שוטרים ומפגינים של גרינפיס אתמול, מול תחנת הכוח באשקלון (צילום: צפריר אביוב)
"זעקי ארץ אלימה" היא כותרת טורו של העיתונאי הוותיק יואל מרקוס, היום בעמוד הדעות של "הארץ". ואכן, מחלת השפעת, רפורמת הקרקעות ומחיר הדולר נמצאים היום בכותרות העיתונים, אבל חרף העובדה שמעשי זוועה יוצאי דופן לא נקלטו היום בחיישניהם ("משפחה נוצרית הועלתה באש בפקיסטן", מדווח "ידיעות אחרונות"), בינות לכותרות עולה האלימות כאד, מבריונות אוהדי הכדורגל ועד להרג צבאי בסיטונות.
הכותרות
הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת בדולר: "הנגיד פישר במשימה בלתי אפשרית: שליטה בשער הדולר". הידיעה עצמה היא טור פרשנות של נחמיה שטרסלר, שנפתח כך: "שניים הצליחו להפתיע אתמול: נגיד בנק ישראל סטנלי פישר וראש הממשלה בנימין נתניהו. פישר הפתיע את שוק מטבע החוץ כאשר הודיע אחר הצהריים שיעמיק את מעורבותו בשוק כדי לבלום את המשך ירידת הדולר, ונתניהו הפתיע כאשר העביר ברוב מוחץ במליאת הכנסת את הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל".
שטרסלר מריע לאישור הרפורמה וקובע כי פישר ייכשל בנסיונותיו. אלו זמירות אחרות מאלו שזכורות לי מסיקור "דה-מרקר" את פועלו של פישר ("האם אתם באמת מוכנים להמר נגד סטנלי פישר?", שאלה אתמול כותרת טור של עורך אתר "דה-מרקר" איתן אבריאל), ובעיקר, אלו כותרות ראשיות אחרות מאלו שהיינו רגילים להן ב"הארץ" – במקום ידיעה בעלת משמעות, טור פרשנות חבוט. במוסף "ממון" מציע גדעון עשת פתרון לירידת הדולר: להטיל מס על יבוא אשראי במטבע זר.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול בכנסת (צילום: מרים אלסטר)
במוסף "עסקים" כבר עוסקים במשבר הבא (אולי): כותרת המשנה של כתבה בעמ' 4 היא "הריבית הנמוכה עשתה את שלה – הלקוחות מסתערים על הבנקים ולקחו משכנתאות גבוהות בהרבה מבעבר. מתחילת השנה כבר נטל הציבור הלוואות בהיקף 20 מיליארד שקל, וגובה המשכנתה הממוצעת זינק ב-23% בתוך שנה. הסכנה: ברגע שהריבית תתחיל לעלות, הלווים לא יעמדו בהחזרים".
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "צעירים בסכנה". לפי העיתון, "הפעם תהיה המחלה קטלנית בקרב צעירים ובריאים". הכותרת בעמ' 2 היא "שפעת הצעירים". האם צעירים הם חזירים לפי "ידיעות אחרונות"? נראה שכן, או אולי סתם בהמות. כך לפחות מתייחס אליהם העיתון כשהוא מנפק כותרות ענק וולגריות ומבהילות אף שמשרד הבריאות "מבהיר כי מניין הקורבנות לא צפוי להיות גבוה ממספר המתים משפעת עונתית רגילה".
גם ב"ישראל היום" מככבת השפעת על השער: "משרד הבריאות: צפי ל-700 קורבנות משפעת החזירים בישראל". בתוככי הדיווח של זיוה מוגרבי וזאב קליין נכתב כי בכל שנה מתים בין 700 לאלף איש מסיבוכי שפעת "רגילה". אם כן, הכותרת על השער היא כותרת מניפולטיבית ומטעה. במקומה אפשר היה למשל לכתוב בשער על רפורמת הקרקעות שאושרה אתמול, אולם "ישראל היום" בוחר משום מה להצניע אותה ולהקדיש לה ידיעה בעמ' 7 תחת הכותרת "ניצחון כפול בדקה ה-90". תחת זאת בוחר העיתון להקדיש את הכותרת הראשית לידיעת פלילים: "היום: אישום נגד 'האם המרעיבה'". האם תואשם ב"התעללות בחסר ישע".
