בקרב רוב העיתונאים בכלי התקשורת הארציים שעסקו בסיקור מערכת הבחירות לכנסת יש הסכמה על נושא אחד: מעולם לא היתה מערכת בחירות שבה הופעלו לחצים כבדים כל-כך על מערכות התקשורת, הכתבים והעורכים. אם במהלך תקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה היתה המתקפה על אמצעי התקשורת גלויה ומוצהרת, הרי שהתנהלות לשכתו של אריאל שרון היתה מתוחכמת הרבה יותר.
פרט לכמה מקרים יוצאי דופן, שבהם תקפו יועצי ראש הממשלה בחריפות ובגלוי את התקשורת, נוהלה רוב המערכה הזאת בשקט ומאחורי הקלעים: בהפעלת לחצים מתמדת, בהשמעת איומים מרומזים על כתבים ועורכים, ובנסיונות להשפיע על תכני השידור, כמו גם על איוש משרות בשידור הציבורי, במידה המרבית האפשרית. מה שמדאיג יותר הוא שבמקרים רבים נשאו הלחצים פרי והשפיעו באופן ישיר על החלטות מקצועיות משמעותיות בכלי תקשורת שונים, תוצאה שגרמה בדיעבד לדאגה רבה אצל עיתונאים לא מעטים. בעל תפקיד בכיר באחד מאמצעי התקשורת המרכזיים בחר לסכם כך את מערכת הבחירות: "זו היתה בעיניי תקופה שחורה לעיתונות בארץ, תקופה אפלה שאני לא זוכר כמוה".
ההתרחשות המעניינת ביותר מהזווית של מערכות התקשורת היתה ב"ידיעות אחרונות". תפוצתו של העיתון, מידת השפעתו הנתפסת והעובדה שחלק גדול מן התחקירים על שחיתויות בדרגים הפוליטיים הגבוהים התפרסמו בו, הפכו אותו ליעד מתבקש ללחצים, אולם לאלה חברה סיבה מרכזית נוספת, שלדברי גורמים בעיתון היתה בעלת ההשפעה הרבה ביותר: הצעת החוק לביטול המונופולים והקרטלים בתקשורת, המוכרת יותר כ"חוק שטייניץ".
הצעת החוק, האמורה לשוב ולהידון בוועדת הכלכלה של הכנסת בעתיד הקרוב, כוללת בין השאר סעיף הקובע כי כל עיתון המחזיק ביותר מ-50 אחוז מנתח השוק יפורק. במציאות התקשורתית בישראל, משמעות החוק אחת: פיצול "ידיעות אחרונות". חוק שטייניץ מונח כחרב על צווארו של העיתון הגדול במדינה, ובסביבת ראש הממשלה לא החמיצו את ההזדמנות להזכיר לאנשי "ידיעות אחרונות" כי מהלכיהם עשויים להשפיע על עמדת הליכוד בנוגע להצעת החוק.
איור: אפרת בלוססקי
לפחות בשתי הזדמנויות שונות הוזכר חוק שטייניץ באוזני כתבים ב"ידיעות אחרונות" באופן המשתמע כאיום לקשר בין טיפול העיתון בראש הממשלה לבין קידום הצעת החוק. בפעם הראשונה אמר אחד מיועצי ראש הממשלה לכתב כי לאחר הבחירות, יהיה עליו להחליט אם ברצונו לעבוד ב"ידיעות" או ב"אחרונות" (רמז לפיצול העיתון לשני חלקים בהתאם לחוק שטייניץ ותוך שימוש בטרמינולוגיה שנעשתה רווחת במהלך דיוני ועדת הכלכלה סביב הצעת החוק).
בפעם השנייה הסביר מנהל מטה ההסברה של הליכוד, ליאור חורב, לכתב כי במפלגה שורר חוסר נחת מאחר שהם "מריחים בעיה", וכי הם יודעים כיצד יש לפתור אותה. כאשר התעניין הכתב אם הכוונה לענישה באמצעות קידום הצעת החוק של שטייניץ, הגיב חורב ואמר כי לא מדובר בעונש, אולם גם הוא, שהתנגד בתוקף לחקיקה, הגיע למסקנה שאין מנוס ממנה. בהמשך חילופי הדברים הוזכרה שיחה שקיים היועץ האסטרטגי של ראש הממשלה, איל ארד, עם אותו כתב, ובה הועלתה האפשרות שהליכוד יהפוך את הצעת החוק להצעת חוק ממשלתית בעקבות התחושה כי קיימת החלטה של "ידיעות אחרונות" לפעול להפלתו של שרון.
