עם פרוס 2016 פנינו למספר אנשים שאנחנו מחשיבים את דעתם ושאלנו אותם מה לדעתם יהיו המגמות החשובות בשדה העיתונות בשנה הנוכחית, בדגש על הממשק שבין תקשורת לטכנולוגיה ולחופש העיתונות. כל מרואיין נשאל שורה של שאלות זהות. אנו מציגים כאן גרסה ערוכה של התשובות.

ענת באלינט היא מרצה בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל ואחראית על תחום חופש העיתונות והעיתונאים בארגון העיתונאים.

מגמה טכנולוגית • המגמה הבולטת ביותר בשנים האחרונות, שהשפעתה מן הסתם רק תלך ותתחזק, היא זו של הפרסונליזציה: היכולת לאסוף עלינו מידע אישי מפורט ועדכני, אינטימי ממש, ובהתאם לכך "לדחוף" לנו מידע ושירותים שמותאמים, כביכול, לצרכינו. אנחנו כבר חווים את זה מדי יום ובעיקר, כך נדמה לנו, באופן חיובי: מנוע החיפוש של גוגל "מנחש" ברוב חוכמתו מה מעניין אותנו כשאנחנו מקישים מלת חיפוש, ופייסבוק מעצב את הפיד שלנו כך שיותאם לחברים שבהם גילינו עניין.

ענת באלינט (צילום: אייל טואג)

אבל יש לפרסונליזציה גם היבטים שליליים רבים, בעיקר כשאנחנו חושבים על עיתונות ועל צריכת חדשות. חלק מהתפקיד המסורתי של העיתונות הוא לחשוף אותנו לדברים שאיננו יודעים, תחומים שנדמה לנו שאין לנו עניין בהם ומקומות ואנשים שרחוקים מאיתנו וקל לנו לשכוח מגורלם הלא מוצלח. יש לעיתונות תפקיד חשוב, מכריע, בהרחבת תמונת עולמנו על בסיס יומי ויצירת סדר יום משותף שאפשר לנהל סביבו דיון ציבורי.

התפקיד הזה, של קביעת סדר יום והשמעת קול מערכתי המעצב תודעה של קהל רחב, הולך ומתכרסם. בתחילה, במקום כותרת ראשית ועמוד ראשון בדפוס קיבלנו בזירה הדיגיטלית את דף הבית המשתנה כל הזמן. כעת דף הבית הולך ונחלש לטובת צריכת חדשות ביחידות בודדות, כמו קפסולות, דרך רשתות חברתיות והמלצות של חברים.

הפרסונליזציה יוצרת תהליך של בידוד תודעתי בקבוצות קטנות, התבצרות בעמדות קיימות ואפילו הקצנה. אנחנו מוצאים את עצמנו, לא משנה מה זהותנו, בחברה מצומצמת של "חברים" שמהדהדים את הדעות והעמדות שאנחנו רוצים לשמוע. במקום ויכוח ציבורי בריא, נקבל שיח שקרי של הסכמה, במקום פתיחות אל העולם נקבל הסתגרות בקבוצות הקרובות לזהות שלנו ומאשרות אותה שוב ושוב. במקרה הטוב, זה מוביל לבורות וניתוק, ומחשבה (מוטעית) כי אנו מוקפים בדומים לנו. במקרה הרע, זה מאפשר שגשוג של עמדות קיצוניות, טיפוח של תת-תרבויות בלתי חדירות כמעט ואף התארגנויות להתנהגות אלימה.

אין תחליף לכתיבה של אדם שלקח על עצמו את תפקיד המתבונן מהצד שפורש בפני הקוראים תמונה רצינית והגונה של המציאות

העיתונאי • צריך להיות אמיץ מספיק לשאול את השאלה האם ההגדרה של "עיתונאי" כעיסוק בלעדי תמשיך להתקיים. העידן הדיגיטלי מביא לטשטוש גבולות בהרבה מובנים: אנשים שאינם עיתונאים כותבים בגופי עיתונות, ואילו עיתונאים מהעיתונות המרכזית הופכים עצמם לישות עצמאית שמתקיימת מעל במות רבות, חלקן של עיתונות מסורתית וחלקן לא (למשל בלוג אישי או הרצאות בפני קהל). אני רוצה להאמין בכל זאת שהעיסוק העיתונאי ימשיך להתקיים ויותר מכך ‒ חשוב שקהל צרכני התקשורת יבין שלעבודה עיתונאית טובה והגונה יש ערך רב מאוד לחייהם, כמעט חסר תחליף, דווקא בעידן של הצפת מידע. אין תחליף לכתיבה של אדם שלקח על עצמו את תפקיד המתבונן מהצד שפורש בפני הקוראים תמונה רצינית והגונה של המציאות.

