לכאורה, לא היה שום דבר חריג או מפתיע בפרסום הפרק על ילדותו של דרעי מתוך הביוגרפיה שכתב העיתונאי יואל ניר במוסף ראש השנה של "ידיעות אחרונות". הספר, ששמו הסופי יהיה כנראה "אריה דרעי - העלייה, המשבר, הכאב", עומד לצאת בהוצאת "ידיעות אחרונות", ואין דבר טבעי יותר מקידום יחסי הציבור של הספר דרך הבמה הביתית. עורכי המוסף שמחים תמיד להעניק לקוראיהם עוד מוצר "מיוחד", "בלעדי" ו"מרתק" לקראת החג, ומנהלי ההוצאה שואפים לקדם את מכירות הספרים החדשים לקראת החגים ובהלת הקניות.
אלא שכשחושבים על כך קצת, מגיעים למסקנה שהצירוף דרעי - "ידיעות אחרונות" לפרויקט ספרותי משותף הוא מפתיע למדי, בעצם כמעט בלתי מתקבל על הדעת. די להעלות את השם מוטי גילת, הכתב החוקר של "ידיעות אחרונות", ומיד אחריו את "פרשת דרעי" המזוהה כל-כך עם גילת, כדי להבין עד כמה פרסום פרק מהביוגרפיה של דרעי במוסף חגיגי של "ידיעות אחרונות", עם תמונתו של דרעי כתינוק בחיתולים והוריו בבגדים קצרים שוכבים על הדשא, מעורר סקרנות ושאלות.
בהוצאת "ידיעות אחרונות" תכננו להוציא את הספר בראש השנה או במהלך תקופת החגים, ובמקביל לפרסם קטעים ממנו במוספי החגים של העיתון, אלא שהוצאת הספר נדחתה, ורק פרק אחד, לא בעייתי ולא מעורר מחלוקת, על ילדותו של דרעי, פורסם במוסף ראש השנה. מדוע לא פורסמו פרקים נוספים, בעייתיים יותר, במהלך החגים? על-פי גרסה אחת, הסיבה היתה שהעבודה על הספר לא הושלמה. על-פי גרסה אחרת, התנגדותו של מוטי גילת לספר, והמחלוקת שהתעוררה בעקבות כך בעיתון, הביאה לדחיית פרסום הפרקים הנוספים.
מוטי גילת לא ידע במשך חודשים רבים כי הוצאת "ידיעות אחרונות" עומדת להוציא ביוגרפיה של דרעי. בעצם, לא היתה שום סיבה שיידע. הוצאת הספרים היא גוף נפרד ממערכת העיתון "ידיעות אחרונות" ובאופן רשמי, ולרוב גם מעשי, אין קשר בין עבודת שני הגופים, למעט הבעלות המשותפת עליהם. גילת שמע על הספר די במקרה, לפני כחצי שנה, מאחד מחברי-הכנסת ששמע את דרעי מדבר על הספר. גילת פנה אל ההוצאה ואמר בפעם הראשונה, אבל בהחלט לא האחרונה, כי לדעתו על הוצאת "ידיעות אחרונות" להימנע מלהוציא ספר מן הסוג הזה. באותו שלב כבר היה ברור שהספר שעומד לראות אור הוא, למעשה, גרסתו של אריה דרעי לסיפור חייו. זוהי גרסתו לדרך הארוכה שעשה ממקנס שבמרוקו, דרך כנסת ישראל וממשלת ישראל ועד לדוכן הנאשמים בבית-המשפט בירושלים. למוטי גילת יש חלק נכבד בקורות החיים האלה. הוא האיש שהביא לפתיחת החקירה והגשת כתב-האישום נגד דרעי, לאחר שפרסם, יחד עם מלי קמפנר, סדרה של תחקירים עיתונאיים רחבים על מעשי השחיתות והמרמה שדרעי ביצע לכאורה.