ההצבעה על הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, אתמול בכנסת (צילום: מרים אלסטר)
מי שעוסק ברפורמת הקרקעות בהרחבה הוא "מעריב", שמקדיש לאישורה אתמול בכנסת את השער. הכותרת שלו היא "הרימו ידיים". בתמונה נראים חברי הממשלה כשלצדם כיתובים: "הרצוג התקפל", "וילנאי התקפל", "חוטובלי התקפלה", "יעלון התקפל". דיוקנו של השר דניאל הרשקוביץ מודפס בגדול ולצדו הכיתוב "הרשקוביץ התקפל". אם כן, האיור השבועי לילד הגיע לשער העיתון. בעמ' 2: "המנצח הגדול הוא נתניהו". לא כתוב כמה-כמה.
ב"ידיעות אחרונות", בעמ' 6, "הבית בוער"; "נתניהו יצא מנצח ויצר קרע פנימי במפלגות הקואליציה"; "בכירים בבית-היהודי זועמים על יו"ר המפלגה שהצביע בעד חוק הקרקעות – ומאיימים להדיח אותו. ראש הממשלה חגג יום גדול: האיומים עבדו, המורדים התקפלו וגם 'חוק מופז' אושר". עוד כותרת על שער "ידיעות אחרונות" עוסקת ברצח במועדון ההומואים: "המשטרה לצעירים ההומואים: אולי הרוצח הסתובב ביניכם"; "פירסמה באתר האינטרנט של הנוער הגאה בקשה לעזור לה לאסוף מידע". וב"הארץ", כותרת על השער: "המשטרה: אין ראיות לפיגוע שנאה". המפכ"ל קורא "לא להאשים מגזרים מסוימים".
ליברמן, ועוד ענייני פלילים
הקריקטורה של זוס היום במדור הדעות של "מעריב" מציגה את אביגדור ליברמן כשהוא פונה לצאת מחדר. הכיתוב הוא "שר החוצה". "אם יוגש כתב אישום – אתפטר", מצטטת כותרת עמ' 11 ב"ידיעות", המתנוססת מעל תמונתו של שר החוץ. בעמ' 3 ב"מעריב": "ליברמן: גם בעוד שנתיים אשאר בראש המפלגה". מאמר המערכת של "הארץ" קורא לליברמן להתפטר כבר עכשיו.
שר החוץ אביגדור ליברמן, אתמול בכנסת (צילום: מרים אלסטר)
ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת כתבה לרב החב"דניקי אברהם אושר מקריית-היובל בירושלים. לטענתו, החסידים הליטאים מתנכלים לחב"דניקים ומנסים להניסם מהשכונה. בו עצמו, לדבריו, חבטו ובעטו "בריונים חסידי ליטא" לאחר שהושלך אזוק על רצפת בית-הכנסת שלו.
הכותרת הראשית של המוסף "ממון": "הישראלים שהסתבכו עם הממשל האמריקאי"; "עבריין נמלט, מתווך נדל"ן, עורך-דין ירושלמי ובתו הם כוכבי פרשיית העוקץ החדשה של רשויות המס בארה"ב. החשד: השתמשו בעסקאות נדל"ן בארץ כדי להלבין כספים שהשיגו במרמה. המשטרה במצוד אחר נכסי החשודים". בתמונה נראים החשודים: רחל אליס, מרווין ברקוביץ' ויעקב אברהמס.
כותרת במוסף "עסקים": "דווקא במשבר: הכנסות הטוטו ומפעל הפיס הגיעו לשיא".