בתוך חוסר הוודאות הזה, עיתונאים שיפגינו שליטה בטכנולוגיות שונות המסייעות לספר את הסיפור העיתונאי יהיו בעלי יתרון – צילום וידיאו, עריכה, הצגה גרפית וכולי. ואחרי שכל זה נאמר, בסופו של דבר, הבולטים שבעיתונאים, המצליחים והמשפיעים שבהם, יהיו, כפי שהיה תמיד, אלו שהצטיינו בשני דברים: היכולת לזהות סיפור עיתונאי טוב וחשוב והיכולת לספר אותו בצורה מושכת, בהירה ומעניינת.

כלי התקשורת • אנחנו צפויים עוד לראות לא מעט כלי תקשורת קורסים ונעלמים, בישראל ובעולם, ואחרים שמיטיבים לשרוד בזירה החדשה. שם המשחק, כבר כמעט עשור, הוא יצירת נוכחות מרובת פלטפורמות (טלוויזיה, רדיו, אינטרנט, סלולר וכו'), אבל זה לא מספיק. כלי תקשורת מוצלח חייב שתהיה לו זהות ברורה, קו מערכתי מובחן (לא בהכרח פוליטי) ועיתונאים (או יוצרי תוכן אחרים) מעולים שיגרמו לו לצוף מעל הקקופוניה האינטרנטית שבה כולנו טובעים.

אתרי החדשות המרכזיים בעברית, mako, "וואלה", ynet ‒ איבדו את הדרך במובן הזה. הם סופרמרקטים שמציעים היצף של מידע באיכות בינונית ומטה, הרבה בשל אילוצים כלכליים, תחרות הרסנית והצורך להזין את האתר באופן מתמיד. אני רוצה לקוות שלמי מהם יהיה את האומץ ומרווח הנשימה כדי לתפוס כיוון אחר. לקהל קוראי העברית מגיע הרבה יותר טוב.

חופש העיתונות • יש בישראל מגמה מדאיגה של כרסום בחופש העיתונות בשנים האחרונות ויש לה ביטויים רבים: נסיונות חקיקה הפוגעים בחופש העיתונות, אלימות נגד עיתונאים מצד המשטרה והצבא והתבטאויות מסיתות נגד עיתונאים, כולל נסיונות לצבוע את העיתונות כולה בצבעים פוליטיים או להאשימה בפגיעה באינטרס הלאומי של ישראל. זהו חלק ממגמה מדאיגה ורחבה יותר של פגיעה באקלים הדמוקרטי בישראל. לכן המאבק על חופש העיתונות בישראל הוא חשוב היום יותר מאי פעם.

לראש הממשלה הנוכחי יש אחריות כבדה בנושא הזה. הוא מייחס לתקשורת חשיבות רבה ולמרבה הצער תופס עצמו לא פעם כקורבן של התקשורת במקום כמנהיג ומכאן גם תפיסתו את העיתונות כגורם שצריך להיאבק בו או לבוא עמו חשבון. התופעה של "ישראל היום", במת תעמולה לראש הממשלה במימון של איל קזינו רב-ממון, היא חלק מהמגמה הזאת. החינמון עושה שימוש מניפולטיבי בחופש העיתונות, והלכה למעשה – פוגע בו. בדמוקרטיה תקינה ראוי היה שראש הממשלה יסנגר על זכותה וחובתה של העיתונות למתוח עליו ביקורת וישדר לבוחריו שהוא מסוגל להתמודד עם הטענות העולות נגדו.