חשוב להדגיש כי רוב מוחלט של כתבי "ידיעות אחרונות" ועורכיו לא נכנעו למסכת הלחצים שהופעלה עליהם. לצד "הארץ", "ידיעות אחרונות" היה גוף התקשורת הלוחמני ביותר בכל הנוגע לסיקור פרשות השחיתות שנחשפו. "ידיעות אחרונות" היה גם אחראי בלעדית לשניים מהסיפורים הגדולים ביותר שעלו במהלך מערכת הבחירות: פרסום החוזה בין דוד אפל לגלעד שרון בפרשת "האי היווני", ופרויקט "הזמן השחור" במוסף "7 ימים", תיעד שורה ארוכה של קשרים בעייתיים בין בעלי הון, גורמים פליליים והצמרת הפוליטית. אולם משיחות עם גורמים רבים העובדים ב"ידיעות אחרונות" עולה כי דווקא בכירי העיתון, ובמיוחד העורך הראשי משה ורדי והעורך האחראי ארנון מוזס, שהיו אמורים לשמוח בהישגיהם המקצועיים, יצרו אצלם את הרושם כאילו ריבוי התחקירים והחשיפות מעיק עליהם.
במסדרונות "ידיעות אחרונות" מגדירים את התנהגות ראשי המערכת ככניעה ללחצים שהופעלו עליהם מצד גורמים במשרד ראש הממשלה ולאיומים המרומזים לסגור עם העיתון חשבון לאחר הבחירות. אחד העובדים ב"ידיעות אחרונות" אף מצהיר בפסקנות כי "היו לחצים כבדים מאוד על ראשי המערכת, והם נעתרו להם בצורה גורפת". עובד אחר מעדיף לסייג את הדברים: "אי-אפשר להגיד שלא פורסמו סיפורים", הוא אומר, "אבל אין ספק שהיו הרבה מקרים שבהם היינו צריכים ללחוץ חזק על הברקס עם הסיפורים שפורסמו".
את הלחצים על "ידיעות אחרונות" ניתן לחלק לשני סוגים: בדרג הבכיר נוהלו שיחות ישירות בין גורמים בכירים מאוד בלשכת ראש הממשלה, ובהם ראש הממשלה עצמו, לבין ורדי ומוזס. תדירות השיחות לא היתה קבועה, אולם לדברי גורמים בכירים בעיתון, בצמתים הקריטיים של מערכת הבחירות התנהלו השיחות בתכיפות רבה. בדרג הנמוך יותר התנהלו שיחות בין כתבים בעיתון לבין הצוות האסטרטגי של ראש הממשלה, ובמיוחד איל ארד וליאור חורב.
השניים חילקו ביניהם את העבודה על-פי מסורת "השוטר הטוב" ו"השוטר הרע": ארד היה אלגנטי, מתוחכם ושקול, חורב, לעומתו, נהג לצעוק, להתלהב ולהתבטא בחריפות רבה. המסר, מכל מקום, היה דומה: אל לאיש ב"ידיעות אחרונות" לשכוח שאריאל שרון יהיה ראש ממשלה גם לאחר ה-28 בינואר; או אז כבר יידעו בלשכתו כיצד לתגמל עיתונאים שדיווחיהם השביעו את רצונו לפני הבחירות וכיצד להעניש את אלה שפרסמו סיפורים שפגעו בו. בנוסף לכך ריחף כל הזמן גם הצל המאיים על "ידיעות אחרונות": העברת חוק שטייניץ בכנסת. "חוק שטייניץ פשוט מהלך אימים על 'ידיעות אחרונות'", אומר גורם בכיר במערכת. "למו"ל יש תחושה שפרסום תחקירים והתנגשויות עם הליכוד בתקופה הזאת מסכנים את העיתון, ולכן המגמה היא להרגיע ולווסת".
יהא מקור הלחצים אשר יהא, עיתונאים שעבדו בדסק החדשות נוכחו באפקטיביות שלהם. "ורדי היה מאוד עצבני", מתאר עובד בעיתון. "הוא היה צועק שנמאס לו לקבל כל הזמן טלפונים מלשכת ראש הממשלה. אנחנו כל הזמן עבדנו תחת התחושה שאסור לנו לעשות יותר מדי, שאסור לנו להרגיז יותר מדי את הליכוד, כי אנחנו על הכוונת שלהם. משם באו כל הלחצים ועליהם נסובו כל הסיפורים הבעייתיים. מבחינתנו זה הפך להיות מאבק על איך להכניס דברים לעיתון, איך לנסח את הסיפורים ולהציג אותם כך שהם יצליחו לעבור את ורדי. התחושה הכללית היתה שמבחינת בכירי העיתון, כמה שפחות תחקירים זה יותר טוב. כשהתפרסם ב'הארץ' הסיפור על סיריל קרן, כולם במערכת צחקו על כמה ורדי בטח שמח שזה לא התפרסם אצלנו".
