יו"ר העבודה אהוד ברק, אתמול בוועידת המפלגה (צילום: יוסי זליגר)
העבודה
"בין הרצח הנורא במועדון ההומו-לסבי לכתב האישום המזעזע של 'האם המרעיבה' חמקה לה כמעט לטורי הרכילות הפוליטית עובדה כמעט ודאית: מפלגת העבודה, הפעם, באמת סיימה את דרכה". כך פותח היום רוביק רוזנטל את טורו במדור הדעות של "מעריב".
רוזנטל מאשים את המפלגה בהעדר מנהיגות פנימית, אולם נראה שמנהיג המפלגה המושמץ דווקא מצליח לא רע בהשלטת מנהיגותו על חבריו. תחת הכותרת "ברק לאחר אישור חוקת העבודה: המורדים אימפוטנטים", כותבים יוסי ורטר ומזל מועלם כי "שעה קלה לאחר נצחונו הגורף בוועידת מפלגת העבודה, שנעתרה לבקשתו ואישרה את הצעת החוקה החדשה, קיים אתמול יו"ר העבודה ושר הביטחון אהוד ברק מפגש סגור שבו תקף בחריפות רבה את ארבעת מתנגדיו – מורדי העבודה. באותה נשימה הבהיר כי יברך על שובם לפעילות סדירה במפלגה".
"ישראל היום" מקדיש למפלגת העבודה את הכותרת הראשית: "העבודה: צעקו, צעקו, התפשרו". אני מניח שקדימה לא היתה מקבלת כותרת משועשעת כל-כך ב"ישראל היום". נראה שהעבודה כבר לא מפחידה, רק נלעגת. כותרת המשנה: "ברק ניצח בהצבעה בוועידה, נתניהו זכה לשקט קואליציוני בפשרה שהושגה ברגע האחרון. כהונת ברק מובטחת עד 2012. שלי יחימוביץ': דרוש חשבון נפש עמוק". כותרת הכפולה הפותחת של העיתון כאילו נכתבה מנקודת הראות של לשכת נתניהו: "ברק ניצח, רה"מ הרוויח".
באותה כפולה כותב דן מרגלית על העבודה דברים חריפים ("מתנהגת כגוף שהחליט לאבד את עצמו לדעת"), אבל ההתייחסות האכזרית ביותר למצב המשברי במפלגת העבודה נמצאת בקריקטורה של מושיק בעמודי הדעות ב"מעריב": ברק, חצאית לגופו, נכנס בלאט לחדר שבו תינוק מורעב בניסיון לגזול ממנו את הבקבוק.
בסך-הכל, המהלומות שהעיתונות מחלקת הבוקר למפלגת העבודה הן שידור חוזר של מה שאירע אחרי החלטתה להיכנס לקואליציה ושל הסיקור של המפלגה בזמן קמפיין הבחירות. המעניין הוא שבאופן מקרי, הכותרת הראשית ב"מעריב" כאילו מנוסחת כדי להוכיח את נחיצותם של ערכים סוציאליסטיים: "350 עובדים נזרקים הביתה"; כותרת המשנה: "מכה לעפולה: חברת תדיראן-קרייר החליטה לסגור את המפעל לטובת כוח אדם זול בסין".
אגב, כותרת הגג של הידיעה – "מפעל המזגנים האחרון בארץ נסגר" – היא הגזמה שגויה. בארץ פועלים מפעלי מזגנים נוספים. הנה למשל מה שנכתב על הנושא ב"גלובס": "מפעל תדיראן-קרייר הוא אחד משני מפעלי המזגנים הגדולים בארץ לשימוש ביתי, לצד אלקטרה. ישנם מפעלי מזגנים נוספים בארץ, כמו מפעל פרג שבירושלים וחברת יוניק שבאזור השרון, אולם הם פועלים בעיקר בתחום של מזגנים לשימושים תעשייתיים".
