כשבועיים לאחר שכבר צללה "פרשת אוחנה" לאטה אל מעמקי מעטפות הארכיון והזיכרון הקולקטיבי, ולאחר שהפרטים על אודותיה נדחקו באלגנטיות אל החלקים הפנימיים של עמודי החדשות, המשיך בן כספית לטעון כי ביצע בפרשה זו עבודה עיתונאית ללא פגם. הוא התראיין לכלי תקשורת רבים בתקופה הזו וטען כל הזמן בתוקף, או נכון יותר, בתוקפנות, כי לא היה רבב באופן שבו סיקר "מעריב" את הפרשה.

בשיחת רקע שקיים עמי המשיך באותו קו והגיב במלים קשות וחריפות על השאלות שהצגתי לו. התגובה היחידה שהיה מוכן לשחרר לציטוט היתה זו: "כל הטענות נגד התנהגותי והתנהגות 'מעריב' בפרשה הזו משוללות יסוד כלשהו וניתן להוכיח את הדברים בנקל. הפעם, בניגוד למקרים הקודמים, אדאג לכך שההוכחות יינתנו בין כותלי בית-המשפט ואגיש תביעת דיבה והוצאת לשון הרע נגד 'העין השביעית', עורכיו והעיתונאית, אם אמצא שאני או המוניטין שלי נפגעו בעקבות פרסום הדברים". כספית סירב לענות לציטוט על השאלות המפורטות שהצגתי בפניו.

עורך "מעריב", יעקב ארז, היה נכון יותר לביקורת עצמית: "הוצאנו לקחים, ולקחים רבים, שנוגעים לטיפולים בנושאים כאלו", אמר, אבל סירב לפרט מהם. "היום כולם חכמים, את ואנחנו", הוא הוסיף, "אבל ביום שהפרשה יצאה החוצה, אנחנו עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. אם הייתי עומד במצב הזה שוב, הייתי נוקט אותן פעולות ומשלים אותן בעוד פעולה או שתיים, וזה קשור בחלק מהלקחים שהפקתי מהעניין".

הרבה חכמים שלאחר מעשה הופיעו בימים שלאחר פרסום הפרשה, והם רמזו בטלוויזיה ובעיתון, עם קריצה קטנה וחיוך, לכשלונו של כספית בפרסום הראשוני של הסיפור. כספית טען שמדובר בקנאה וצרות עין של מתחרים, אבל לא הסכים להודות כי גם הרבה צדק היה בטענות המבקרים.

בדיקה של הטיפול העיתונאי שהקדיש כספית לנושא מראה כי היו דרושות מעט חוכמה שלפני מעשה, והרבה זהירות והפעלה של מנגנוני בקרה, כדי ש"מעריב" ייצא ביום חמישי, 14.1.99, או אולי יומיים אחר-כך, עם הסיפור הנכון ובפרופורציות הנכונות: "עלילה על שופט בכיר וזיוף של מסמכים כדי להביא למשפט חוזר של עבריין מהצפון". בדרך זו ייתכן גם ש"מעריב" לא היה מוצא את עצמו מאמץ במשך חמישה ימים קו הגנה על סיפור, שכבר למחרת פרסומו קיבל כיוון הפוך לחלוטין.

בגליון יום שישי של "מעריב", כשבוע לאחר פרסום הפרשה, יצא בן כספית עם כתבה גדולה ששימשה מעין "כתב הגנה" לעבודתו העיתונאית - "הקנוניה". הוא תיאר בכתבה באופן מפורט ודרמטי למדי את כל המהלכים שקדמו לפרסום הסיפור. אלא שבכתבה של כספית יש כמה "חורים", שמי שלא היה מצוי היטב בפרטי הפרשה לא יכול היה להבחין בהם. בעיקר בחר כספית להתעלם מכל מה שלא נעשה, ואולי היה מתבקש שייעשה, לפני הפרסום הראשון ובמשך כל הימים שבאו אחר-כך.

בן כספית

כספית מתאר בכתבה כיצד התחקה במשך שבועות רבים אחרי הפרשה כשהוא יוצר קשר עם אוחנה וחבריו. בראיונות שנתן, שב והשמיע את קו ההגנה המרכזי שלו: "פרסמתי ידיעה ולא תחקיר עיתונאי". אבל מתיאוריו עולה כי למעשה ניסה לערוך תחקיר, אלא שנתקל בבעיה: הוא לא הצליח להגיע לשום ממצא אמיתי. הוא פגש את מקורבי אוחנה, הוא נסע לצפון, הוא ישן בצימרים וסעד במסעדות מקומיות, הוא נפגש גם עם אוחנה עצמו, אך לא הצליח לשים את ידיו על מסמך אחד מתוך המסמכים שהחזיקו מקורבי אוחנה.