שיטת השקשוקה
סבר פלוצקר מקדיש את טורו ב"ממון" לצים ולמשפחת עופר. פלוצקר מזכיר כי ביום שישי הציג תמונה מורכבת באשר לשאלה אם צים נמכרה על-ידי המדינה למשפחת עופר במחיר זול. כעת מתברר כי פלוצקר בעצם לא התכוון להציג תמונה מורכבת, אלא להציג תמונה שלפיה טענותיה של משפחת עופר הן הנכונות (ולא אלו של מיקי רוזנטל בסרט "שיטת השקשוקה"), וצים אכן נקנתה במחיר יקר מדי. הסיבה: אתמול פירסמה המשפחה הודעה שלפיה חברת השיט מסובכת בחובות מעל הראש, ולמעשה "שווה הרבה פחות מאפס", לפי פלוצקר.
ההצגה הזו של הדברים היא מניפולטיבית. האם שוויה של החברה היום מעיד על שוויה לפני חמש שנים? האם בתקופת זמן זו לא היתה משמעות לניהול החברה על-ידי בעליה החדשים? האם השינוי הקיצוני בתנאים החיצוניים לא השפיע על שווי החברה? ובקיצור, אם השינויים בשוויה של צים מוכיחים כי לא ניתן לקבוע שמשפחת עופר "ניצלה" את המדינה, הם בוודאי אינם מוכיחים ההפך. הקביעה הנחרצת כי "מפרספקטיבה של חמש שנים, ובחוכמה שלאחר מעשה, אין ספק שממשלת ישראל מכרה את חלקה בצים במחיר מצוין" היא פשוט מבישה.
שוברים שתיקה
כתבת השער של המוסף "24 שעות" מוקדשת היום למח"ט גבעתי היוצא, אל"מ אילן מלכא, ולתגובה ישירה (ראשונה?) של קצין שדה בכיר לטענות נגדו ונגד פקודיו על מעשים לא מוסריים ולא חוקיים שביצעו במהלך "עופרת יצוקה". הציטוט שנבחר לשער: "יש תחושה ששוברים-שתיקה עושים את זה מתוך איזשהו רוע. זה משגע אותי'".
מלכא "טוען שוב ושוב שלא היה מקרה אחד שבו חייל או קצין בגזרתו ירה באופן מכוון, ללא שום סיבה, לעבר פלסטיני חף מפשע". הנפגעים החפים מפשע בקרב הערבים הם תוצאה של זירת המלחמה שהאויב בחר בה, הוא אומר. "כשהאויב בוחר להילחם בתוך השטח האורבני, יש לזה מחיר כבד מאוד". מלכא, שבתחילה מנסה להציג מציאות מורכבת ("אין ספק שיש מורכבות [...] אתה לא אומר, חבר'ה, אין אזרחים, תירו חופשי לכל עבר"), מתאר שיטת לחימה אגרסיבית וקובע כי במקרים שאש נורתה מבתים שבהם שהו משפחות, הורו המפקדים בצה"ל להשיב אש למבנה ולא לפעול בצורה עדינה יותר, כדי לצמצם את האבידות בקרב כוחותינו. המחיר המוסרי, לפי השיטה הזו, הושת על מי שירה "מתוך האזרחים".
ייתכן שזו אכן השיטה הטובה והמוסרית ביותר להילחם בערבים, אולם הכתב, יוסי יהושוע, היה יכול לאתגר את מלכא בשאלות הבאות: האם הטרוריסטים בחרו להילחם מתוך השטח הבנוי, או שברצועת עזה לא נמצאו להם שדות קרב אחרים? אם מדובר בטרוריסטים ולא בצבא של ממש – האם צודק לצפות כי ייצאו להילחם בשדה הפתוח? והאם העובדה שאויבי ישראל משתמשים בשיטות פסולות מתירה גם לחיילי ישראל לנהוג לפי אותה נורמה?