בעוד שאיש מבין הכתבים או העורכים לא קיבל הוראה מפורשת לא לעסוק בסיפורים מסוימים, הרי שמהטיפול שהוענק לידיעות שכתבו לא קשה היה להגיע למסקנות. "אם אתה רואה שסיפור שקשור לליכוד לא מתפרסם או מתפרסם בצורה מסורסת לחלוטין, ואתה גם יודע שמישהו פנה לעורך הראשי בקשר לסיפור הזה, אתה עושה אחד ועוד אחד", אומר גורם במערכת, "והיו לא מעט סיפורים כאלה".
ניסית לברר למה הסיפורים לא התפרסמו? נתנו לך הסבר?
"לא. במקרה הטוב פשוט הודיעו שסיפור לא מתפרסם. לא היה הסבר".
בשלב מסוים במהלך מערכת הבחירות העביר ורדי הוראה גורפת שלפיה אין לפרסם יותר אף סיפור הנוגע לליכוד שבו המקור לסיפור אינו מזוהה בשמו. ההוראה הועברה לעיתונאים על-ידי סגן העורך וראש מחלקת החדשות, רון ירון, במהלך ישיבה קבועה של דסק הבחירות ובנוכחות פורום רחב של בעלי תפקידים שונים. חלק מהנוכחים ניסה להתווכח עם ירון, ואף הועלתה הצעה לחשוף בפניו באופן אישי את שם המקור לאחר הישיבה, אולם סגן העורך הבהיר כי מדובר בהחלטה חד-משמעית שאינה ניתנת לערעור. העילה הרשמית למתן ההוראה היתה שהעדר מקור פוגע באמינות הסיפור, אולם חשוב לציין כי ההוראה התייחסה אך ורק לידיעות העוסקות בליכוד. "הטיעון הזה פשוט מגוחך", אומר גורם בעיתון. "קודם כל, כי במערכת בחירות זה ברור ונורמלי שסיפורים לא מגיעים בשם אומרם, ומה שחשוב הוא אם העובדות נכונות או לא, ושנית, כי זה מצחיק להגיד שהסיפור לא אמין רק אם הוא נוגע לליכוד. מה, סיפורים על העבודה או על שינוי בלי מקור זה בסדר, ורק סיפורים על הליכוד לא?".
במערכת "ידיעות אחרונות" מסמנים את מסיבת-העיתונאים שכינס ראש הממשלה, ובה תקף את התקשורת והאשים אותה במגמתיות בסיקור פרשת סיריל קרן, כנקודת המפנה שלאחריה חשו בדרישה מצד בכירי העיתון למתן באופן דרסטי את אופי הסיקור. ההתמתנות לא נעלמה גם מעיניהם של יועצי ראש הממשלה. ימים ספורים לאחר שינוי הקו התרברב אחד היועצים באוזני כתב באומרו: "כופפנו את העיתון שלכם". "עם כל הצער בדבר, אין ספק שהיה משהו בדברים האלה", מודה עובד בעיתון.
לחצים קשים הופעלו גם על המוסף השבועי "7 ימים". המוסף נחשב בימים כתיקונם למעין אוטונומיה בתוך "ידיעות אחרונות", שמצליח לפרסם גם תחקירים הנחשבים לבעייתיים בעיני המו"ל והעורך. במערכת הבחירות האחרונה הצליח המוסף לפרסם את פרויקט "הזמן השחור" (3.1.2003), שכבר הוזכר. עם זאת, לפחות מכתבה אחת – זו שפתחה את הגיליון ועסקה בפעילותו של דוד אפל במנהל מקרקעי ישראל ובעיריית לוד – הושמטו חלקים משמעותיים בעקבות לחצים כבדים מצד גורמים בכירים מאוד בעיתון.
"הסבירו לאנשי '7 ימים' שלא כדאי עכשיו לריב עם אפל, ולא כדאי עכשיו לעצבן את שטייניץ, ובסוף צנזרו אותם", אומר אחד העיתונאים. "גם ככה הם הצליחו להוציא מוצר שמסמן הרבה בעיות, אבל הם עברו ריכוך".
עורכת "7 ימים", רות יובל, מסרה בתגובה: "גליון 'הזמן השחור', כמו ידיעות וכתבות עיתונאיות נוספות שהתפרסמו בתקופה האחרונה, משקפים את מה שהבינו לחרדתם גם ותיקי תנועת הליכוד ובכיריה: גורמים ונורמות עברייניות חדרו למערכת הפוליטית. כשנורמות אלו, שהן מעצם הווייתן זרות לכללי המשחק הדמוקרטי והתקינות הציבורית, הולכות ומתקרבות לעמדות השלטון, הן מעמידות בסכנה את כל מנגנוני שלטון החוק: המשטרה, בתי-המשפט, הפרקליטות והתקשורת. בדיוק מהמקום הזה באו הלחצים שהופעלו ומופעלים על העיתונות החוקרת, כמו גם מרבית החוקים החדשים נגד העיתונות. חופש העיתונות נמצא תחת איום מתמיד. המאבק עליו לא מסתיים בקרב אחד ולא נסוב סביב כתבה אחת. '7 ימים', ועל-פי התרשמותי גם שאר חלקי 'ידיעות אחרונות', עמדו בסך-הכל במערכה הזו בכבוד. בינתיים".