התנגדותו של גילת לפרסום הספר עלתה שוב לאחר שיואל ניר הגיש את כתב-היד. גילת דרש לראות את כתב-היד, אבל נענה בשלילה. עם זאת, התערבותו עוררה התלבטות בתוך המערכת. העמדה שהציג גילת אמרה בערך כך: אם "ידיעות אחרונות" מנהל במשך שמונה שנים קו עיתונאי עיקש ולוחמני נגד דרעי, כיצד ייתכן שחודשים ספורים לפני מתן פסק-הדין הוא נותן לו במה לפרסם את גרסתו, או לפחות גרסה שהוא סומך עליה את ידיו? האם אין בכך "התקפלות" של העיתון מההאשמות שהטיח בו? האם "ידיעות אחרונות" אינו שומט בכך את הקרקע מתחת לרגלי עצמו?
זמן לא רב לפני הפרסום בגליון ראש השנה התכנסו ארבעה - עורך "ידיעות אחרונות" אלון שליו, מנכ"ל הוצאת הספרים דב אייכנוולד, העיתונאי נחום ברנע והיועץ המשפטי של "ידיעות אחרונות", עורך-הדין מיבי מוזר, כדי לקיים דיון בסוגיה שהעלה גילת. עמדתו של אייכנוולד היתה ידועה מראש: הוא יזם את הספר, הוא חושב שימכור הרבה עותקים, הוא חושב שצריך לקדם את המכירות דרך העיתון. נחום ברנע תמך גם הוא בפרסום קטעים מהספר. ההחלטה על פרסום הפרקים היתה בסופו של דבר של אלון שליו, העורך. שליו החליט כי אין מניעה לפרסם פרקים מהספר במוספי העיתון, ולמוטי גילת הובטח כי בצד הפרקים הבעייתיים יינתן לו מקום, רחב ככל שיבקש, להביא את תגובתו ועמדתו.
אייכנוולד: "הדיאלוגים שהתקיימו והשאלות שעלו, כולם היו ברמה מאוד עקרונית וטהורה. הגורמים בוויכוח הזה לא עבדו על אינטרסים אישיים או על אגו טריפ. עלו כאן שאלות מאוד עמוקות - מה הגבולות, מה מותר ומה אסור. נחום העלה שאלות מוסריות וכבדות משקל כלפי מוטי. אלו שאלות אמיתיות. זו עיתונות במיטבה. זה שהספר יוצא לאור זה בסופו של דבר מאוד מאוד לזכות 'ידיעות אחרונות'. ישבה חבורה של אנשים והעלתה שאלות רציניות ביותר: מצד אחד, אז מה אם העיתון הוביל את הקמפיין נגד אריה דרעי, אז אסור לנו להגיד שום דבר אחר? ומצד שני, האם אנחנו, שעמדנו בתביעה נגד אריה דרעי, ניתן את הבמה לאריה דרעי להגיד את דברו?".
הדיון שקיימו בכירי "ידיעות אחרונות" שיקף שתי גישות עיתונאיות: האחת של "העיתונות הלוחמת", שמייצג מוטי גילת, החותרת להיאבק עד תום במושאי סיקורה כשנקודת המוצא שלה היא שליחותה לחשוף את שחיתותם. על-פי המזג של בעלי גישה זו, אין מקום לתת מעל דפי העיתון פתחון פה למושאי החקירה העיתונאית (לבד, כמובן, מזכותם להגיב על הממצאים וההאשמות נגדם). הגישה השנייה, שאפשר להגדיר אותה גישת "העיתונות המוכרת", דוגלת בפרסום כל דבר שמעניין כמה שיותר אנשים. עיתונות כזו יכולה לפרסם תחקיר על הרגליה המוזרים של אשת ראש הממשלה ואחר-כך ראיון מתקתק עם הזוג המלכותי לרגל החג, והיא יכולה לנהל מלחמת עולם נגד מי שהיה מנכ"ל משרד הפנים ולאחר מכן שר הפנים, ואחר-כך לפרסם את הסיפור הדרמטי שלפיו הוא נולד בליל סערה לאחר הבטחה שמימית לאמו כי הרך הנולד עומד להיות גדול ומאוד מיוחד. אלון שליו הכריע בעד הגישה השנייה. זו המדיניות של "ידיעות אחרונות" בדרך-כלל, וזו היתה ההכרעה גם הפעם, על אף התנגדותו של מוטי גילת. שליו הסביר בדיעבד של"ידיעות אחרונות" יש עניין שספרים בעלי עניין ציבורי רב ופוטנציאל מכירה טוב יפורסמו בהוצאתו, כשם שיש לו עניין שפרקים מתוכו ותגובות עליהם יופיעו מעל דפי "ידיעות אחרונות".