המודל של פרסום סמוי, קרי שילוב נותני חסות מסחריים בעבודה העיתונאית, לא רק שאיננו הפתרון – הוא מכת מוות לעיתונות ולתפקיד שהיא אמורה למלא

השפעה • קשה למדוד השפעה, ואיני עוסקת בכך כחוקרת. עם זאת, ברור שכלי התקשורת המרכזיים מאבדים בהדרגה מעמדת הכוח הבלעדית שהיתה להם בעבר. אם חיינו בעבר בעולם של כמה צינורות מידע מרכזיים ובעלי כוח, היום אנחנו מוקפים בטפטפות מידע מכל עבר. הקושי הוא להבחין בין מידע איכותי ואמין לבין מידע מעוות ועמוס באינטרסים זרים. כלי תקשורת שייהנה מאמון גבוה של הקהל שלו יהיה גם זה שיזכה, לאורך זמן, בהשפעה.

מודל כלכלי • כולם מדברים על "מציאת מודל כלכלי" כאילו מדובר היה בהתפתחות מדעית מרעישה כמו פיצוח הגנום האנושי או מציאת תרופה למחלה אנושה. המציאות אפורה הרבה יותר מכך: כולם מכירים את התמונה העגומה של המודל הכלכלי של העיתונות, שנפגע מאוד כתוצאה מהמהפכה הדיגיטלית. זה מביא לקריסה של גופי תקשורת, וגם, במקרים רבים, לפגיעה משמעותית באיכות התכנים העיתונאיים שהקהל מקבל.

אם יעלה פתרון כלשהו למימון עיתונות בעידן הדיגיטלי, הוא יתפתח בהדרגה, על בסיס הצלחה כזו או אחרת. המודל של פרסום סמוי, קרי שילוב נותני חסות מסחריים בעבודה העיתונאית, לא רק שאיננו הפתרון – הוא מכת מוות לעיתונות ולתפקיד שהיא אמורה למלא. בישראל הוא הפך לתופעה חמורה ומזיקה מאוד בכלי התקשורת המרכזיים. המודל הכלכלי הנכון ביותר כבר קיים, והוא פשוט: תשלום עבור תוכן עיתונאי באמצעות מנוי דיגיטלי. זוהי תמיכה בעשייה עיתונאית ללא כל מתווכים, וזה הפתרון הנכון ביותר. עיתונות טובה ועצמאית היא מוצר בעל ערך וראוי לשלם עבורו.

נשים בתקשורת • כמה פעילות מרכזיות בתא העיתונאיות הצליחו בשנים האחרונות לחולל שינוי משמעותי בעניין ייצוג הנשים בתקשורת. זה נהדר אבל עדיין לא מספיק. חשוב לדאוג לייצוג הולם לנשים, בחזית התקשורת ומאחורי הקלעים בתפקידי מפתח. לא בכל מחיר ולא על חשבון שיקול דעת ענייני, אבל זה חייב להיות מוטמע בתודעה של בעלי תפקידים שונים, בעיקר של עורכי תוכניות בטלוויזיה, גברים ונשים כאחד.

זה לא עניין של נשים בלבד, אלא אינטרס משותף לכולם. כשערכתי בעבר תוכנית עם ירון לונדון בערוץ 2, ביקשתי לזמן את פרופ' יוסי דהאן בנושא מסוים, כחלק מפאנל בן חמישה משתתפים. הוא שאל אותי מי הם המשתתפים האחרים, והעיר: "אין שם אף אשה". הייתי מופתעת. נדמה לי שהשבתי לו שהזמנתי את הדוברים הרלבנטיים ביותר לנושא. האמת היתה שפשוט לא חשבתי על זה. "אני מוותר על  מקומי", אמר לי, "תזמינו אשה". זה שיעור שהולך איתי מאז.

*  *  *

"מגמות 2016" הוא פרויקט משותף של "העין השביעית" ואתר "כותרת", מגזין מקוון חדש שמפעיל החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב. הפרויקט הופק על-ידי הסטודנטים חברי מערכת האתר: דורון ברויטמן, יונתן אוחיון, שני גלעדי, נועה פרי, נועה בן-נתנאל ועופר צ'יזיק, ונערך על-ידי איתי זיו ושוקי טאוסיג. גרסה של הפרויקט מתפרסמת במקביל באתר "כותרת"