דרך אחרת שהשתמשו בה בכירי העיתון כדי להפיס את דעתם של אנשי הליכוד היתה להבליט ידיעות חיוביות על ראש הממשלה שנועדו "לאזן" את הפרסומים השליליים, ולהדוף באופן זה את הטענות כאילו הסיקור ב"ידיעות אחרונות" מגמתי ומוטה נגד הליכוד.
במערכת טוענים שבכמה הזדמנויות הוצגו ידיעות שהביא שמעון שיפר (שהיה אחראי על סיקור משרד ראש הממשלה) באופן חיובי ביותר. כך, למשל, מתארים כמה עיתונאים את הידיעה שהתפרסמה, ולפיה ראש הממשלה מתכנן לבטל חמישה ממשרדי הממשלה לאחר הבחירות, כ"ספין" של שרון שזכה להבלטה יתרה מתוך מגמה לשפר את היחסים עם לשכתו. "במקרה הזה, ובעוד כמה מקרים שבהם היתה הנחיה מפורשת להביא תגובות מיותרות לגמרי של ראש הממשלה, היתה פשוט מניפולציה שנועדה להתמודד עם הלחצים מהכיוון של משרד ראש הממשלה", אומר עובד בכיר בעיתון. "זה היה מחיר קטן לשלם כדי שהם יירגעו קצת". שיפר עצמו מכחיש כי הופעלו עליו לחצים כלשהם מכיוון משרד ראש הממשלה או מכיוון גורמים בעיתון.
סוג אחר של לחצים הופעל על "ידיעות אחרונות" באפיקים משפטיים. לאחר חשיפת פרשת שלומי עוז ומכרז רשות שדות התעופה (24.12.02), נשלח באותו יום למערכות כל כלי התקשורת הארציים, ובהם "ידיעות אחרונות", מכתב מטעמו של עו"ד אביגדור קלגסבלד, ובו הוא מזהיר אותם לבל יקשרו בדרך כלשהי בין זכייתה של חברת "צוות ביטחון" במכרז לבין שר האוצר, סילבן שלום.
"בכתבות בכלי תקשורת שונים נרמז כאילו מרשי (סילבן שלום א"ל) וכן אחיו של מרשי, מר צבי שלום, המכהן גם כיו"ר רשות שדות התעופה, קשורים בדרך כלשהי לזכייתה של חברת 'צוות ביטחון' במכרז של רשות שדות התעופה", כתב קלגסבלד. "...כל הרמיזות וההקשרים המופיעים בכתבות אלה הם חסרי כל שחר מבחינה עובדתית. מטרתם היא להטיל במרשי רפש בדרך של צירוף מטעה ושקרי של שמות ועובדות, והכל בניסיון לקשור את שמו של מרשי לטענות שונות שנטענו בנושא הבחירות המקדימות בליכוד... האמת היא פשוטה וחד-משמעית: אחיו של מרשי, מר צבי שלום, כלל אינו קשור או מעורב בהליכים או בהכרעה של המכרז האמור... האמור בכתבות האמורות מהווה, בין היתר, פגיעה בוטה בשמו הטוב של מרשי. לפיכך הנכם נדרשים שלא לחזור בשום דרך וצורה על האמור בהן, שאחרת בדעת מרשי (ואחיו) לנקוט בכל ההליכים הנדרשים על מנת להביא לפיצוי או לתיקון הנזק שייגרם להם".
ב"ידיעות אחרונות", שם רגישים מאוד לטענות לגבי סיקור שר האוצר (בשל קרבתו המשפחתית למו"ל), מכחישים רוב העיתונאים כי סיקור פרשת "צוות ביטחון" הושפע בדרך כלשהי מהאיומים המשפטיים או מהרגישות המשפחתית. לטענת אותם עיתונאים, מאחר שלא היה בשעתו מידע קונקרטי שקשר את שר האוצר או אחיו לפרשה, נמנע העיתון מליצור קישור כזה. אחרים בעיתון משוכנעים פחות.
"אחרי פרסום פרשת שלומי עוז היתה התכתבות משפטית, ואני מניח שהיא עשתה את השפעתה", אומר בזהירות גורם בכיר ב"ידיעות אחרונות". מה שברור, מכל מקום, הוא שלאחר הידיעה הראשונית נעלם כמעט לחלוטין איזכור הקרבה בין שר האוצר לעוז (שפעל עבורו במהלך הבחירות הפנימיות בליכוד). גם מידע נוסף על מידת מעורבותו של צבי שלום בפרשה לא הופיע ב"ידיעות אחרונות", וגם לא בשאר כלי התקשורת שקיבלו את מכתבו של עו"ד קלגסבלד, עד פרסום הידיעה של ברוך קרא ב"הארץ" (12.2.03), ולפיה יו"ר רשות שדות התעופה לחץ לאפשר ל"צוות ביטחון" להשתתף במכרזים סגורים של הרשות.