היוזמה לפרסם את הספר היתה של אייכנוולד, שמעיד על עצמו שהוא "מוציא לפועל כל רעיון שיש לו פוטנציאל של מכירה". הוא גם זה שיזם את כתיבת הספר של אורי שגיא, ואף פנה בהצעה דומה למתן וילנאי.
לפני כשנתיים וחצי פנה אייכנוולד לרמי טל, איש העיתון "ידיעות אחרונות" ועורך בהוצאת הספרים, וביקש ממנו למצוא את האדם הנכון למשימה. טל ידע מיד למי כדאי לפנות. כשנה לפני כן ישב על כוס קפה עם ידידו יואל ניר, אז הכתב הפרלמנטרי של קול-ישראל, וזה סיפר לו על ביקור של קבוצת חברי-כנסת במרוקו שאליה התלווה כעיתונאי. גם אריה דרעי היה במשלחת. ניר: "רמי טל סיפר לי על ספר שהיה מעורב בכתיבתו, ואני אמרתי לו, 'אני מת לכתוב ספר על אריה דרעי'. הוא אמר לי, 'מה פתאום?', זה נראה לו אז מוזר לכתוב ספר על דרעי. עברה שנה, אולי קצת יותר, והוא התקשר אלי ואמר, 'אתה רוצה לכתוב ספר על אריה דרעי?'". ניר הרים את הכפפה מיד.
מוטי גילת ויואל ניר מייצגים זנים שונים של עיתונות. גילת, מזה שנים, מתעמת ללא מורא, מעל דפי "ידיעות אחרונות", עם כל גוף, מוסד או אדם שעל-פי תחקיריו נמצאו מעורבים במעשי שחיתות ברמות שונות של חומרה. הוא עמל על כתבותיו שבועות ארוכים, אוסף פרט לפרט, ומגיש בסופו מוצר עיתונאי ממוסמך ומפורט המזכיר יותר כתב-אישום מכתבה עיתונאית רגילה. גילת הוא עיתונאי חוקר. הוא לא רק מחפש עובדות - הוא מבקש למצוא ראיות.
כתבותיו של גילת אינן עומדות למבחן רק ביום פרסומן. הן גוררות אחריהן לא פעם מאבקים של שנים בבתי-המשפט ודורשות גיבוי ממושך ואיתן של העיתון שבו הוא עובד. זיכוי של נשוא הכתבה כמוהו ככתב-אישום נגד עבודתו העיתונאית. הרשעה פירושה אות הצטיינות, נוסף לרבים שכבר קיבל. פרשת אריה דרעי היא ללא ספק ההישג העיתונאי החשוב ביותר של גילת. הוא ומלי קמפנר פרסמו את התחקיר הראשון על דרעי בתחילת יוני 90' ואחריו המשיכו לפרסם סדרה של תחקירים וידיעות שחשפו עוד ועוד פרטים על מעשי שחיתות שיוחסו לדרעי ולאנשיו. בעקבות התחקירים אימץ "ידיעות אחרונות" קו עיתונאי ברור, שתמך בקידום החקירה המשטרתית והגשת כתב-אישום. בעיני רבים מתומכיו של דרעי, "ידיעות אחרונות" הוא העיתון שהחליט להרשיעו בכל מחיר. היריבות בין השניים הפכה לעניין מוכר וידוע והולידה פרשיות משנה, כמו פרשת ההאזנות לטלפון של מוטי גילת, ותביעת הדיבה שהגיש דרעי נגד העיתון בעקבות פרסום התחקירים (שממנה חזר בו בנימוק שעליו להתרכז בהגנה על האישומים הפליליים שהוגשו נגדו).
