושה באמצעי התקשורת האלקטרוניים, בהבנה שלו שלא חשוב מה קורה, חשוב איך זה נראה. באותה עת הוא מיושן, כמעט ילדותי, בניסיון שלו להכתיב את רצונו לאחרים. ביבי המכתיב איננו סיפור הצלחה גדול, לא עם קלינטון, לא עם ערפאת ולא, להבדיל, עם העיתונות החופשית בישראל.
ובכל זאת, הוא מנסה לכפות אהבה בכוח. "יש אנשים שלא אוהבים אותי", התלונן במונולוג הטלוויזיה שלו. העיתונאים, על-פי נתניהו, יכולים להיות אשמים גם בבגידה במולדת, וגם במניעת אהבה.
למען הרקורד, ראוי לצטט בהרחבה מסוימת את דברי נתניהו על התקשורת.
"[...] השורה התחתונה היא זאת: לא ביצעתי שום עבירה, והיועץ המשפטי אישר זאת. נעשו טעויות, ונעשו טעויות על-ידי. אני מקבל את האחריות עליהן.
"כל הטענות המרכזיות שהועלו בערוץ הראשון הוכחו כלא נכונות. לא היתה שום עסקה בין דרעי לבר-און. שנית, לא היתה שום עסקה של חברון תמורת בר-און. שלישית, לא נכנעתי לשום לחץ במינוי בר-און. אבל כמה מאנשי התקשורת שמזוהים עם השמאל שמחו – בהתלהבות – לאמץ כל מחשבת זדון, דמיונית ככל שתהיה, חסרת בסיס ככל שתהיה, ובלבד שאני אעמוד במרכזה. הם הפיצו את ההאשמות הבדויות האלה בכל הכלים העומדים לרשותם.
"ממניעים פוליטיים כמה מאנשי התקשורת – ובמיוחד בערוץ הראשון – עדיין אינם מוכנים להשלים עם החלטת הבוחר בבחירות האחרונות, וכמעט כל ערב הם מנסים לערער את הלגיטימיות של הממשלה. הם מוכנים לעשות כל דבר, כולל דברים הנוגדים את זכויות האדם הבסיסיות שהם מטיפים להן ברוממות גרונם, כדי לבטל את המנדט שקיבלו מכם, הבוחרים.
"בכל המסע הזה היתה התנגדות אלי, באופן אישי. בלשון המעטה, יש אנשים שלא אוהבים אותי, שלא אוהבים אותי במיוחד. אבל ביסודו של דבר ההתקפות עלי נובעות ממניע אחד מרכזי: הם מסרבים לקבל את העובדה שהעם הצביע עבורנו, ולא עבורם. הם מסרבים לקבל את העובדה שאנחנו בונים בהר-חומה, שומרים על אחדות ירושלים, מתנגדים למדינה פלסטינית, שומרים אל הגולן. גם היריבים שלנו חייבים להשתנות. הם צריכים להבין שאת הבחירות מכריעים בקלפי, ולא בערוץ הראשון בטלוויזיה".
כשקוראים את 75 העמודים שכתבו רובינשטיין וארבל, מקבלים רושם שונה. מקור ההאשמות בפרשת בר-און הוא הפרקליט דן אבי-יצחק, איש סודו של ראש הממשלה ועל-פי עדותו של צחי הנגבי, "מקורב לליכוד". על מניעיו של אבי-יצחק ניתן להתווכח, אבל אפשר לקבוע בוודאות אילו מניעים לא היו לו. הוא לא פתח במסע הזה כדי להפסיק את הבנייה בהר-חומה, לחלק את ירושלים או להקים מדינה פלסטינית. הוא לא רצה לשנות את תוצאות הבחירות. הוא רצה לשנות תוצאות של בחירה אחת בלבד. כמו הרבה פרשיות שחיתות, גם הפרשה הזאת מקורה בריקבון פנימי, רקבון מקורבים ורקבון לשכות. הערוץ הראשון לא היה מקור צרותיו של נתניהו; הוא היה השליח.
היועץ המשפטי לממשלה, שעליו מסתמך נתניהו, דווקא משבח את הערוץ הראשון. "בסופו של דבר מילאה התקשורת תפקיד חיובי בחשיפת נושא קשה וכאוב [...] בכללותו נעשה שירות לאינטרס הציבורי, אם גם לא תוך המידה על דיוק הפרטים".
