עיקרי הפסיקה
בית הדין הארצי לעבודה
עס"ק 12-08
המערערת
הסתדרות העובדים הכללית החדשה,
איגוד עובדי הדפוס, התקשורת והאמנות
ועד עובדי הדפוס
המשיבות
1. ידיעות אחרונות בע"מ
2. דפוס ידיעות אחרונות בע"מ
3. דפוס גלעד בע"מ
לפני: הנשיא סטפן אדלר, סגנית הנשיא נילי ארד, השופט עמירם רבינוביץ
נציג עובדים מר אלי פז, נציג מעבידים מר דורון טמיר
בשם המערערת – עו"ד אשר חלד, עו"ד נעמה בביש ועו"ד שרי אמרוסי
בשם המשיבות – עו"ד אשר סלע
ערעור שעניינו שאלת חוקיותן של החלטות חד-צדדיות שקיבלה הנהלת המשיב 1 (להלן: העיתון) בעניינים הנוגעים לתנאי עבודתם של עובדי דפוס העיתון (להלן: עובדי הדפוס): הפסקת חלוקת תלושי מזון ומימון סופי שבוע לעובדי דפוס ידיעות אחרונות.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי הנשיא ס' אדלר ובהסכמת סגנית הנשיא נ' ארד, השופט ע' רבינוביץ ונציגי הציבור א' פז, ד' טמיר) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
זכאות עובדי הדפוס לפיצוי על עבודה בשעות נוספות כקבוע בהסכמים הקיבוציים מיושמת בדרך של זיכוי ערך תלושי המזון בתלוש השכר. נוכח הספקות באשר לחוקיות הסדר חלוקת תלושי המזון, שכן מדובר ברכיב שכר שלא נרשם בתלוש השכר ולא נזקף כהטבה לעובד, אין לראות בהחלטת הנהלת העיתון ליישם את הזכות בדרך של זיכוי בתלוש השכר כהפרה של ההסכמים הקיבוציים בעיתון. לפיכך, ומשהמערערת לא הוכיחה כי סכום הזיכוי בתלוש השכר נופל מערכם האמיתי של התלושים, היא אינה זכאית לסעד ברכיב זה.
אשר לזכאות לתלושי מזון כפיצוי על עבודה בתקן חסר לעובדי הדפוס-מחלקת הרוטציה, המערערת לא הוכיחה כי אפשר ליישם את ההסכם הנוגע לזכות לפיצוי על עבודה בתקן חסר, על מתכונת העבודה כיום. אמנם, השינויים הטכנולוגיים בדפוס העיתון וסגירת אתר ההדפסה בתל-אביב הצדיקו את שינוי מצבת הדפסים ותקני העבודה. אולם, זכותם האישית של העובדים לפיצוי על עבודה בתקן חסר לא נגרעה וקמה להם זכות לתביעה אישית לפיצוי כספי חד פעמי מהעיתון. בהעדר הסכמה בין הצדדים על יישומה של הזכות באופן מתאים אחר, העובדים זכאים לפיצוי הסתגלות בשיעור רכיב הפיצוי על עבודה בתקן חסר ששולם להם במשך שנת עבודה אחת שקדמה למועד הפסקת התשלום.
אשר לזכות למימון סופי שבוע, אין לומר כי המסגרת לבירור הנוהג הנטען בעניין היא תביעה אישית ולא סכסוך קיבוצי. הגם שהטבת סופי השבוע לא הוסדרה בהסכמים קיבוציים, היא סוכמה מעת לעת במסגרת משא ומתן קיבוצי בין הנהלת העיתון לוועדי העובדים. מדובר בנוהג שהוכח ב"רמה" הקיבוצית ובסוגיה שמקומה להתברר במסגרת סכסוך קיבוצי.
מהראיות עולה כי המערערת הוכיחה קיומו של נוהג בעניין מימון סופי שבוע בישראל (להבדיל מחו"ל) לעובדי הדפוס. הנוהג של מימון סופי השבוע נעשה על פני שנים וברציפות בהתאם להסכמות קיבוציות בין הנהלת העיתון לועדי העובדים בדפוס העיתון. נראה כי מִשְכה של הטבת סופי השבוע ורציפותהּ, והעובדה שסוכמה כחלק מהמשא ומתן הקיבוצי על שכר עובדי דפוס העיתון, מקנה לה מעמד של "תנאי עבודה".
משלא עלה בידי העיתון להגיע להסכמות עם ועדי העובדים באשר לצמצום הטבת סופי השבוע או ביטולה, העיתון לא היה רשאי להודיע לעובדים באורח חד-צדדי על ביטול ההטבה, שהיא תנאי מתנאי עבודתם. לפיכך, הודעת העיתון על הפסקת מימון סופי השבוע לעובדי הדפוס נעשתה שלא כדין, תוך הפרת הסכמות קיבוציות, ומדובר בביטול תנאי מתנאי עבודתם. לפיכך, העובדים זכאים לחידוש ההטבה בישראל כמבוקש שייעשה לפי כל דין. מאחר שהמערערת לא הוכיחה כי הנוהג של "המרת" הזכאות לסופי שבוע בנופשונים בחו"ל היה בידיעת ההנהלה או בהסכמתה, נדחה הערעור ברכיב זה.