כספית השקיע מאמצים רבים בסיפור, אך לא הצליח להפוך אותו ליותר מסיפור שמשמיע עבריין מורשע על קשר שנרקם נגדו. כל אותה עת עבד כספית על הסיפור לגמרי לבדו. הוא יידע את יעקב ארז ואת ראש מערכת החדשות עמוס רגב, אך מלבדם לא ידע על הסיפור אף כתב המסקר את התחום הפלילי או המשפטי בעיתון, ולא נעשה ניסיון אמיתי לבדוק את הסיפור מכיוונים אחרים.

כספית מציין בכתבה כי הרים טלפון לעו"ד ערן שנדר, ראש מחלקת חקירות שוטרים במשרד המשפטים, אלא שזה "לא ממש שיתף פעולה" כי היה באמצע "מבצע ללכידת שוטרים מושחתים". התיאור הזה לא ממש מדויק. כספית ושנדר דווקא קיימו ביניהם שיחה. כספית שאל אם מתקיימת חקירה נגד השופט הבכיר בפרשת אוחנה ונענה שלא מתקיימת כל חקירה כזו. כספית גם מציין כי קיים שתי שיחות (שיחה טלפונית ופגישה) עם היועץ המשפטי לממשלה, ועליהן - בהמשך. עם זאת, עד לשלב ההוא, לא עשה כספית שום טעות קריטית מפני שלא חשב לפרסם את הסיפור באותה עת.

הפרשה נכנסה לסחרור בבית "מעריב" ביום רביעי, 13.1.99, ברגע שנודע לכספית כי ח"כ חנן פורת העביר ליועץ המשפטי לממשלה מסמכים שקיבל בעניין זה. בו ביום התקבלה ב"מעריב" ההחלטה לצאת עם הידיעה הראשונה. יעקב ארז מודה כי הסיבה לפרסום היתה החשש שהסיפור יחליק מבין הידיים של "מעריב" ל"ידיעות אחרונות": "אנחנו הוצאנו את הידיעה ביום חמישי, כי ידענו שאם לא נוציא אותה למחרת מישהו אחר יוציא אותה. בן אמר שגם 'ידיעות אחרונות' מתעניינים ונמצאים ליד הסיפור".

על-פי ההחלטה של בכירי "מעריב", פורסמה הידיעה מבלי שכספית התקשר לאף אחד מהנוגעים בפרשה כדי לשמוע את גרסתו. בכתבתו, שבה סקר בדיעבד את גלגולי הפרסום, טען כספית שלא היה צורך לבקש תגובות מפני שלא זיהה בידיעה איש מהמעורבים בפרשה. אילו היה מנהל שיחות עם אנשים מרכזיים הנוגעים למקרה - למשל סנדו מזור (שאמנם היה בחו"ל, אך למחרת הצליחו עיתונאים לשוחח איתו בטלפון ללא בעיה), או עו"ד חוטר-ישי, או השופט תיאודור אור בעצמו - היה מקבל, יש להניח, תמונה רחבה יותר על הפרשה ואולי היו מתעוררים אצלו הספקות הדרושים לגבי אמיתות המסמכים ומהימנותם של האנשים שעמם בא במגע בשבועות הארוכים שקדמו לפרסום.

יעקב ארז חושב שזו לא היתה טעות לפרסם את הידיעה בלי לשוחח עם הנוגעים בעניין: "בן התקשר ליועץ המשפטי לממשלה ודיבר איתו שלוש פעמים, נפגש איתו פעם אחת, וידע בוודאות שהמסמכים אצלו ושהוא מתייחס לעניין בחומרה. לא היה טעם להתקשר לשופט. גם בעצם הפניית השאלה לשופט יש לשון הרע. אנחנו לא חשפנו את השופט בשום צורה שהיא".

נכון שכספית קיים שיחה טלפונית אחת עם היועץ המשפטי ואף נפגש עמו פעם אחת ב-22 בדצמבר, אלא שארז בדבריו אלה וכך גם כספית בכתבת "הקנוניה" שפרסם, מתעלמים מכשל בסיסי אחד בפרסום הידיעה, הכשל שהוביל את "מעריב" לבחור בכיוון הלא נכון: הידיעה של בן כספית פורסמה ללא תגובתו של היועץ המשפטי לממשלה. יותר מכך - בן כספית לא קיים עם היועץ המשפטי אף שיחה מאז שהגיעו לידיו של רובינשטיין המסמכים מחנן פורת, ובעצם, מאז 22 לדצמבר.

