מתוך פסק הדין
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים עפ 070176/08
בפני: כב' השופטת ד' ברלינר, סג"נ – אב"ד
כב' השופטת ב' אופיר-תום, סג"נ
כב' השופטת מ' דיסקין
תאריך: 18.03.2009
בעניין: איתן רבין
ע"י ב"כ עוה"ד גב' גלית לוי
וגב' שרון אהרוני המערער
נ ג ד
מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)
ע"י ב"כ עו"ד גב' פיה גלבר המשיבה
פסק דין
השופטת ד' ברלינר, סג"נ – אב"ד:
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב בת"פ 5644/06 (כב' השופט ד' מור), לפיו הורשע המערער במסגרת הסדר טיעון בהאזנת סתר שלא כדין, עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 (להלן: החוק) ובשתי עבירות של שימוש שלא כדין בהאזנה, עבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק.
על המערער הוטלו 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 10,000 ₪.
האישום
2. איתן רבין (להלן: המערער) היה עיתונאי שהועסק בעיתון מעריב עד לפיטוריו ביום 27.03.06. במכשיר הטלפון בביתו של המערער היה מותקן מכשיר הקלטה שהקליט את השיחות הנכנסות או היוצאות ממנו. המערער נהג להשתמש במכשיר דרך קבע.
בתאריך 02.04.06 התקיימה שיחה בין המערער לבין חשב עיתון מעריב ובהמשך הועברה השיחה לשלוחת הטלפון במשרדו של מנכ"ל מעריב, עופר נמרודי, על מנת שהמערער ישוחח עם נמרודי. בסיום השיחה עם נמרודי, שלא במודע ושלא בכוונה, לא נותק הקו מצדו של נמרודי וכך עלה בידי המערער להאזין ולהקליט שיחה פרטית שקיים נמרודי ב'ארבע עיניים' עם העורך הראשי דאז של מעריב, אמנון דנקנר. המערער לא הביא לידיעת דנקנר או נמרודי כי הוא מאזין לשיחתם, בוודאי שלא כי הוא מקליט אותה. לאחר השיחה הוציא המערער את הקלטת עליה הוקלטה השיחה ועשה בה שימוש שלא כדין. השימוש שעשה המערער בקלטת בא לידי ביטוי באישומים השני והשלישי בכתב האישום המתעדים את השיחות שניהל המערער על בסיס האמור בקלטת עם אנשים שונים.
האמור לעיל משקף את עובדות כתב האישום המתוקן. לנסיבות התיקון ולשוני בינו לבין כתב האישום המקורי נתייחס להלן.
[...]
הערעור
4. כפי שצויין לעיל, בערעור - מיוצג המערער על ידי שתי הסניגוריות שייצגוהו בבית המשפט קמא. על אלה מלינות הסניגוריות:
א. פיטורן על ידי בית משפט קמא נעשה בחוסר סמכות;
ב. וזהו לב הערעור: שגה בית משפט קמא כאשר הרשיע את המערער בעבירה של האזנת סתר וממילא בשימוש בתוצריה, שהרי, עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה זוּ וההודאה איננה יכולה לרפא פגם זה;
ג. הסניגוריות מלינות גם על החלטות נוספות שניתנו במהלך הדיון בבית משפט קמא שהיה בהן, לשיטתן, כדי לפגוע פגיעה של ממש בהגנתו של המערער;
ד. הפרק האחרון מוקדש לגזר הדין. עתירתן של הסניגוריות בנושא גזר הדין כוללת שני ראשים: האחד – עתירה לבטל את ההרשעה ולהסתפק במקרה זה בשירות לתועלת הציבור; השני – עניינו חומרת הענישה שאיננה פרופורציונלית, כך, לטענת הסניגוריות, לעובדות בהן הורשע ולנורמת הענישה הקיימת בעבירות דומות.
דיון
5. לא מצאנו ממש בערעור זה על כל ראשיו. להלן נתייחס לעיקרי הטענות בפירוט ובהיקף הנראים לנו ראויים:
[...]