יואל ניר היה כתב של קול-ישראל, מגיש יומני חדשות ועורך חדשות במשך שנים רבות. הוא היה במשך תקופה ארוכה הכתב בכנסת ועזב את התפקיד זמן קצר לאחר שהחל לעבוד על הספר על דרעי. ניר צבר שעות רבות במסדרונות הכנסת וחי עם הפוליטיקאים, כמו עמיתים אחרים שלו, בדו-קיום: מדווח על מעשיהם וניזון מהדלפותיהם. בשנות עבודתו בכנסת פיתח ידידות קרובה עם דרעי. בזמן הביקור במרוקו, דרעי אף הזמין את ניר להצטרף אליו ואל יפה אשתו כשנסעו למוגדיר להשתטח על קברו של אחד הצדיקים. שם, מספר ניר, ראה את דרעי ברגע אינטימי, כשהוא משתטח מלוא גובהו על הקבר ובעיניו, כך נדמה לו, היו דמעות.
לפחות פעמיים הביא הקשר ביניהם לדיון תקשורתי בשאלות של אתיקה מקצועית. בפעם הראשונה, במאי 93', פרסם ניר ידיעה בלעדית שמסר לו דרעי (כפי שהודה בעצמו), ולפיה התחייב רבין לערוך משאל עם על נסיגה מרמת-הגולן. במקום להיות מתוגמל על הסקופ שהביא, הושעה ניר מתפקידו, בעיקר בגלל מאבקי כוח פנימיים ברדיו. דרעי יצא להגנתו של ניר, התקומם נגד ההשעיה, ואף סיפר על כך לרבין. זמן קצר אחר-כך זומנו מנכ"ל רשות השידור דאז, מוטי קירשנבאום, מנהל הרדיו אמנון נדב, וראש מערכת החדשות שלום קיטל לבירור בוועדת החינוך של הכנסת, ולמחרת הוחזר ניר לעבודתו. ניר מודה כי הפרשה הזאת, על אף שהיו שראו בה התערבות פוליטית לא ראויה בעבודת הרדיו, "הידקה את היחסים בינינו. אלה לא היו יחסים של חברות, אבל אולי של ידידות".
בפעם השנייה, ביוני 95', גילה העיתונאי אמנון אברמוביץ' בערוץ הראשון, כי אריה דרעי אמר לכתב ירון דקל במהלך שיחה שמוטב שיסיר את מועמדותו לתפקיד הכתב הפוליטי של הרדיו, משום ש"יש לי איש משלי לתפקיד, יואל ניר". דרעי אמר בתגובה כי היה מדובר רק בבדיחה, אך חשיפת הסיפור עוררה הדים. ניר לא מונה בסופו של דבר לתפקיד הכתב הפוליטי ודקל הוא זה שזכה בתפקיד. בעקבות פרסום הפרשה, הודלף לתוכנית "תיק-תקשורת" שניר עבד תקופה מסוימת בעבר ככתב הפוליטי של בטאון ש"ס "יום ליום", תחת הפסאודונים "יואל חן". ניר אמר בתגובה כי רק העביר שלוש ידיעות מהכנסת לעורך אברהם רותם, כטובה אישית. רותם אישר את הגרסה הזאת בכתבה שהתפרסמה בעיתון "ירושלים" ביוני 95', ואמר כי שופכים את דמו של ניר לריק.
הפרשיות האלו עוררו בזמנן תהיות על מידת האתיקה שבידידות כה קרובה בין עיתונאי לפוליטיקאי, אך הן מוזכרות כאן בעיקר כדי להסביר מדוע הסכים דרעי, מכל העיתונאים המסקרים את פעילותו, לפתוח את הדלת דווקא בפני יואל ניר. הפנייה של ניר לא היתה הראשונה שקיבל דרעי. צבי יעקובסון, מזכיר סיעת ש"ס בכנסת, מספר כי מדי כמה שבועות היתה מגיעה בקשה של עיתונאי או הוצאת ספרים לכתוב ספר ביוגרפי על דרעי, אך הוא דחה את כולן מפני שלא ראה את עצמו כותב ביוגרפיה לפני גיל ארבעים. הגיעו גם הצעות מעסקנים חרדים שהציעו לממן את הוצאת הספר ולתת לדרעי זכות מלאה לצנזר את הכתוב, אך דרעי התמיד בסירובו. ליואל ניר הוא לא אמר לא.