פורת הוא שקיים שיחה עם רובינשטיין ביום רביעי בערב ואמר לו שכספית עומד לפרסם את הידיעה. רובינשטיין פנה אל העוזרת שלו וביקש ממנה שתדאג לקשר אותו עם כספית למחרת בבוקר כדי להזהיר אותו שהפרשה מקבלת כיוון הפוך. הוא לא העלה על דעתו כי הידיעה כבר עושה את דרכה לדפוס באותו לילה.

שער "מעריב", 14.1.1999

כספית כתב בדיעבד כי באותו שלב לא ידע איש, לא בבית "מעריב", לא פורת ולא רובינשטיין, כי המסמכים מזויפים. ספק רב אם קביעה זו נכונה. קשה להבין כיצד כספית משמיע אותה בפסקנות אם לא שוחח בעצמו עם היועץ המשפטי לממשלה, אלא שלח את פורת כדי שיברר אצל רובינשטיין מה מצב החקירה, ולא המתין לתשובתו של פורת, שהגיעה אליו רק למחרת.

והנה תגובת היועץ המשפטי שהועברה דרך דוברת משרד המשפטים: "היועץ המשפטי לממשלה מצר על כי 'מעריב' לא פנה אליו לפני הפרסום, ואז היה מובא לידיעת 'מעריב' כי יש סימני שאלה בכיוון ההפוך ממה שנחזה מלכתחילה וכי יש סימני שאלה קשים באשר לאותנטיות של המסמכים. היועץ סבור כי פניה מצד 'מעריב' ערב הפרסום היתה בבחינת חובה אלמנטרית".

בהמשך תגובתו מתייחס היועץ המשפטי לפרסומים ב"מעריב", שלפיהם לא היתה מצדו כל ביקורת על פרסום הפרשה ב"מעריב": "יצוין כי לאחר היום שבו התפרסמה הפרשה לראשונה, פורסמו ב'מעריב' ידיעות לגבי היועץ שלא היו נכונות והיועץ מצר עליהן".

בבית "מעריב" נוצר ביום רביעי בערב, בעת ההכרעה על פרסום הידיעה הראשונה, מעגל קטן של מקבלי החלטות שסגר את כל צינורות המידע האפשריים שהיו יכולים להשפיע על ההחלטה: כתבי העיתון בתחום הפלילים והאנשים שמעורבים באופן אישי בפרשה.

"לא מדובר בטעות בכתיבה", אומר אחד הכתבים הבכירים ב"מעריב", שמטבע העניין עומד על כך ששמו לא ייחשף, "אלא בטעות בתפיסה. בן כספית נחשב לכתב בכיר בעיתון, אלא שהוא יצר לעצמו מעמד של סופר-סטאר, מורם מעם. הוא עובד מול ארז ולא מול העורכים בדסק, ולארז יש בו אמון מוחלט. יש ביניהם יחס של קרבה ואמון גדולים, כמעט כמו אב ובן. ארז קיבל את כל האינפורמציה רק ממנו ולא שיתף אף כתב אחר בעניין".

כמה מכתבי התחום המשפטי והפלילי ב"מעריב" כועסים על המידור שהופעל בטיפול העיתון בסיפור. אומר אחד מכתבי העיתון: "במערכת 'מעריב' יש כתבי משטרה מנוסים וותיקים כמו ראובן שפירא, יוסי לוי, אבי זילברברג וינקי גלנטי. כל אחד מהם היה יכול, גם בהעפת מבט קצרה, לקבוע שהמסמכים מזויפים. אם הם היו בסוד העניין והיו רואים את המסמכים, הם היו אומרים שזה מזויף".

אלא שהביקורת בתוך העיתון לא מסתיימת ביום הפרסום הראשון. בתוך העיתון, וכמובן גם מחוצה לו, נשמעה ביקורת גם על הקו שאימץ "מעריב" בכיסוי הסיפור בימים שלאחר הפרשה. ארז אומר כי לא מדובר ב"קו" שאימץ העיתון אלא בכיסוי של שני צדי הפרשה. "לא המשכנו בשום קו. הקו שנקטנו היה הקו שרבין נקט במלחמה בטרור: אנחנו מצד אחד מקדמים את השלום ומצד שני נלחמים בטרור. אנחנו לא מזדהים עם אף אחד, אני אמרתי - אתה תביא את כל העדויות שיש לך ואתה תביא את כל מה שיש במשטרה".