עבודה בעיניים
לעיתונות המודפסת אין שום סיכוי מול האינטרנט בתחום החדשות. כרגע היא עוד מחזיקה מעמד בזכות מערכות גדולות יותר, מתוגמלות יותר ובעיקר בעלות ניסיון רב יותר (כשאלו ייעלמו, תידרדר ממילא הרמה לזו של אמצעי התקשורת המקוונים), אבל מול יתרון הרלבנטיות אין לעיתונות המודפסת תקומה. היתרון היחיד, אולי, של המדיום המודפס הוא ה"שער": הסיבה לכך שסיפור שנולד באינטרנט לא יתרומם אלא אם יגיע לעיתונות המודפסת או הטלוויזיונית היא שבאתרים אין כותרות ראשיות. לא באמת.
אי-אפשר "לפוצץ כותרת ראשית" ב-ynet, בוודאי שלא בדף הבית המבולגן וחסר ההייררכיות עוד יותר של וואלה. לעיתונים, לעומת זאת, יש שער ראשי, שער אחורי, ובעיקר: יש פיסת מציאות חומרית בגודל מסוים, קבוע, בלתי ניתן לשינוי, כזו שאינה תלויה בציוד הקצה של המשתמש. העיצוב בעיתון המודפס הוא לא ניסיון מגושם (ועול ימים) לתאם בין טכנולוגיה לתוכן, אלא סוכן תיווך מתוחכם ורב-עוצמה של התוכן עצמו.
על הרקע הזה מעציב לגלות את המגמה בעיתונים לוותר על קביעת סדר יום ולנצל את השער לקידום מכירות. כך היום, למשל, שליש משער "מעריב" מוקדש למודעה המבשרת על כתבה שתתפרסם מחר במוסף "סופשבוע" (כתבה מיותרת בפני עצמה: על הפעוט שאיבד את שני הוריו בפיגוע במומביי), ושליש משער "ידיעות אחרונות" מוקדש לפרסומת לכתבה שתתפרסם מחר ב"7 ימים" (העיתונאי צדוק יחזקאלי, שנפצע קשה בסיקור המלחמה בגיאורגיה, "חוזר לכיכר התופת, לאספלט שעליו היה מוטל, וכותב על השיבה לחיים". העורכים של הכותרת הזו ממש התעלו על עצמם. כוכבם ייקבע בשמי האומה לעד, איפשהו בין ביאליק לאצ"ג).
מצד שני, כשרואים את סדר היום שהעיתונים האלה כן קובעים, אולי עדיף שיתמקדו בקידום מכירות. הנה, למשל, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום (שקוראת בפמיליאריות לרב יוסף "עובדיה", שזה כמו לכתוב, "מו"ל 'ידיעות אחרונות', נוני"):
"המכתב המכעיס של נשיא צרפת"; "משפחה של מחבל שניסה להתנקש ברב עובדיה ביקשה מסרקוזי סיוע לשחררו, 'כמו לגלעד שליט'. הנשיא נכנע והסכים ללחוץ על ישראל. השר ישי: חוצפה".
באמת חוצפה.
ריאקציות
הכותרת השנייה בגודלה על שער "הארץ": "סקר 'הארץ': 46% מהציבור רואים בהומוסקסואלים סוטים". האם לתוצאה הזו יש קשר לרקע האקטואלי, הרצח במועדון הנוער ההומו-לסבי? לפי פרופ' קמיל פוקס, שמכון הסקרים שלו ביצע את הסקר, התשובה חיובית. לטענתו, ייתכן שהיה מי שהסתיר את שנאתו עקב האירועים. הנתונים, אם כן, שליליים עוד יותר.
אחרי חרדים (71%), דתיים (67%) וערבים (64%), הקבוצה הרביעית בגודלה שבה רוב לסוברים שהומוסקסואליות היא סטייה היא זו של יוצאי חבר-העמים (57%). החילונים בסוף עם 24%.
במדור הדעות של "מעריב" כותב שי להב: "המצדדים ביציאה מהארון טוענים ש[הישארות בארון היא]סוג של סוציומטיות. אתה מונע מציבור רחב לזכות בלגיטימציה רק כדי להגן על עצמך. גם הטיעון הזה נשמע סביר. אלא שהוא נשען על תפיסה רחבה ומקוממת בהרבה: זו שלפיה ברגע שאתה הומו, הזהות העצמית שלך מופקעת באופן אוטומטי, ואתה הופך – תרצה או לא תרצה – לחבר מן המניין בכנסיית ההומואים הגדולה".