איור: ג'ודית אשר
▪ ▪ ▪
הידיעה הראשונה, ששודרה מפי כתבת הערוץ הראשון איילה חסון ב-22 בינואר, היתה "ידיעת מקור". היא לא הסתמכה, בעיקרה, על תחקיר ממושך, ענף, אלא על מקור אחד פנימי שהחליט לפתוח את הפה. מבחינה מקצועית, אין בכך כל רע. רוב הידיעות המסעירות שמגיעות לתקשורת מקורן ב"הדלפה", כלומר במקור שהחליט להביא לפרסום עובדות מסוימות, בדרך-כלל לא-נעימות, בלי לחשוף את זהותו. המקור יכול להיות צדיק שביקש לחשוף מעשה עוולה, או רשע שביקש לתקוע סכין בגבם של חבריו. שאלת המניע היא בעלת חשיבות משנית. אם יש במידע עניין לציבור, המבחן היחיד לפרסומו, או אי-פרסומו, הוא מבחן האמת. עכשיו, כשהמלצות המשטרה וחוות דעת הפרקליטות מונחות על השולחן, אפשר לקבוע בבירור שערוץ הטלוויזיה הראשון עמד בו יפה.
גם את מבחן הדיוק עובר הערוץ הראשון בלי קשיים מיוחדים. הסיבה פשוטה: אותו מקור שהזין את הערוץ הראשון, הזין גם את חוקרי המשטרה. אם אבי-יצחק סיפק "קשקוש", הוא סיפק אותו קשקוש לכולם. "יצוין", כותבת ארבל, "שחוקרי המשטרה שבו והדגישו בפנינו שכל החומר שהיה בידי איילה חסון נמסר בחקירה". השוני בין הידיעה של חסון ובין סיפור המעשה כפי שהוא מתואר בחוות הדעת של ארבל אינו נובע, בעיקרו, מטעות בדיווח, אלא מהפער בין מה שסיפר המקור לבין מה שהצליחה המשטרה לבסס בחקירתה. חסון והממונה עליה, מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה רפיק חלבי, הימרו על הסוס הנכון. מוטב לומר: בחרו בסוס הנכון. הם ראויים לכל הכבוד המקצועי, כל התהילה.
רובינשטיין בא אליהם בטענה אחת: מדוע לא הודיעו למשטרה מראש. זוהי טענה מופרכת: שום עיתונאי לא היה מסכן את החזקה שלו על ידיעה מרעישה כזאת בהודעה מראש למשטרה. זוהי גזירה שהיצר העיתונאי לא יכול לעמוד בה.
יש מקום לספק במישור אחר: מדוע מיהר כל-כך הערוץ הראשון לשדר את הידיעה. אילו אנשי הטלוויזיה היו מגלים אורך נשימה ופותחים בחקירה עיתונאית של ממש, היה סיכוי להשיג תוצאות מרשימות הרבה יותר. אבי-יצחק סיפר שדרעי סיפר לו שיש בידיו הקלטה של ההבטחה של בר-און לעשות למענו, אם וכאשר יתמנה ליועץ משפטי לממשלה. ההקלטה הזאת זכתה לכינוי "הקופסה השחורה". אילו הטלוויזיה היתה מקיימת חקירה של ממש, היה סיכוי לאתר את ההקלטה, ובכך להבהיר חד-משמעית אם היתה עסקה, ומי היה מעורב בה. הפרסום החפוז טירפד את זה: אם היתה הקלטה, היא הושמדה, ואם לא היתה, לא נדע על כך בוודאות לעולם.
לחיפזון היתה סיבה אחת: החשש שמא הערוץ השני, או כלי-תקשורת אחר, יקבל את הידיעה ויפרסם אותה קודם. זהו מחיר התחרות הבלתי מרוסנת בין שני הערוצים, מחיר תסביך הרייטינג שפיתח הערוץ הראשון, ומחיר הלחצים הפוליטיים שהפעילו נתניהו וליברמן על מנהלי הערוץ. כאשר אין הידברות, כאשר אין כבוד הדדי, כאשר השפה שופעת איומים, משתחרר הצד המאוים מחובותיו. קל מאוד לשער מדוע קנו קירשנבאום וחלבי את גרסתו של אבי-יצחק, ולא נבהלו מדברי ההכחשה הנמרצים של נתניהו. גם במשרד ראש הממשלה, גם ברשות-השידור, נוצרה אווירה של "הבא להורגך השכם להורגו".