אמנם, יהושוע שואל את מלכא שאלות. "אני חושש שבקרב הבא המ"פים שלנו יתחילו לחשוב טוב-טוב על מי הם יורים", אומר מלכא בתלונה על הצעקה שמקימים ארגונים כמו שוברים-שתיקה. "מה רע בזה שהם יחשבו טוב-טוב על מי הם יורים?", שואל יהושוע. "אני חושש שהוויכוח הציבורי הזה וההתרסה הזאת נגדם יגרמו להם לחשוש לפעול כמו שהם פעלו ב'עופרת יצוקה'", עונה מלכא. "אסור בשום פנים ואופן שזה יקרה. ראיתי את המפקדים שלי בשטח, היה להם ביטחון. הם סמכו על עצמם ועל החיילים שלהם, הם קיבלו החלטות".
בסך-הכל הראיון, למרות קוצרו וחרף מה שנראה כיכולת ביטוי מוגבלת של המרואיין, מצליח לשרטט את דיוקן פניו של צה"ל בתקופת אשכנזי, צה"ל של אחרי מלחמת לבנון השנייה והתורות הפוסטמודרניות; לא צבא שמנסה לחקות שיטת פעולה של ארגון גרילה, שפורץ דרך קירות במקום דרך דלתות – אלא צבא ("צבא צבא") שמוחק את הקיר יחד עם הדלת. את המינוחים דוגמת "תמרון מערבולתי" מחליפים ביטויים כמו "ארגז כלים". ובכל זאת, מינוח אחד נשאר כשהיה: את "מכה קלה בכנף" ממשיך "המצפון שלי שקט" (כותרת הכתבה).
האם מצפון שקט הוא דבר טוב או רע? האם מצפונם של המפקדים בצה"ל צריך להיות שקט, או שאולי עדיף לצה"ל שהמצפון יטריד וידריך מנוחה? "אני מצפה מהאנשים שמותחים ביקורת לתת גם פתרונות", אומר מלכא.
פרצופה של המדינה
שלא כמו פוקדי הקיוסקים, הקונים (אם בכלל) את העיתון כשהוא זקוף ומיושר וחזיתו גלויה וקורצת (עד כדי נקע בעין), מנויים מקבלים לביתם את העיתון כשהוא גלול ומכונס בשרוול ניילון מרשרש. זהו החלק בעיתון שבתי התינוקת הכי אוהבת לקרוא, את ערימת הנייר היא קורעת. זה זמן נדמה לי שגם פרנסי העיתונים מרגישים כך.
לפני כך וכך שנים, במסגרת מקסום השיווק, החלו הנהלות העיתונים להדפיס על גבי שרוולי הפלסטיק האלו פרסומות; פרסומות לעיתון או פרסומות למוצר מסחרי כזה או אחר. היום, למשל, הגיע "ידיעות אחרונות" בעטיפה סגולה זרחנית ובוהקת, מקושקשת בסלוגן לקורנפלקס. בפנים חיכתה דוגמית מהמוצר (אלי, אישית, היא לא הגיעה, כנראה נפלה בדרך).
כשפתחתי את הדלת לאסוף את חבילות העיתונים, הבוהק הבוטה (או שמא הבוטות המבהיקה) של מעשה השיווק הזה היתה לי כמעין גילוי מסך, כאילו לרגע הופשל וילון ונחשפה מערכת השיניים המיוזעת המניעה את עסקי העיתונות. פתאום העיתון עצמו – אותה תמצית של שיח ציבורי וכתיבה מקצועית – נעלם בינות לשקית עטורת הפרסומת ולעמודי המודעות ולידיעות הוולגריות והולכות. המוצר שנותר, שדון שיווקי, קרץ לי בעין שקרנית לאמור – יאללה כבר, טבול הקורנפלקס, שב לקרוא את השקית, והיפטר כבר מערימת הנייר הזו, למען השם.
לא עשיתי כבקשתו. שפכתי את תכולת השקיות על השולחן. איכשהו התגלגל לידי מוסף הספורט של "מעריב". בדרך כלל איני פולש לממלכתו של מר יגר, אולם הפעם נשאבתי פנימה, נעצרתי בעמ' 6 וקראתי את סקירתו ההיסטורית של אביעד פוהורילס המוכשר – הספד לגדעון פירו, "אוהד בית"ר ירושלים שהלך לעולמו בשבת האחרונה [...] סיפור חייו של האיש שלא ראה את עצמו כבריון אלא כאנרכיסט, ונכנס למיתולוגיה של הכדורגל הישראלי". הציר שעליו נסב ההספד ("מותו של מר כסאח") היה אירוע בשבת ה-14 ביוני 1969, עת התפרץ פירו, ככל הנראה, בראש קבוצת אוהדים, למגרש בימק"א כדי "לפוצץ" משחק שבית"ר עמדה להפסיד בו.
מה הכוונה "לפוצץ"? להפסיק את מהלכו, לעצור באלימות, להרביץ, לחבוט, לרסק, לשבור ולשרוף. בכל פעם שאני פותח את אחד ממוספי הספורט האלה, מתחזקת בי ההכרה כי הם-הם העיתון. כל מה שבעמודי החלקים האחרים הוא מסך, עטיפה, שכבות מסתירות. האלימות, הקנאה, השנאה, המין (כמו למשל התצלום ההומו-אירוטי על שער המוסף) – כל הרגשות והמעשים כולם, המובאים בשאר החלקים בחליפה דקה של ציביליזציה, מוגשים במדור הספורט כמות שהם, נא ולא נאה.
אם כן, שרוול ניילון שיווקי ומדור ספורט. כל השאר מיותר.
ענייני תקשורת
במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח לי-אור אברבך כי אנשים רבים שרכשו את הממיר החדש המאפשר צפייה ללא תשלום בחמישה ערוצים (1, 2, 10, 33 והחינוכית) "מדווחים שהם לא מצליחים לקלוט את השידורים". הרשות השנייה: אנחנו בתקופת ניסיון. כותרת אחרת של אברבך: "בעלי המניות ישובו להשקיע בערוץ 10"; "למרות שהרשות השנייה עדיין לא הכריזה באופן רשמי על הארכת הזיכיון של ערוץ 10, בכירים בערוץ צופים שיפור במצב ומצהירים: 'כבר בשבוע הבא תתחדש העבודה בחלק מההפקות שהוקפאו'".
ב"גלובס" מראיינת נועה פרג את סולי אברמוב, לשעבר משנה למנכ"ל באתר nrg. כעת הופקדה אברמוב על הקמת פורטל חדש שיתחרה, כך לטענתה, באתרים הגדולים ברשת העברית – וואלה ו-ynet. תוכני האתר יילקחו מכלי התקשורת בקבוצת מרקעי-תקשורת, שבבעלות אלי עזור ("ג'רוזלם פוסט", רדיו 99, רדיו 103, החינמון "ישראל פוסט", העיתון הרוסי "נובוסטי" וערוצי חברת צ'רלטון, שמחזיקה בזכויות שידור של משחקי ספורט שונים).
"למדיה המסורתית עדיין קשה להבין איך עושים אינטרנט נכון, וכולם מנסים לשמור את החומרים הטובים שלהם לעיתון", אומרת אברמוב, שמדברת על כשלונו של האתר שהיתה המשנה למנכ"ל שלו. אלא שכבר זמן רב שבאתר nrg מתפרסמים כמעט כל התכנים של העיתון המודפס. שם הפורטל העתידי: קל"ב. ההשקעה הנקובה: 10 מיליון שקל. "אנחנו מאמינים שאם יש לך תוכן טוב, אתה צריך לשתף אותו עם כולם. אנחנו לא שומרים על בלעדיות כי זה יכול לסייע בהשגת טראפיק", אומרת אברמוב, ומוסיפה: "זה האתר היחידי שמשמש כפרונט שלנו כלפי העולם, ולכן יש לנו גם מטרה גדולה ואידיאולוגית. מדובר במותג הכי ותיק ואמין שיצא מישראל לחו"ל". ובקיצור, ימות המשיח: המנהלת המסחרית מדברת על אידיאלים ועל שליחות עיתונאית. האם זה אומר שהעורכים יהיו טרודים בעיקר במקסום הרווחים?