מכתב דומה לזה של עו"ד קלגסבלד נשלח למערכות כלי התקשורת גם על-ידי עו"ד דוד שמרון, פרקליטו של בנימין נתניהו, לאחר חשיפת פרשת ההלוואות של סיריל קרן. במכתבו (8.1.03) כתב שמרון כי "נודע למרשי, שר החוץ בנימין נתניהו, כי קיים ניסיון לקשור אותו לעניין הדלפת מסמך הפרקליטות בקשר לחקירה הנוגעת לראש הממשלה, מר אריאל שרון, ולמשפחתו. מאחר ולמר נתניהו אין שום קשר (ההדגשה במקור; א"ל) לעניין זה, הנכם נדרשים בזה להימנע מלפרסם דבר קשר כזה. היה ותפרסמו עובדה מופרכת זו, איאלץ להמליץ בפני מר נתניהו לנקוט לאלתר בצעדים המשפטיים המתחייבים, לרבות תביעה על-פי חוק איסור לשון הרע". בניגוד להתנהלותו בכל הנוגע למכתבו של עו"ד קלגסבלד, פרסם "ידיעות אחרונות" קטע קצר ממכתבו של עו"ד שמרון ובו הכחשת מעורבותו של נתניהו בהדלפת המידע מהפרקליטות.
בתגובה לטענות על לחצים שהופעלו מצדו ומצד צוותו, מסר איל ארד כי "אכן ניהלתי שיחות יומיומיות עם כתבים, כי זאת עבודתנו לשוחח עם עיתונאים. ב'ידיעות אחרונות' וב'הארץ' היתה חגיגה גדולה ודיספרופורציונית על הפרשיות בליכוד, בשל היסטריה תקשורתית וחוסר מקצועיות אלמנטרית. התפקיד שלנו היה להצביע על כך שמדובר בהיסטריה שאין לה בסיס עובדתי, אבל את רוב העיתונות ההסברים שלנו לא עניינו. 'מעריב' ניסה מאוד להיות מאוזן בחיפוש פרשות ממפלגות שונות, שאר כלי התקשורת התמקדו רק בליכוד. לא דיברתי אפילו פעם אחת עם מישהו מעורכי 'ידיעות אחרונות', ובהם משה ורדי, שהוא ידיד אישי שלי. אינני נוהג לפנות לעורכי העיתונים, ולא ידוע לי שיש מישהו בצוות שלנו שעושה זאת. ידוע לי שליאור חורב נפגש פעם אחת במהלך מערכת הבחירות עם אמנון דנקנר.
"אני זוכר במעורפל שפעם אחת עלה בשיחה עם כתב הנושא של חוק שטייניץ. אני חושב שהכתב שאל על זה, אבל אני לא זוכר בדיוק את תוכן השיחה. לא הסתרתי מעולם את דעתי שמדובר בחוק חשוב שצריך לקדם אותו. הטענות לגבי איומים שהפעלנו הן מגוחכות: מי שמאיים זה העיתונות על הפוליטיקאים, ולא להפך. האיום היחיד שלי הוא היכולת לתבוע עיתונאים דיבה במקרים של דיווחים שקריים. אני לא נוהג לעבוד בשיטות של איומים, ואני לא יכול בכלל לאיים. אני יכול לאיים על 'ידיעות' שאני אעביר סיפורים ל'מעריב'? זה מגוחך. אני גם גאה בכך שאני לא מחרים עיתונאים, פרט לעיתונאי אחד שאותו אני מחרים שנים ארוכות".
ליאור חורב מסר בתגובה: "הטענות על לחצים על עיתונאים הן קשקוש. יש לנו מטרה לגרום לאיזון בסיקור, אבל בעידן של תקשורת פלורליסטית ותחרותית היכולת שלנו להשפיע או להעניש עיתונאים קטנה מאוד. זה נכון ש'ידיעות אחרונות' הוביל במערכת הבחירות קו שמראש בא לשפוט ולהרשיע אישי ציבור, ובשל העוצמות שלו, זה מעלה שאלה אם הכוח שלו לא גדול מדי, אבל אני אישית לא נבהל מזה. לא אמרתי מלה לאף אחד על חוק שטייניץ, אני אישית בכלל לא תומך בחוק הזה אז מוזר מאוד שאני אגיד דבר כזה".