דרעי עצמו הסביר את הסכמתו לשתף פעולה עם יואל ניר בראיון שנתן בגליון סוכות של "יום ליום" (המראיין, אגב, היה צבי יעקובסון): "אני יסביר לך, כבר למעלה משנתיים שיואל ניר, עיתונאי מקול-ישראל, החליט לכתוב עלי ספר. הוא לא היחיד, אני לא הסכמתי לשתף פעולה עם אף אחד. אין לי זמן ואין לי עניין בכך. אני לא חושב שזה צריך לעניין את הציבור ספרים עלי. ישנם אנשים יותר חשובים שיכתבו עליהם. אבל יואל ניר קבע עובדה והחליט לכתוב ספר בין אם אשתף פעולה ובין אם לא. היות ואני מכיר אותו כעיתונאי הגון וישר - הוא אינו נמנה עם הקבוצה שאוהבת לאכול את ש"ס לתיאבון - הקדשתי לו קצת מזמני. לא הרבה, את רוב רובו של הספר הוא עשה לבד, בעבודת תחקיר מאוד רצינית. אני בעצמי לא קראתי את רוב הספר עדיין. הוא החליט משיקולים שלו להוציא את הספר דרך הוצאת הספרים של 'ידיעות אחרונות'. זה עניינו ולא ענייני, אין לי שום קשר ל'ידיעות אחרונות', אין לי שום הסכם איתם, וודאי שאני לא מקבל לא אחוזים ולא כסף, לא מהם ולא מיואל ניר. אני כעסתי מאוד על 'ידיעות אחרונות' שהם הציגו את הכתבה כסיפור חיי, או כפי שגם אתה התרשמת, ושזה נשמע שסיפרתי את סיפור חיי ל'ידיעות אחרונות', דבר שלא נכון ומטעה את הציבור. אפילו איימתי לנקוט צעדים והבטיחו לי לתקן את הדבר ולהבהיר את האמת כפי שהסברתי לך".
ליואל ניר יש השלמה לגרסה שמסר דרעי ב"יום ליום": "נפגשתי עם דרעי. הוא לא אמר לא, אלא רצה לבדוק כמה שאלות. הסברתי לו שהספר ייכתב בכל מקרה. איתו או בלעדיו. הוא אמר: אתה יודע שביני לבין 'ידיעות' היתה מלחמת עולם, איך אתה יודע שלא יעשו שינויים לפי דעתם? הרי העורך הוא השולט. הבטחתי לו להכניס סעיף בחוזה שבלי אישורי לא יכניסו שינויים בספר. הוא הסכים, לא בפה מלא, אבל אמר 'בסדר'". ניר חזר אל רמי טל, עורך הספר, וקיבל את הסכמתו לסעיף כזה ואחר-כך קיבל גם את אישורו של אייכנוולד. (אייכנוולד: "אנחנו אף פעם לא עושים שינויים בספר בניגוד לדעת המחבר, וכך גם נעשה עם יואל ניר"). זה היה עוגן הביטחון של דרעי ועדות ברורה למידת האמון שהוא רוכש לניר, שיציג את דבריו בספר באופן שישביע את רצונו.
ומה היא הגרסה הסופית של הספר? בהוצאה מודים כי הוא למעשה "הגרסה של דרעי" להתרחשויות שבהן היה מעורב, אבל ניר אינו אוהב את ההגדרה הזאת וכאמור, גם אריה דרעי דוחה אותה. בפרק היחיד שפורסם בינתיים ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי "זהו פרק ראשון מן הספר, המביא את סיפור חייו של אריה דרעי כפי שכתב אותו העיתונאי יואל ניר". גם ניר וגם דרעי לא שמחו לקרוא את הניסוח הזה. ניר אומר כי הספר נכתב בעזרתו הצנועה של דרעי, אך לא הבלעדית, וכי לא מדובר בספר "מטעם". יש בספר, לדבריו, כמה גילויים חדשים על פרשיות שבהן היה מעורב דרעי וכמה דברים שנכתבו בניגוד לגרסה שדרעי הציג בפניו. ניר: "אני לא מקבל את גרסת דרעי בתרגיל המסריח. הוא טוען שהיה פסיבי. אני אומר שהוא חיבר את הקצוות בין רבין לפרס. אני עשיתי תחקיר משלי על פרשת בר-און, ויש פרטים בספר שדרעי בכלל לא הכיר, למשל מה היו המגעים בין ביבי לדן אבי-יצחק בקשר לתפקיד היועץ המשפטי, לפני המינוי של בר-און. הוא לא הכיר את פרטי השיחות ביניהם. בכלל, בספר אריה דרעי יוצא כאחד שעשה טעויות אדירות, במידה מסוימת טיפשיות, לפעמים לא באשמתו אלא בגלל עצות שקיבל מעורכי-דין או בגלל הנחיות של הרב עובדיה יוסף. למשל, זכות השתיקה. הוא שמר עליה לפי עצה של עורך-הדין ויינרוט. החושים שלו אמרו לו לא לשמור על זכות השתיקה כי הוא איש ציבור, אבל ויינרוט אמר: 'סימנו אותך קצינים בכירים, יהיה כתב-אישום בכל מקרה ולכן תשמור על זכות השתיקה'. היו ביניהם ויכוחים קשים בעניין הזה".