6. באשר לטענה המרכזית: כאמור המערער איננו מבקש לחזור בו מהודייתו אלא שלשיטתו - ההודיה אינה יכולה להביא להרשעתו משום שכתב האישום איננו מגלה עבירה.
בחנו את הטענה ודעתנו היא כי מכל זווית ראיה שבה תיבחן – לא ניתן לקבלה.
נתחיל בפן הדיוני: כפי שצויין לעיל הטענה כי כתב האישום איננו מגלה אשמה נטענה פעמיים. בשלב הראשון כטענה מקדמית ובשלב השני בתום פרשת התביעה. בית המשפט קמא אמר את דברו בנושא זה בשתי הפעמים בהן הועלתה הטענה, שעל כן השקפתו ומסקנתו המשפטית היתה ידועה למערער. אם חלק המערער על מסקנתו של בית משפט קמא, דרך המלך היתה להשיב לאשמה, להמשיך בדיון עד סופו ואזי לערער על פסק הדין כולו, לרבות הפן המשפטי שעניינו הטענה דלעיל. משבחר המערער להודות בעבירות שיוחסו לו (לרבות העבירה שבמחלוקת) גילה בכך דעתו שהחלטת בית משפט קמא מקובלת עליו. העלאת הטענה לאחר ההודיה ולאחר מתן גזר הדין איננה מתיישבת עם התנהלות בתום לב.
[...]
7. היבט נוסף עניינו הבחינה הפרטנית והמדויקת של העובדות בהן הודה המערער. בעובדה 6 לאישום הראשון בכתב האישום המתוקן נאמר כדלקמן: "בסיום שיחתו של הנאשם עם נמרודי שלא במודע ושלא בכוונה לא נותק הקו מצדו של נמרודי וכך עלה בידי הנאשם להאזין ... לשיחה פרטית ואישית שקיים נמרודי ... עם העורך הראשי של מעריב אמנון דנקנר ... וזאת ללא היתר כדין וללא הסכמת נמרודי או דנקנר..." (ההדגשה אינה במקור – ד' ב').
המילים "ללא היתר כדין" בהקשר שבו הן מובאות בכתב האישום כמצוטט לעיל, מהוות עובדה ככל עובדה אחרת. המערער הודה חד משמעית בכך שהוא האזין לשיחה ללא היתר כדין.
הודיה זו מספקת את היסוד העובדתי לעבירה על פי סעיף 2(א) לחוק, שזו לשונה: "המאזין האזנת סתר שלא על פי היתר כדין דינו מאסר 5 שנים". ממילא משמשת ההודיה בעובדות אלה תשתית עובדתית שדי בה לענין העבירה של שימוש בהאזנת סתר, על פי סעיף 2(ב) לחוק.
8. בנוסף, ובבחינת למעלה מן הנדרש, מקובלת עלינו גם עמדתו של בית משפט קמא בשתי ההזדמנויות שבה הובעה, ולפיה המערער איננו יכול להחשב כ"בעל שיחה" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק.
זו לשונו של סעיף 1 לחוק:
""בעל שיחה" – כל אחד מאלה:
(1) המדבר;
(2) מי שהשיחה מיועדת לו;
(3) המשדר בבזק;
(4) מי שהמסר המועבר בבזק מיועד להיקלט אצלו...".
האזנת סתר מוגדרת בחוק כ"האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה".
לטענת הסניגוריות, המערער מהווה "בעל שיחה" מכוח חלופה (3) בחלופות שפורטו לעיל, דהיינו: "המשדר בבזק".
נמרודי, כך על פי הטענה, שידר מסר בזק לטלפון שבביתו של המערער. המערער קיבל אותו מסר בזק בעל כורחו. השליטה על העברת אותו מסר בזק והפסקת העברתו היתה נתונה אך ורק בידי נמרודי, ברצותו ינתק וברצותו ימשיך לשדר (סעיף 11 להודעת הערעור). משכך, בהתאם לחוק האזנת סתר, רואים במערער כמשדר בבזק.