בדומה ל"ידיעות אחרונות", גם על "מעריב" הופעלו לחצים מצד גורמים פוליטיים, במיוחד בליכוד. אולם אם ב"ידיעות אחרונות" היתה ההיענות ללחצים, ברוב המקרים, תולדה של הפחד מחוק שטייניץ, הרי שבמערכת "מעריב" מעדיפים להתייחס לדברים כאל התגייסות אידיאולוגית. לטענת כמה מאנשי העיתון, "מעריב" גילה אהדה לשלושה מתמודדים במערכת הבחירות: ראש הממשלה אריאל שרון, ומפלגות שינוי וש"ס. לדברי מקור יודע דבר במערכת העיתון, לפחות חלק מהידיעות היותר משמעותיות של "מעריב" במהלך מערכת הבחירות באו לעולם בעקבות רעיונות שהשמיעו יועצי ראש הממשלה באוזני גורמים בעיתון.
"ההצעה לעשות סקר בנוגע לסיכויי ההצלחה של שמעון פרס (שבו נמצא כי בהנהגת פרס, העבודה היתה זוכה ב-29 מנדטים; א"ל) הגיעה ישירות מהכיוון של שרון ונועדה לפגוע במצנע", מספר אותו גורם. "בעיתון קפצו על הרעיון בהתלהבות, למרות שהיה ברור לחלוטין שזה תסריט לא ריאלי בשלב ההוא. המטרה היתה כפולה: להחליש עוד יותר את מצנע על-ידי הצגתו ככישלון, ובמקביל לחזק את לפיד". גורמים ב"ידיעות אחרונות", אגב, מאשרים כי גם להם הוצע לבצע סקר בנוגע לסיכויי הצלחתו של פרס, אולם בעיתון דחו את ההצעה.
ב"ידיעות אחרונות" אומרים גם כי גרסה מעט שונה של תחקיר מצנע ו"קרן חיפה", שפורסם בידי קלמן ליבסקינד ב"מעריב" (15.1.03) והיווה את התשובה של העיתון לתחקירים שהתפרסמו בשני היומונים האחרים, הוצגה בפני גורמים בעיתון על-ידי אנשי ליכוד, אך לא פורסמה בשל ההערכה כי מדובר ב"קשקוש", כהגדרת גורם בכיר ב"ידיעות אחרונות". לעומת זאת יש בין הכתבים והעורכים הבכירים ב"מעריב" רבים הסבורים שעיתונם עמד בלחצים מצד גורמים פוליטיים שונים באופן מכובד ביותר והצליח להימנע ממה שהם מכנים "ההתגייסות התקשורתית להציל את מצנע ומפלגת העבודה", שניכרה, לדעתם, בעיתונים המתחרים.
לדבריהם, אנשי מצנע נהגו ב"מעריב" באופן דומה מאוד לזה שנהגו אנשי שרון ב"ידיעות": איומים באי העברת חומרים (שאף מומשו, במקרים מסוימים), העדפת עיתונאים ב"ידיעות" וב"הארץ", והשמעת תלונות בלתי פוסקות בדבר התגייסות כביכול של "מעריב" לטובת שרון. בנוגע להחלטה על ביצוע הסקר המודד את סיכויי הצלחתו של שמעון פרס, אומרים גורמים אלה כי היא התקבלה באופן מקצועי, בין השאר בשל תוצאותיהם של סקרים פרטיים רבים שזרמו למערכת מכיוון יריבי יו"ר העבודה, שבכולם נמצא כי סיכוייהם של מועמדים אחרים מול שרון גבוהים משל מצנע. השאלה לגבי פרס, מוסיפים אותם גורמים, הופיעה למעשה בסקרי "מעריב" מתחילת מערכת הבחירות, אולם רק זמן קצר לפני סיומה, כשניכרה לראשונה תזוזה דרמטית של מצביעים שמאלה במקרה של החלפת היו"ר, החליטו ב"מעריב" לפרסם את התוצאות.
עורך "מעריב", אמנון דנקנר, מסר בתגובה: "הסיקור ב'מעריב' לא היה מוטה לטובתה או לרעתה של רשימה כלשהי. איני יכול ואיני רוצה לענות על טענות אנונימיות שהן על פניהן דברי הבל ויש בהן עלבון לעובדי 'מעריב' שעשו מלאכתם נאמנה. לטענות על הסקר העוסק בפרס אין כל בסיס. באופן ספציפי הרעיון בדבר עריכת סקר על סיכויי העבודה בראשות פרס הועלה על-ידי חמי שלו באופן עצמאי, ועד כמה שבדקתי לאחרונה הוא לא נמנה עם סגל יועציו של אריאל שרון.
"ככלל, הלחצים במערכת הבחירות לא היו קשים במיוחד. ותיקי דסק החדשות מספרים לי כי הם היו אף קלים יותר מאשר במערכות בחירות קודמות. זאת, אני מניח, על רקע העובדה שלא היה מתח גדול בשאלה מי ינצח בבחירות האלה".
מבין שלושת היומונים העבריים הארציים, תמונת המצב ב"הארץ" היא הפשוטה ביותר. מאחר שבליכוד העריכו שמרבית קוראי העיתון אינם נמנים ממילא עם קהל מצביעיהם, הוקדש עיקר המאמצים למזעור הנזקים שהסבו הפרסומים ב"הארץ" ולא ללחצים על גורמים בתוך העיתון.