אבל עיון ב"הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" באותו שבוע מקשה לקבל את טענת ה"אין קו" של ארז. בצד הפרסומים על כל ההתרחשויות בפרשה שהופיעו בשלושת העיתונים, המשיכו ב"מעריב" לטפטף פרטים, על-ידי מתן מידע או סינונו, שעוררו בלבו של הקורא ספקות וחיזקו את הגרסה של אוחנה.

כבר ביום חמישי העבירה המשטרה הודעה לכתבי הפלילים, הקובעת באופן חד-משמעי שהמסמך בחתימתו של סנדו מזור, שהציג ח"כ חנן פורת מול מצלמות הטלוויזיה, הוא מזויף. כיצד הוצג העניין בגליון יום שישי של "מעריב"? התצלום הופיע בעמוד הראשון ולידו, בעיגול צהוב, נכתב: "המסמך: אמיתי או מזויף". בכיתוב הקטן ליד התמונה נכתב כי "המשטרה קובעת שהוא מזויף". מי שניסה להבין באמצעות "מעריב" של יום שישי אם מדובר במסמך אמיתי או לא - התבלבל.

אם המשטרה קובעת שהמסמך מזויף, מדוע כותב העיתון "אמיתי או מזויף"? האם בדיקת המשטרה אינה מקובלת עליו? באותו יום נפל גם "הארץ" בפח. העיתון יצא בכותרת ראשית ספקולטיבית, שקבעה בביטחון כי רובינשטיין ימליץ על משפט חוזר לאוחנה. אלוף בן, ראש מערכת החדשות ב"הארץ": "זה מה שהכתב הבין מהמקורות שדיבר איתם. בנסיבות של אותו יום, זה לא היה חריג".

מיום ראשון החלה הופעת העדים בפרשת אוחנה מעל דפי "מעריב", כולם פרי מאמציו של בן כספית. הראשון היה עמוס סבג, עבריין וסוכן סמוי של המשטרה, אחד משני העדים על עסקת הסמים במשפטו של אוחנה. "הסוד הזה מציק לי", התוודה סבג בפני כספית בבית-הכלא. אלא שהסוד של סבג לא היה כלל סוד, הוא פורסם כבר ב"העולם הזה", כפי שצוין ב"מעריב", וחשוב מכך - הוא עלה כבר בזמן הערעור שהגיש אוחנה לבית-המשפט העליון לפני 17 שנה.

הנה מה שכתבו שופטי העליון אהרון ברק, שלמה לוין ויהודה כהן על חזרתו מגרסתו, כאשר החליטו לדחות את הערעור: "...קיים יסוד איתן לקביעה שחזרתו של המערער מגרסתו לא היתה לשם שמים אלא לאחר שהוצעה לו הצעה כספית בסכום נכבד על-ידי מי ממשפחת המערער". עוד לפני שחזר בו מגרסתו, כתב עליו השופט תיאודור אור בפסק-הדין במחוזי כי "מכל מקום, ברור שהמדובר הוא בעד אשר יש להתייחס אליו בזהירות ויש לבחון את עדותו בחינה מדוקדקת..." כספית לא התייחס לעדותו של סבג בזהירות כלל, ויותר מכך - הוא לא הביא לצד הדברים שהביא מפיו שום איזכור למה שנכתב עליו בפסק-הדין.

ביום שני הובאה "עדות חדשה". במרכז העמוד הראשון הופיעה תמונה של איש שהציבור לא הכיר עד כה - רב-פקד סוהיל חדד. חדד סיפר לקוראי "מעריב" כיצד תפר רב-פקד בדימוס ציון פרץ את התיק על משפחת אוחנה. כך הציג בן כספית את קורות חייו של חדד: "הוא זכה בהערכת מפקדיו ותיקו האישי עמוס בשבחי הממונים עליו". כספית רק שכח לציין מדוע פרש חדד מהמשטרה: נפתחה נגדו חקירה במחלקה לחקירות שוטרים בחשד שקיבל טובות הנאה ממשפחת אוחנה. החקירה לא הגיעה לסיומה מפני שחדד העדיף לפרוש לפני כן מהמשטרה.