הטור האורח במדור הדעות של "מעריב" הוא תגובה (של איתן אורקיבי) לטור של עפר שלח מאתמול: "ובכלל, למה בדיוק הכוונה בביטוי הרווח 'חברה מיליטריסטית'? האם עפר שלח מתכוון למדינה שבה נערכים מצעדים צבאיים גדולים לקול תשואותיהם של רבבות צופים וצמרת השלטון בימי העצמאות (כמו בצרפת)? האם מדובר במדינה שבה תלוי דגל הלאום על כל בית שני כל עוד חייליה לא שבו מפעילות מבצעית מעבר לים (כמו ארצות-הברית)? האם מדובר במדינה שבה ותיקי הצבא ממשיכים להתהדר במדיהם הייצוגיים, על דרגותיהם ועיטוריהם, ומופיעים בהם באירועים משפחתיים או רשמיים (כמו בבריטניה)?".
במדור הדעות של "הארץ", תחת הכותרת "מאבק חילוני מאורגן", מגיב מיכאל הנדלזלץ לטורים של נחמיה שטרסלר שתקפו בחריפות את הציבור החרדי: "אני יודע למה מובילה מלחמה, על הבית הרוחני או הפיזי: למנצחים, למפסידים, ובעיקר לקורבנות. דמוניזציה של האחר משמשת בדרך כלל נדבך לטיעוני הדמון בפני קהלו, על כך שהדמון הזה הוא אני. גם אני הייתי מעדיף שבני שיחיו יקבלו את כל עמדותי, והייתי מוכן למו"מ על שלוש מדינות לשלושה עמים (אחת לחרדים), אלא שזה לא מעשי".
ענייני כלכלה
כותרת הידיעה השלישית בכפולה המוקדשת ב"כלכליסט" לבנק ישראל וערך הדולר היא "סטנלי פישר מודה: 'הבנק המרכזי לא יכול לעמוד מול כוחות השוק" (נעמה סיקולר). עידן גרינבאום כותב בטור פרשנות שההצעה להטיל מס על רווחי ספקולנטים (המתמודדים לכאורה מול בנק ישראל ותורמים לירידת ערך הדולר) עברה "לפסים מעשיים קצת יותר". אמנון אטד כותב באותה כפולה על "תוכנית תלת-שלבית של בנק ישראל להפסקת ההתערבות בשוק המט"ח", ש"תחל לפעול כאשר יתחזקו הסימנים להתאוששות היצוא". הגילוי מאשש את קביעתו של יורם גביזון אתמול ב"דה-מרקר" כי אף שהגדרת התפקיד של בנק ישראל היא מניעת אינפלציה, הרי שבהנהגתו של פישר הוא מעדיף להיאבק דווקא על רווחיות הייצוא.
תומר זצלר כותב ב"כלכליסט" על "המשימה הבלתי אפשרית" של הוועדה לאיתור מנכ"ל לבנק הפועלים: מועמד אחד כבר יש – ציון קינן, שהליך המינוי החפוז שלו בוטל והביא לעימות חריף עם בנק ישראל, והוא נראה מועמד ודאי לזכייה. מועמדים אחרים – אין, משום שהם אינם מעוניינים להתמודד במכרז "אבוד מראש", אולם הוועדה חייבת "להביא מועמדים ראויים כדי שההליך ייתפס כתקין".
"תעריפי הנסיעה במוניות מתייקרים ב-4.6%" ("ממון", בני ברק).
כוכבים
שתי ידיעות על השער האחורי של "מעריב" מוקדשות להדחתו של מתמודד (עומר אדם) מתוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד". אדם הודח משום שבעת שהתקבל לתחרות הכשרונות, היה גילו צעיר מזה המוגדר בתקנון. התרמית התגלתה על-ידי בלוגר (עמרי חיון), שהוכיח את גילו של המתמודד באמצעות צילום מתוכנת מרשם האוכלוסין.