לאחר פרסום הידיעה של ברוך קרא על הלוואות המיליונר סיריל קרן, התכנס צוות היועצים של ראש הממשלה לדיון על דרך ההתמודדות היעילה ביותר עם הפרשה. בישיבה הועלו כמה תוכניות פעולה אפשריות: יציאה למתקפה חזיתית נגד הפרקליטות והמשטרה, התעלמות, האשמת "הארץ" וכתביו בניסיון להדיח את ראש הממשלה, ויצירת "ספין" שיעביר את מוקד הדיונים מהשחיתויות שנחשפו לחקירה למציאת הגורם שהדליף את דבר קיומן.
בסופו של דבר, אף שהתגובה בפועל כללה מרכיבים מכל האפשרויות שהועלו, הוחלט להתמקד במתקפה על העיתון (ובאופן ספציפי בכתב ברוך קרא) ובדרישה לחקור את ההדלפה. בהופעותיו התקשורתיות בימים שלאחר חשיפת הפרשה תקף איל ארד בחריפות את "הארץ" ואת קרא, ודרש את חקירת ההדלפה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. אם לשפוט על-פי החלטותיו של אליקים רובינשטיין ועל-פי תוצאות הבחירות, הרי שניתן להסיק שהאסטרטגיות שנקט הליכוד הצליחו אף יותר מהמשוער.
האירוע המשמעותי ביותר בכל הנוגע ל"הארץ" היה חקירתו תחת אזהרה של ברוך קרא והשימוש (על-פי מקור המקורב לחקירה) בפלט השיחות שלו לצורך איתור המדליפה בפרקליטות. ב"הארץ" רואים גם בטקטיקה הפסולה הזו סוג של לחץ לא לגיטימי. "ליועץ יש אינטרס להתמנות לבית-המשפט העליון, והמעשה שלו, במיוחד לאור העובדה שבהתחלה הוא אמר שלא תהיה חקירה לגבי מקור ההדלפה, נועד בעצם לרצות את השלטון", אומר כתב בעיתון. "מעבר ללחץ הישיר על העיתונאי והעיתון, יש כאן כמובן גם לחץ עקיף על מרואיינים וחושפי שחיתויות. ברגע שיודעים שיכול לקום צוות שתפקידו לחקור הדלפות, האנשים שעיתונאים זקוקים להם כדי לחשוף סיפורים כאלה לא אדישים לכך ולא ששים לשתף פעולה".
מעבר לחקירה, מספרים גם כתבים ב"הארץ" על שיחות תדירות עם יועצי ראש הממשלה. רובם מתארים את השיחות (במיוחד עם איל ארד) כנוקשות ומאוד לא נעימות, אך נזהרים מלהגדירן כלא לגיטימיות. "הוא כל הזמן אמר לנו להיזהר ממה שאנחנו מפרסמים, הזהיר אותנו מתביעות דיבה ותקף אותנו על זה שאנחנו רוצים להפיל את ראש הממשלה", מפרט אחד הכתבים, "אבל צריך לקחת בחשבון שזה חלק מדיאלוג די קבוע עם גורמים בעלי אינטרס. זה נחשב למשהו שהוא בתוך כללי המשחק".
אם בשלושת העיתונים הגדולים נשאו המאבקים בין אנשי התקשורת לבין השלטון אופי דרמטי, הרי שבכל הנוגע לרשות-השידור העניינים עברו כבר מזמן לתחום הפארסה. בניגוד למתרחש בשאר כלי התקשורת, שבהם מנסים העובדים – לפחות כלפי חוץ – להציג חזות אחידה, ואינם מזדרזים לחשוף את המתנהל מאחורי הקלעים, הרי שברשות-השידור נחשפות פרשות חדשות כמעט מדי יום ביומו. גורמים המעוניינים ללחוץ על עיתונאי הרשות אף אינם צריכים לרוב להתמודד עימם ישירות הם מעדיפים להפנות את טענותיהם למנכ"ל, יוסף בראל, ומשם הדרך להשגת המטרה קצרה במיוחד.