העד השלישי שהעלה כספית בחכתו היה פקד בדימוס יוסף מויאל. העדות שהביא מפיו על האליבי שהוא מספק לאוחנה, ולפיו היה איתו ברכב בזמן שבו נטען שביצע את עסקת הסמים לפני 19 שנה, נשמעה משכנעת מאוד. הוא אישר את טענת אוחנה כי "תפרו" לו תיק: "הטענה שזה בושל - זה אלף אחוז. זה מאה אלף אחוז", טען העד בהתרגשות. כששאל אותו כספית מדוע לא סיפר את הדברים במשפט של אוחנה, השיב: "אני סיפרתי את הדברים, אבל מישהו מחק, מישהו העלים".

פסק-הדין של תיאודור אור מנתח ומעריך את עדות מויאל. השנים שחלפו מאז לא מחקו את קביעותיו החד-משמעיות: "מויאל הינו ידיד קרוב לנאשם ומזה שנים הינו ידיד קרוב למשפחת אוחנה. נראה לי, שמויאל היה בעת עדותו בבית-המשפט בדילמה - או שיעיד כגרסת הנאשם ובכך יסייע לו, או שיעיד אמת, ובכך יפגע בנאשם. בהתמודדות זו לא עמד לו כוחו לדבוק באמת, והוא נכשל כישלון אישי. צר לי לומר את הדברים, שהרי המדובר במי שהיה איש משטרה ותיק, פקד בדרגתו, ובתפקיד של קצין חקירות".

בכל שלושת הראיונות שהביא כספית לא צויין הקשר המפוקפק של העדים עם משפחת אוחנה, למרות שניתן היה לברר אותו באמצעות עיון בפסק-הדין או פנייה לדובר המשטרה. רק בסוף עדותו של מויאל צוין כי אכן היו באותה תקופה כמה קציני משטרה ש"היו בכיס" של משפחת אוחנה לאחר שקיבלו ממנה טובות הנאה.

מיקי רוזנטל, ראש דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות": "במקום להגיד, אחרי שנוכחו שטעו, 'רגע, בואו נבדוק את עצמנו', הם נכנסו לפוזיציה של להגן על קונספציה. זה האסון הכי גדול לעיתונאי. הם נתנו כל הזמן רמיזה או תחושה וגם הרבה יותר מכך, שיש כאן קשר או שלפחות תפרו לאוחנה תיק. אני לא יודע אם תפרו לאוחנה תיק. אנחנו לא הצלחנו לקבוע את זה, אבל ברור שאי-אפשר ללכת ולהביא אנשים מופרכים שברור שהם אינטרסנטים ושהשופט קבע שהם משקרים ולהציג אותם כמי ששופכים אור חדש על הפרשה".

יעקב ארז: "העדות של סבג היתה רלבנטית מאוד. העדות שלו נדחתה, והעניינים האלו צוינו. המקרה היחיד שבו העניין לא הודגש מספיק היה המקרה השלישי, של מויאל. שם היה צריך לציין את זה בצורה יותר בולטת -- שהוא העיד בעבר והחומר היה מצוי בפני בית-המשפט".

בעדות של סבג לכספית לא הובא שום איזכור למה שנקבע לגביו בערעור בבית-המשפט העליון.
אנחנו נתנו את דבר סבג, ציינו שאמר זאת בעבר והבאנו ציטוטים מ"העולם הזה". אני לא זוכר אם ציינו דברים מהעדות בבית-המשפט.

לא התייחסתם לפסק-הדין בבית-המשפט העליון.
היה ברור שבית-המשפט לא קיבל את העדות שלו, מפני שבית-המשפט הרשיע את אוחנה בשעה שהוא חזר בו מעדותו בבית-המשפט. אני חושב שציינו את זה. לא זכור לי שלא ציינו את זה.

במקביל לפרסום דברי אנשים שהיו מעורבים בפרשה לפני 17 שנה, התנהלה בין "מעריב" לאוחנה ואנשיו מערכת יחסים מעניינת. במוצאי שבת עוד ניהלו אנשיו של אוחנה משא ומתן על מכירת המסמכים ל"מעריב", והעבירו לעיתון ארבעה מסמכים שכולם התגלו כמזויפים, ולכן "מעריב" לא שילם בעבורם.

ביום שני כבר פנו אנשי אוחנה אל מערכת "מעריב" וביקשו להעביר לידיה חינם אין כסף את המזוודה עם כל המסמכים, אותה מזוודה שצולמה בערוץ השני. לשם מה? כדי ש"מעריב" יעביר אותה ליועץ המשפטי ולא למשטרה. המזוודה הגיעה ביום שני בלילה והועברה לעורכי-הדין של "מעריב".