אריה דרעי ראה את כתב-היד של הספר?
אני לא רציתי להראות לו את הספר, אבל כיוון שיש שם הרבה סיפורים שבאים ממנו, ההוצאה דרשה ממני להראות לו את הספר, כדי שיוכל לתקן טעויות עובדתיות. הוא לא התערב בכלל במה שכתבתי. לגבי מה שכתבתי על התרגיל המסריח הוא אמר לי שאני טועה.
בהוצאה היתה התלבטות, משפטית בעיקר, כיצד להתייחס בספר לחלק מהפרשות שבהן מעורב דרעי ושעדיין לא הגיעו לסיומן. במשרד ליבליך-מוזר, עורכי-הדין של "ידיעות אחרונות", עברו על הספר בקפדנות. בסופו של דבר, כך אומר ניר, בגרסה הסופית יובא סיפור פרשת דרעי על כל שלבי החקירה, כולל פרשת ההאזנות למוטי גילת, אך הוא יסתיים עם תחילת המשפט, מסיבות של סוב-יודיצה. אלון שליו אומר כי עד להשלמת הספר יפורסמו פרקים נוספים ממנו במוסף "7 ימים".
יהיו כמה גורמים שייצאו נשכרים מהספר - העיתון וההוצאה של "ידיעות אחרונות", המחבר, אך בעיקר אריה דרעי. קשה להתעלם מהרווח התקשורתי שהוא יפיק מהעובדה שגרסתו מופיעה דווקא ב"ידיעות אחרונות" ודווקא זמן קצר לפני מתן פסק-הדין במשפטו. זוהי בלי ספק דרך יעילה לשפץ את תדמיתו הציבורית בעיתוי שהוא, מבחינתו, גורלי. מדיניות תקשורתית מכוונת? אולי סתם יד המקרה? "דרעי מנצל כאן את 'ידיעות', זה ברור", אומר אחד העורכים בעיתון, "הוא צריך לרכוש אהדה אצל חבר השופטים, גם באמצעות דעת קהל שלדעתו יכולה להיות לה השפעה על החלטת חבר השופטים. הוא מקבל תעודת הכשר מ'ידיעות אחרונות', המקום שהפליל אותו. מה טוב מזה עבורו? למה שילך ל'מעריב'?".
דב אייכנוולד, אולי בכלל דרעי מנצל את "ידיעות אחרונות" בפרסום הספר?
זו בפירוש שאלה קשה שעלתה. אני חושב שבכלל לא צריך לבחון את הדבר הזה. זה לא שיקול שצריך לעניין אותנו, בפירוש לא. זה ספר שעומד במבחן. אנחנו רק צריכים לבדוק אם נכתבה בו אמת, בגבול יכולת הבדיקה, ושאין בו לשון הרע.
אלון שליו אמר כי ב"ידיעות אחרונות" ערים לעיתוי הוצאת הספר, אך כיוון שהסיכומים במשפטו של דרעי כבר הוגשו, ובכל מקרה דרעי משמיע את טענותיו בכלי התקשורת, אין הוא מניח שייעשה בספר שימוש להשגת תועלת במשפט. "אנחנו ננהג באחריות לגבי איך ומתי בעניין זה", אמר שליו. לדבריו, עם פרסום פרקים נוספים ב"7 ימים" יוכל מוטי גילת להגיב עליהם, כמו גם אנשים אחרים שהספר יעורר את תגובתם. גילת סירב להתראיין לכתבה זו.
ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית
גיליון 17, נובמבר 1998