הסניגוריות מפנות בענין זה להצעת החוק ששם הובא כדוגמא מכשיר הפקסמיליה. אם שולח אדם הודעת פקס לפלוני, ועקב משגה כזה או אחר מגיעה הודעת הפקס לאלמוני, האם יעלה על הדעת כי אותו אלמוני יואשם בהאזנת סתר רק משום שהודעת הפקסמיליה הגיעה בטעות לביתו? לשיטתן, כשם שלא ניתן להאשים את מי שהודעת הפקסמיליה הגיעה אליו בטעות בהאזנת סתר, כך לא ניתן להאשים את המערער שהמשיך להאזין ולהקליט את השיחה חרף העובדה שהיא בעליל לא נועדה לאוזניו, בוודאי שלא למכשיר ההקלטה שלו וממנו הלאה.
9. הפרשנות שנתנו הסניגוריות לסעיף, אינה מקובלת עלינו ודעתנו היא כי לא לשון החוק ולא תכלית החוק אינן מתיישבות עם פרשנות זו. באשר ללשון החוק – לא בכדי מנה המחוקק מספר חלופות לענין "בעל שיחה". על פני הדברים שתי החלופות הראשונות: (1) המדבר; (2) מי שהשיחה מיועדת אליו – נועדו להסדיר את עניינו של "המשדר הקלאסי" במכשיר בזק. דהיינו מי שמשוחח בטלפון. החלופות הנוספות נועדו לענות על היבטים שונים כגון מי שמשדר הודעת פקסמיליה שזוהי הדוגמא השאובה מהצעת החוק אליה הפנו הסניגוריות.
העובדה שגם שליחת הודעה במכשיר פקסמיליה הוגדרה כשידור בבזק - אין פירושה כי מה שנכון לגבי הודעה מסוג זה - שלמקבלה אין כל שליטה על נסיבות הגעתה אליו והוא איננו יכול להפסיק או למנוע את הגעתה – נכון גם לגבי משדר "קלאסי" בבזק, קרי: מי שמשוחח בטלפון.
לענין הסיטואציה שבפנינו, רלוונטיות החלופות הראשונות. המערער היה "בעל השיחה" לענין השיחה שהתנהלה בינו ובין נמרודי. המערער אינו יכול להחשב כבעל שיחה שהתנהלה ב"ארבע עיניים" בין נמרודי לדנקנר רק משום שנוצרה אפשרות טכנית כי יאזין לה, משום שנמרודי לא סגר את שפופרת הטלפון. השליטה לענין האזנה או אי האזנה, היתה בידי המערער. כל שהיה עליו לעשות הוא להניח את שפופרת הטלפון מצדו, ולנתק את מכשיר ההקלטה. מחדלו של המערער מלנקוט בדרך זו, עולה כדי האזנת סתר.
[...]
11. האמור לעיל מהווה תשובה גם לטענה הנוספת של הסניגוריות (שהיא מעין תמונת ראי לטענה הבסיסית) דהיינו, כי נמרודי הסכים למעשה להאזנה בכך שלא סגר את שפופרת הטלפון. נמרודי לא הסכים, ואין כל בסיס לטענה ולפיה המערער סבר כי נמרודי הסכים לכך. מדובר במשגה, כאמור, מצדו של נמרודי שאותו ניצל המערער בצורה צינית.
נזכיר גם בהקשר זה, את מה שצוין כבר לעיל, דהיינו כי העובדות בהן הודה המערער, כוללות גם את הנתון ולפיו המערער האזין לשיחה, ללא היתר כדין וללא הסכמת נמרודי או דנקנר.
13. באשר לענישה, בית משפט קמא ציין כי הוא מאמץ את עתירת המדינה להסתפק בתקופת מאסר בת שישה חודשים שתרוצה בדרך של עבודות שירות הגם שלשיטתו היה מקום לענישה מכבידה יותר.
תוך בחינה מדוקדקת של כל הנסיבות הרלוונטיות, נראה לי כי עמדת המדינה אשר עתרה לענישה דלעיל, משקפת שיקלול נכון, ואף נוטה לקולא, של מכלול ההיבטים בתיק זה. לפיכך, כאשר אימץ בית משפט קמא את עמדת המדינה, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור.
[...]
לפיכך, הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת ד' ברלינר, סג"נ- אב"ד, לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין.