ב-1965 חוקקה הכנסת החמישית את חוק רשות השידור (התשכ"ה-1965), שבו הוגדר מבנהו של הגוף האחראי על השידור הציבורי בישראל. במסגרת החוק נקבע, בין השאר, כי על כל משק-בית שברשותו מכשיר טלוויזיה או מקלט רדיו לשלם מס שנתי קבוע, שגובהו ייקבע מעת לעת על-ידי הוועד המנהל של רשות השידור, בהתייעצות עם השר הממונה על הרשות וכפוף לאישור ועדת הכספים של הכנסת. המס נועד לממן את השידור הציבורי ברדיו ובטלוויזיה.
בפסק דין מ-1992, הגדיר בית המשפט העליון את טיבו של התשלום: "האגרה נגבית בגין האפשרות לקלוט שידורים ולא בגין עצם החזקת המקלט. אכן, רשות השידור לא תוכל לגבות אגרה אם היא תפסיק את שירותיה כליל", וקבע כי הוא אינו בגדר "מס": הסכום המשתלם עבור החזקת המקלט הינו אגרה ולא מס, וזאת הן משום הטרמינולוגיה המפורשת שבו משתמש החוק והן משום אופיו של תשלום זה, שהוא מוטל בקשר עם השירות הניתן על-ידי רשות השידור" (ערעור אזרחי מס' 474/89).
האגרה היא ירושת המנדט הבריטי, שהחיל אותה אחרי שהקים ב-1936 את תחנת הרדיו שנקראה בעברית "תחנת השידור של פלשתינה (א"י)", ומאוחר יותר קול-ירושלים. האגרה שולמה כ"רשיון לשימוש בתחנת קליטה", וחויב לשלמה כל מי שברשותו מקלט רדיו. הבריטים היו הראשונים בעולם שגבו אגרה על קליטת שידורי רדיו עוד בשנות העשרים של המאה העשרים.
החוק קובע כי על סוחר המוכר מכשיר טלוויזיה או רדיו לדווח על כך לאגף הגבייה של רשות השידור. בפועל ההוראה אינה נאכפת, כך שלאגף הגבייה אין כלים של ממש להוכחת קיומם של מכשירי טלוויזיה או רדיו בבתים. שיעור הנמנעים מתשלום האגרה, לפיכך, גבוה במיוחד.האגרה אינה האמצעי היחיד למימון פעילותה של רשות השידור; את תקציבה משלימים סכום משתנה המועבר אליה מדי שנה מקופת המדינה והכנסה מחסויות ומפרסומות. הכנסה אחרת מגיעה מתשואות על הנכסים הפיזיים שברשותה (אולפנים, בניינים וציוד) ועל נכסיה הרוחניים (חומרים ארכיוניים ותמלוגים).
גובה האגרה קבוע לכל משק-בית שבו מכשיר טלוויזיה, ללא קשר למספר המקלטים בבית, לאופן השימוש בהם או לתדירותו. החוק קבע הקלות שונות בתשלום האגרה למוסדות שונים (בתי-חולים, בתי-הבראה, בתי-אבות, מועדוני צה"ל, בתי-ספר, בתי-מלון ואכסניות) ולאוכלוסיות מסוימות (עיוורים, חירשים-אילמים, עובדים קבועים של רשות השידור, תיירים, אזרחים ותיקים, ותיקי מלחמת העולם השנייה שהוגדרו כנזקקים על-ידי המוסד לביטוח לאומי, דיפלומטים, עולים חדשים).
סכום האגרה משתנה מעת לעת, אולם בשל האינפלציה, לא ניתן לערוך השוואה פשוטה בין הסכומים השונים לאורך השנים. בשנות השמונים למשל הוא עלה מ-130 שקל ל-300 שקל. באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים החליטה הממשלה להוריד את גובה האגרה במטרה לאלץ את רשות השידור לייעל את התנהלותה הכספית. התוכנית יצאה אל הפועל, ובשנת 2007 עמדה האגרה על 350 שקל בשנה למשק-בית, לעומת 515 שקל ב-2003. מתנגדי המהלך טענו כי מדובר בעצם בשלב אחד מני רבים בניסיון לפרק ולהפריט את השידור הציבורי בישראל.
תוספות
רשות השידור ספגה ביקורת קשה בשל שיטות גבייה שנויות במחלוקת, שנחשפו בסדרת תחקירים שערכה העיתונאית ענת באלינט ב"הארץ" במהלך 2004. בתחקיר נחשף כי רשות השידור והמשטרה הקימו מחסומי דרכים שחוקיותם אינה ברורה ואיימו על נוסעים כי יעקלו את רכביהם אם לא ישלמו באופן מיידי חובות אגרה "פוטנציאליים" בגובה סכומי המקסימום שרשות השידור רשאית לגבות (כ-5,000 שקל עבור שבע שנים). הגובים איימו כך גם על אנשים שכלל לא היו רשומים כבעלי חוב באגף הגבייה. כמו כן נטען בסדרת התחקירים כי עובדי אגף הגבייה התחזו ללקוחות של הכבלים והלוויין והשיגו מידע במרמה, באיומי סרק ובהפעלת סנקציות אסורות כמו איומים בשימוש במכשור העשוי להפר את זכות האדם לפרטיות ועוד. בתחקירים נטען גם כי בתחילה יושמה שיטת הגבייה הזו על אזרחים ותושבים ערבים-ישראלים, ומשנוכחו ברשות לדעת שהשיטה פועלת, החילו אותה על יישובים יהודיים. את התחקיר גיבו עדויות מקרב תושבים, עובדים לשעבר באגף הגבייה, משרד המשפטים, משטרת ישראל ואף הודאה מטעם רשות השידור בכמה מהטענות.