▪ ▪ ▪
לאחר ההלם הראשוני התגבשה במחלקת החדשות של הערוץ הראשון מדיניות. כל ידיעה שהשחירה את ה"רעים" בפרשה הובלטה. נעשה כל מאמץ, גם מאמץ אדיטוריאלי, לאשש את הסיפור. הטכניקה הזאת מאפיינת את הקמפיינים הציבוריים של עיתוני הצהריים, ובמיוחד את הקמפיינים שהם עורכים זה נגד זה. המטרה, להעניש את ה"רעים", מצדיקה (כמעט) את כל האמצעים. לפעמים מועיל הלחץ הזה להוציא את הצדק לאור. לפעמים הוא מגוחך. בכל מקרה, הוא מנוגד לרוח חוק רשות-השידור.
בשיא הקמפיין פנתה חסון אל התחום הבעייתי מכולם: האזנת סתר. היא הזמינה את מנהל לשכת ראש הממשלה לשעבר, דוד אגמון, לדירה, קיימה איתו שיחה לא-לציטוט, והקליטה אותו בסתר. כדי להוסיף פשע לחטא, היא גייסה לצורך העניין את רפי פרידן, שאת משפטו, בתיקים של האזנת סתר, היא אמורה לסקר. הוא גבה ממנה סכום נמוך, יחסית – אפשר לנחש מדוע – שאותו היא שילמה מכיסה. הסרט, או פרטים מתוכו, מצא את דרכו לשוק. הוא הגיע אל אמצעי תקשורת מתחרים, וגם אל אויביו של אגמון במשרד ראש הממשלה.
להגנתה טענה חסון שפעלה במסגרת החוק. החוק, אולי. אבל איפה האתיקה, ואיפה שיקול הדעת. זו היתה מעידה קשה, מיותרת. חסון יכלה להתנחם בעובדה, שגם וודוורד וברנסטין, חושפי פרשת ווטרגייט, הסתבכו בעבירה מביכה, מיותרת, בדרכם את התהילה. אבל התקשורת הישראלית, שכרעה תחת נטל האזנות הסתר לפני חסון, חייבת ללמוד לרסן את עצמה. השימוש בהאזנות הסתר חייב להיות מצומצם ומבוקר. אם התקשורת לא תלמד לרסן את עצמה, תבוא הכנסת ותיקח ממנה את המיקרופון.
▪ ▪ ▪
אנשי הערוץ הראשון עשו בפרשה הזאת מה שמצווה לעשות כל עיתונאי: הם התחייבו לפני מקורותיהם לא לחשוף אותם. ועם זאת, המסמכים שפורסמו מגלים תמונה קצת יותר מורכבת. חלבי, למשל, מסר בעדותו דברים שאמר לו ח"כ אריה דרעי בשיחה שהיתה ביניהם ושהיתה, על-פי רוח הדברים, לא לציטוט. עובדה שחלבי לא מצא לנכון לשדר את תוכן השיחה ביניהם בטלוויזיה.
עו"ד אבי-יצחק נהנה מיחס אחר. זהותו, כמקור העיקרי לחקירת המשטרה, נשמרה בסוד לאורך כל הדרך. שמירת חשאיותו של הפרקליט הפכה לפארסה כאשר המשטרה פירסמה את סיכום החקירה. נאמר שם שהחקירה התבססה על עד מרכזי. כל אמצעי התקשורת זיהו את שם העד בלי קושי. רק בערוץ הראשון אסור היה לומר את שמו. כאשר הכתב המדיני, דן סממה, רצה לספר מה אומרים עכשיו אנשי נתניהו על העד המרכזי, מקורבו לשעבר, היסה אותו חיים יבין בשידור חי. צופי הערוץ הראשון לא הורשו לדעת.
היומרה הזאת, למנוע מהצופים מידע שהם יכולים לקבל בקלות, בשלטוט קל, בערוץ המתחרה, לא מועילה לערוץ הראשון. במקרה של אבי-יצחק היא בעייתית במיוחד. האיש משמש פרקליטו של בעל עיתון אחד, ופרקליטם של בעלים בעיתון המתחרה. די בכך. עדותו היתה אמינה, ועם זאת, כמו שכתב היועץ המשפטי לממשלה בדברי הסיכום שלו, "הוא החליט החלטה מאוד לא רגילה". לא הייתי רוצה שיחליט החלטות מאוד-לא-רגילות כאלה לגבי עבודתי העיתונאית, גם לא לגבי עבודתם העיתונאית של אחי, גיבורי הטלוויזיה.
גיליון 8, אפריל 1997