עיקרי הפסיקה
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 10324/07
בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט י' דנציגר
העותרת: שורת הדין
נ ג ד
המשיבים:
1. לשכת העיתונות הממשלתית
2. FRANCE 2
3. שארל אנדרלין
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרת: עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר; עו"ד רועי כוכבי
בשם המשיבה 1: עו"ד אבינעם סגל-אלעד
בשם המשיבים 2 ו-3: עו"ד אופיר טל; עו"ד לואיז ספורטס
בשם מועצת העיתונות בישראל:
בשם עמותת התאחדות עיתונאי החוץ בישראל:
(המבקשות להצטרף)
עו"ד יהושע רזניק; עו"ד שי אילון
עו"ד אופיר טל; עו"ד לואיז ספורטס
העמותה העותרת מבקשת להורות למשיבה 1 לשלול או להימנע מלהאריך את תוקף תעודות העיתונאי שניתנו על ידה לעובדי המשיבה 2 וביניהם המשיב 3, עד אשר תתנער בפומבי מהאמור בכתבה ששידרה על רקע פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעניין הנער מחמד א-דורה, ותתנצל על התנהלותה בקשר עם שידור אותה הכתבה.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה בקובעו:
המשיבה 1 הינה יחידה במשרד ראש הממשלה המוסמכת להעניק תעודות עיתונאי לאנשי תקשורת ישראלים וזרים הפועלים בישראל. העיסוק העיתונאי בישראל אינו טעון רישוי ואינו מותנה בהחזקת תעודת עיתונאי. יחד עם זאת, יש לתעודת העיתונאי המוענקת ע"י המשיבה 1 חשיבות מעשית ניכרת.
המחזיקים בה זכאים ליהנות משירותיה של המשיבה 1, ומשכך אף הוכרה קבלת תעודת עיתונאי כאינטרס כלכלי הראוי להגנה. כפי שנפסק, הענקת תעודה כזאת לעוסקים בעיתונות היא חלק מאינטרס חברתי מוגן לעיתונות חופשית ולסיקור פתוח. על הרשויות - לרבות לשכת העיתונות - להתחשב באינטרס זה ולתת לו משקל הולם בהחלטותיהן.
הקריטריונים והנהלים להענקת תעודות עיתונאי הוסדרו בכללי לשכת העיתונות אותם קבעה המשיבה 1, ומדובר אכן בהנחיות פנימיות שאין להן תוקף סטטוטורי ואין הם אלא כללים גמישים שהרשות המנהלית קובעת לעצמה כדי שידריכו אותה בהפעלת סמכותה. יחד עם זאת, מחויבת הרשות שלא לסטות מאותן הנחיות אלא אם כן ניתן להצדיק סטייה זו בטעמים ראויים וענייניים. בחינת הכללים מלמדת כי להוציא הכלל שעניינו בשיקולי בטחון, אף לא אחד מן הכללים מתנה את מתן תעודת העיתונאי בתנאי הנוגע לאיכותה או לתכניה של העבודה העיתונאית. גישה זו תואמת עקרונות יסוד של הגנה על חופש ביטוי וחופש דעה עיתונאי להם מחויבת כל שיטת משפט דמוקרטית.
אכן, הנחת העבודה של המשיבה 1 הייתה כי הסרט בוים ע"י צלם פלשתיני, וכי נגרם נזק רב בעקבות הכתבה לתדמית של מדינת ישראל וכן באשר להתגברות גלי האלימות כתוצאה ממנה. אולם גם מתוך הנחת מוצא זו, ובוודאי נוכח מסקנת המשיבה 1 כי כל שניתן לייחס למשיבים 2-3 הוא התנהלות בלתי מקצועית משום שלא נערכה בדיקה ראויה ומספקת לגבי אמינות הסרט, אין לומר כי נפל פגם בשיקול דעתה של המשיבה 1 בדחותה את דרישות העותרת. אדרבא, החלטה זו מתיישבת היטב עם עקרונות היסוד של השיטה וכן עם ההלכה לפיה על גופים שלטוניים למשוך ידיהם ככלל מהתערבות בביטויים המובעים בכלי התקשורת או מעל במות ציבוריות ועליהם לעשות שימוש בסמכויות השונות הנתונות להם בהקשר זה תוך ריסון עצמי מרבי, נוכח מעמדו החוקתי-הבכיר של עקרון חופש הביטוי.
מנהל המשיבה 1 ראה להפריד בין השקפתו ביחס לתוכנה של הכתבה לבין השיקולים הרלוונטיים למתן תעודת עתונאי מטעם המשיבה 1, תוך כיבוד עקרון חופש העיתונות. שיקוליו אלה של מנהל המשיבה 1 הם במתחם שיקול הדעת המסור לו, המצוי ב-ד' אמות ההנחיות לפיהן הוא פועל. העותרת לא הראתה עילה להתערבות בשיקול דעת זה.