ארז: "הם (אנשי אוחנה; ע"ב) ביקשו את זה מפני שחששו. הם האמינו שהחומר במזוודה הוא אותנטי ורצו שזה יגיע אל היועץ המשפטי, ונתנו לי כדי שאעביר אותה ליועץ. הם לא מאמינים למשטרה ורצו שאני אעביר ליועץ המשפטי. הכנתי מכתב ליועץ המשפטי ועוד לא היה סיפק בידי לשלוח את המכתב, והגיעה המשטרה עם צו שהם רוצים את המסמכים. הצגתי בפניהם את המכתב שבו כוונתי להעביר את המזוודה ליועץ המשפטי. צלצלתי ליועץ והוא אמר לי להעביר את המסמכים לידי המשטרה, כי זה מה שהוא היה עושה בכל מקרה".

אתה לא מרגיש ששיחקת לידי העבריינים?
לא שיחקתי לידי העבריינים. העברתי את המסמכים מהם אל היועץ המשפטי, בסופו של דבר זה היה מגיע לידי המשטרה.

המפנה ב"מעריב" התרחש ביום רביעי, כשפרסם יעקב ארז התנצלות כלפי השופט, ועם זאת כתב כי "בסיקור הפרשה עשה 'מעריב' עבודה אחראית ומקצועית". באותו יום, כמעט שבוע לאחר הפרסום הראשון, פורסם לראשונה ב"מעריב" סיכום של פסק-הדין של תיאודור אור ופסק-הדין של בית-המשפט העליון והובאו הציטוטים הנוגעים לעדויותיהם של סבג ומויאל.

יום לפני כן קיבל עופר נמרודי חופשה מהכלא והגיע למערכת העיתון. הוא רתח מכעס על הנזק שנגרם לעיתון בעקבות הפרשה ודרש מארז לפרסם התנצלות בפני השופט מפני שפגעו בשמו. נמרודי מסר בתגובה ל"העין השביעית" כי לא היה מעורב בטיפול "מעריב" בפרשת אוחנה.

ההתנצלות בפני השופט היתה מעין "יישור קו" של "מעריב" עם כל מה שהיה ידוע כבר ופורסם בכל כלי התקשורת על מופרכותה של גרסת אוחנה. עם זאת, בן כספית סירב עדיין בתוקף להודות "טעיתי".

הוא גרס בכתבה שפרסם במוסף השבת ובהופעתו ב"תיק תקשורת" כי הפרסום הראשון היה מדויק, מפני שרק דיווח על הבדיקה שבה פתח היועץ המשפטי לממשלה, ומפני שאמנם הופיעה הכותרת "הקנוניה", אבל לא צוין במפורש נגד מי נרקמה.

"כל כתב אחר", אומר אחד הכתבים בעיתון, "היה אומר - הטעו אותי. אבל לבן כספית יש עזות מצח. הוא לא מוכן להודות שטעה. הוא ממשיך עם הכותרת 'הקנוניה' ומקבל לשם כך את השער של מוסף השבת במקום שיעסוק בשדה הפוליטי. איך כתבה כזאת מתפרסמת שמונה ימים אחרי כזו פשלה? האם כתב אחר, בכל עיתון, היה נהנה מכזה גיבוי? זה לא היה גיבוי על ידיעה כושלת, זה היה אימוץ של קו במשך שבוע".

יעקב ארז: "בן כספית עשה את העבודה שלו, את העבודה הכתיבתית הוא עשה כראוי. יש לי הערכה אליו".

לטענה כי היה ראוי להכניס כתבים נוספים בסוד העניין לפני הפרסום, מגיב ארז: "זה בולשיט מארץ הבולשיטים. כשרונאל פישר עובד על תחקיר, הוא עובד עליו לבד ואני יודע על ההתקדמות שלו בתחקיר. בן כספית עבד על סיפור, לא על תחקיר. הוא עובד עכשיו על עוד חמישה סיפורים, אז הוא מיידע את המערכת? כשהגיעה הידיעה ביום רביעי שקלנו אותה כמה אנשים מרכזיים במערכת. מי שאומר את זה הוא חכם לאחר מעשה וגם סובל מתחושות של נחיתות ומצוקה. אני עובד ככה על מאתיים סיפורים במקביל. אי אפשר לקחת סיפור ולהפוך אותו לנחלת המערכת. כך אני עובד עם האנשים".

ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה

גיליון 19, מרץ 1999