חלק גדול מהתערבויותיו של מנכ"ל הרשות באופי השידורים בערוץ 1 ובקול-ישראל (שם מסייע לו מנהל הרדיו, אמנון נדב) כבר תועד בכלי התקשורת השונים (ובמיוחד בכתבתן של חן שליטא וענת מידן במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (10.1.03) ובשורת חשיפות בעיתון "העיר"). להלן רשימה חלקית בלבד: הפסקת שידור המגזין "שבע וחצי" לטובת שידור ישיר של נאום ראש הממשלה בכנס הרצליה, סיקור טקס הענקת אזרחות כבוד לשרון על-ידי עיריית רמת-גן, סיקור מופע הצדעה למשטרת ישראל בנוכחות שרון, היענות לבקשת לשכת ראש הממשלה לראיון עם שרון בחדשות בערבית, הטלת איסור גורף על קיום ראיונות עם פוליטיקאים לפני הבחירות בקול-ישראל, סיקור ביקורו של השר רובי ריבלין באולפן האטום של ערוץ 1, סיקור ביקורו של יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ במתפרה במצפה-רמון לאחר כשלון הניסיון לדחות את שידורו של פרק בסדרה "דרומה" שבו הובעה ביקורת על פרץ, ביטול הופעותיו של רזי ברקאי בתוכניות "שבע וחצי" ו"יומן השבוע", קבלת המלצה של יו"ר ועדת הכספים, יעקב ליצמן, ושל יו"ר ש"ס, אלי ישי, להזמין את הכתב יוסי אליטוב לשמש מראיין אורח ב"שבע וחצי", ועוד.
לדברי גורמים בכירים בערוץ 1, במהלך מערכת הבחירות לא שינה בראל ממנהגו. יומיים לפני הבחירות הוא אסר על עריכת כתבות פוליטיות במגזין "שבע וחצי". בהזדמנות אחרת אילץ את עורך "יומן השבוע" לשדר כתבה על אריאל שרון. מהכתב ניצן חן דרש בראל לא להשמיע ג'ינגל של ש"ס הכולל דברי נאצה כלפי טומי לפיד, ובכתבת איילה חסון-נשר נזף על דיווח הנוגע לתלונה שהוגשה נגד שר החקלאות לשעבר, שלום שמחון. השר לאיכות הסביבה, צחי הנגבי, שכנע את בראל להורות לבטל שידור קטע שבו נראתה עובדת בלשכת השר מסירה בוץ מנעליו. "כל מערכת הבחירות הזאת היתה סיוט אחד גדול בשביל כל עיתונאי הגון בערוץ 1 ובקול-ישראל", מתבטא בחריפות עורך ותיק. "בראל התנהג כמו עורך מדור: הוא עקף את כל האחראים, התערב בכל ידיעה, התקשר לכתבים ולעורכים ללא הפסקה ופשוט שלט על הכל. לא פלא שאנשים בורחים מפה כמו עכברים מספינה טובעת. הוא נכנע לדרישות של כל פוליטיקאי זוטר, פשוט כי הוא לא רוצה שיכעסו עליו ורוצה לשמור על יחסים טובים עם כולם".
שלא במקרה, ערוץ 1 היה גוף התקשורת שבו סוקרו פרשות השחיתות באופן החלבי ביותר, ולעתים לא סוקרו כלל כך, למשל, בתוכנית "פוליטיקה", שעורכיה קיבלו בשלב מסוים הוראה מפורשת מבראל לא לעסוק יותר בשחיתויות. השפעות אחרות של המנכ"ל ניתן לראות בשורה של החלטות מינהליות שלהן הוא אחראי, כמו העדרו המתמשך של כתב בשטחים או המאבק למינויו של הכתב המדיני של קול-ישראל, יוני בן-מנחם, לתפקיד מנהל הטלוויזיה, בהתאם לרצון ראש הממשלה ולמרות נסיונו הטלוויזיוני הדל וכשלונו במבחני ההתאמה. "המצב ברשות הוא כלאחר ייאוש", מסכם עובד בקול-ישראל, "ולאיש אין שום אשליה שמשהו ישתפר בקרוב".
בערוץ 2 מודים בקיומם של לחצים פוליטיים במהלך מערכת הבחירות, אך טוענים שאלה כמעט לא השפיעו, בעיקר משום שהם נהדפו על-ידי מנכ"ל חברת החדשות, שלום קיטל, הרבה לפני שהגיעו לכתבים ולעורכים. לדברי כמה כתבים, הלחצים הופנו הן מצד גורמים בלשכת ראש הממשלה, והן מצד חברי-כנסת ספציפיים שלא היו מרוצים מהכיסוי התקשורתי שניתן להם, אולם ברוב המקרים הם שמעו על כך רק בדיעבד, ולכן לא היתה לכך השפעה על עבודתם. באשר לסיקור פרשות השחיתות מודים בערוץ בקיומם של לחצים מסיביים יותר, שנועדו למתן את אופי הסיקור, אולם יש הסכמה כללית בין העובדים שהיקף הלחצים היה מועט בהשוואה לאלה שהופעלו על העיתונים היומיים. "רוב פרשות השחיתות האלה נחשפו בעיתונים, וממה ששמעתי מקולגות שלי, שם גם היו רוב הלחצים", אומר כתב בערוץ. "אצלנו, בגלל האופי הדי תמציתי של הידיעות, היכולת להשפיע היא הרבה יותר קטנה, וגם היתה מעין מחיצה של גורמי הניהול שעזרה לנו להתרכז בעבודה השוטפת שלנו".
ארן ליביו הוא עיתונאי
גיליון 43, מרץ 2003