על שער "דה-מרקר", כותרת כמעט-ראשית: "מלחמות השבת של מוזס ואדלסון"; "'ישראל היום' מכריז מלחמה על ספינת הדגל של 'ידיעות אחרונות': גיליון סוף השבוע. יתחיל להדפיס אחרי החגים מהדורת שישי ב-250 אלף עותקים". אם כן, יש תאריך: אחרי החגים. לא תאריך מבשר טובות בטרמינולוגיה הישראלית. המוסף של "ישראל היום" מתעכב כבר חודשים. מצד שני, החיפזון מהשטן. הנה הניוזלטר של "מקור ראשון", מין יצור כלאיים מוזר, נפח נשמתו קצת אחרי שבקע מהביצה. בכל מקרה, כך יהיה ל"דה-מרקר" די זמן לכתוב עוד כתבות הכוססות באוזניו של "ידיעות אחרונות".
"ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח כי חברת גוגל יוצאת בקמפיין בארה"ב לתוכנות האונליין המשרדיות שלה, המתחרות במוצרי אופיס של מיקרוסופט. במוסף "המגזין" של "מעריב" מופיעה גם היום מודעת עמוד המציגה לכל אורכה את תצלום פניו של העיתונאי ארא"ל סגל, ומבשרת כי יחזור לכתוב טור במוסף "סופשבוע". הגודל והעוצמה של הקמפיין הזה מצדיקים בחינה של יוזמיו באמצעות כלים מתחום פסיכולוגיית המעמקים.
התחרות בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב" הופכת לצמודה. הילדה בת השש חולת הסרטן, שתצלומה במיטת בית-החולים כובש חלק גדול משער "ידיעות אחרונות" ("הילדה שריגשה את המדינה"), מופיעה גם על שער "מעריב"! (אמנם רק בסטריפ צר: "הניתוח הגורלי של עמית"). היי, רגע, מדוע הציניות הזו? הציניות הזו שאובה היישר ממוח העצמות של "מעריב" ושל "ידיעות אחרונות", שהדפיסו תצלום של ילדה חולת סרטן על השער.
"המיליטריזם בחברה הישראלית כל-כך מושרש, כל-כך עמוק, שמעטים כבר שמים אליו לב", כותב היום עפר שלח בעקבות טקס סיום תיכון שנכח בו. "לרוב השומעים היה ברור ומובן מאליו שקצין בחיל האוויר, שהגיע לתפקידו משום שהוא מצטיין בנהיגת מטוס, הוא אכן שופט ראוי של איכותם של בני נוער". שלח כותב כי נזכר בטקס "בשבוע שעבר, כשסדרת הטלוויזיה 'בה"ד 1' [המלווה צוערים בקורס קצינים] הופיעה על המסך לקול תרועת רייטינג רמה. ברור לגמרי למה צה"ל שיתף איתה פעולה: לצבא יש אינטרס מובהק לשווק את עצמו [...] שווה מדי פעם לקחת צעד לאחור ולהתבונן בתמונה הזו, דווקא משום שהיא נראית לנו כל-כך טבעית. שווה לחשוב איפה היינו, במקומנו במזרח התיכון ובסדרי העדיפויות התקציביים והתרבותיים שלנו, אם המערכות הרשמיות והלא רשמיות שמעצבות את התודעה היו מתייחסות לשירות הצבאי כאל רע הכרחי, ולא כאל משאת נפש ערכית".