העורכים, והכתב ערן סויסה, בוחרים לטפל בהיבטים הלא חשובים של המקרה ("מי שצפויים להרוויח הם המתמודדים חובי סטאר וראם כהן, שהודחו מהתוכנית וכרגע נמצאים בשלב גלגל ההצלה), ומפספסים את הפן המשמעותי שלו: כיצד יש לבלוגר בן 18 גישה לתוכנת מרשם האוכלוסין. התשובה – מרשם האוכלוסין זמין לכל דכפין שברשותו קישור לאינטרנט ותוכנת שיתוף קבצים – היתה יכולה להתמקם מצוין מתחת לכותרת הידיעה השנייה ב"מעריב": "חקירות, תיקים פליליים וזיופים", אולם שם בחרו להקדיש אותה ל"שערוריות בתוכניות ריאליטי". גם את ההקשר האקטואלי – המאבק (המתוקשר, סוף-סוף) על חוק המאגר הביומטרי – מצליחים לפספס ב"מעריב".
מובן שגם ב"ידיעות אחרונות" אותו פספוס חוזר, שם את ידיעת העמוד האחורי הזו כותב רז שכניק, שמנפק גם את הפנינה הבאה, המלמדת את ההבדל בין "גילוי" ל"פרסום": "השבוע גילה הבלוגר עומרי חיון שעומר אדם הוא בן 15 ו-7 חודשים בלבד [...] בעקבות הגילוי, שפורסם לראשונה באתר ynet[...]". מעכשיו אמור: "פרסום" משמעותו "כל דבר שמתפרסם בכלי תקשורת מקבוצת 'ידיעות אחרונות'". אחרת, ייחשב הדבר "גילוי", "אזכור", ובמקרים של מתחרים ישירים של העיתון – "מחיקה", "העלמה" או "חדלות קיום".
ומה ב"הארץ"? שם מופיעה הידיעה לא על השער האחורי, אלא בעמוד הלפני אחרון. נויה כוכבי כותבת על המקרה בלי להזכיר את הבלוג או את דרך החשיפה, בדרך קורקטית ודלה במיוחד בפרטים. תזכורת: כך כתב כאן אורן פרסיקו בדצמבר 2008, עת סיקר את כנס העיתונות באילת:
"אלפון גם טען שעיתונו נבדל מעיתון המוני לאו דווקא בנושאי הסיקור, אלא באופן שבו הם מסוקרים. 'לא תיכנס לעיתון', קבע באופן חד-משמעי, 'כתבה פרופר, ניוזית לחלוטין, על העובדה שאחת מהמתמודדות [בתוכנית המציאות 'האח הגדול'] יצאה מהווילה וקיבלו אותה מעריצים. זה לא ייכנס בלי המבט הביקורתי; בלי מבט של פרספקטיבה על הדבר הזה, מה זה אומר על שידורי קשת, מה זה אומר על החברה הישראלית'". כיוון שאנחנו באינטרנט, ולא בעיתון אליטיסטי, הרשו לי לכתוב את התגובה הבאה: פחחחח.
ענייני תקשורת
כותרת ב"כלכליסט": "סיבוב שני בבזק: אייפקס, סבן וארקין ימכרו בימים הקרובים עד 10% מהמניות"; "בעלי השליטה בבזק מתכוונים לבצע את המכירה באמצעות הפצת מניות בבורסה. על העסקה מתמודדים בנקי ההשקעות הזרים UBS ודויטשה בנק. בעקבות פרסום דו"חות החברה אתמול רשמה המניה מחזור חריג של 200 מיליון שקל". העיתונים מדווחים כי לראשונה בתולדות בזק, פלאפון הכניסה יותר משירותי הטלפון הקווי.
עוד כותרת ב"כלכליסט": "רכישת פרטנר: אלוביץ' ובן דב הגישו הצעות מחייבות"; "אתמול היה המועד האחרון להגשת ההצעות לרכישת השליטה בפרטנר מחברת האחזקות הסינית האצ'יסון. המתמודדות המובילות: יורוקום וסקיילקס. קרן פימי של ישי דוידי לא הגישה הצעות מחייבות". ב"דה-מרקר" לא מוזכר ההבדל בין ההצעות השונות.
ועוד כותרת ב"כלכליסט": "פייסבוק, טוויטר ויוטיוב מפסידים מיליונים מדי חודש. לעומתם, אתר צ'אטים קטן מרוויח מיליונים. מה יכולה מערכת המנויים המשלמים של PalTalk ללמד את ענקיות שירותי החינם של הרשת?".