דבר העורכת של במבי הוא סוגה עיתונאית שהיא עיצבה בדרכה – קצר, תמציתי וחד הוא מלווה את 77 גיליונות "ארץ אחרת" שיצאו לאור על פני 15 שנה, מאוקטובר 2000 ועד ינואר 2015.
הוא מתאר בקיצור נמרץ את השאלות שהנחו את עריכת הגיליון המסוים ומבהיר את נחיצותן, מסמן כיוונים שעלו מתוך עבודת המחקר לקראתו, ולעיתים רבות הוא גם מצביע על משהו יסודי, גדול, במציאות הישראלית שנחשף בגיליון ודורש שינוי. יש בו תביעה חוזרת להתבוננות חסרת פניות במציאות, לחשיפת האמת ולהתייצבות נוכח השלכותיה.
הציטוט שבחרתי לְכותרת דברי (גיליון 5, "השפה השלטת", יולי-אוגוסט 2001) מחזיק בצמצום את התפיסה של במבי על אודות העבודה העיתונאית ועל יעדיו של המגזין – ניסיון ליצור שפה עיתונאית אחרת, בהיקפה ובעומקה, שתעצב שיח ציבורי ביקורתי ישר, אמיץ ובה בעת מֵפיח תקווה.
איך אפשר להחזיק את היחס הלא פשוט בין ביקורת נוקבת לחזון אופטימי? שוב ושוב במבי קושרת בין אמירת אמת, ולו הקשה ביותר, לבין הסיכוי לשינוי. בדבר המערכת של גיליון 4 שיצא במאי 2001 ונקרא "אין לאן לברוח" (אני מזכירה, במאי 2001 התרחש מבצע רחב היקף בעזה שכונה "שומר החומות" ופרצו מהומות אלימות בין אזרחים יהודים לערבים בערים המעורבות), היא כתבה:
"אנו, אנשי המערכת, סבורים כי המצב הנוכחי, על מוראותיו וחרדותיו, דווקא מספק לנו הזדמנות לבחון מחדש את אמיתות חיינו. להביט אל המציאות בלא כחל וסרק. בלא איפור פרשני שיעשה סדר בבלגן. אנחנו מבקשים לבחון את המציאות, כפי שהיא נראית בעיני הכותבים שלנו. למרות הימים הקשים העוברים עלינו, נדמה לנו כי קריאה מדוקדקת של המציאות, והתבוננות עמוקה ואמיצה בכאוס הנשקף אלינו מן המראה, הן תנאי ראשון ויסודי לתיקון המצב הישראלי. אשר על כן, גיליון זה אולי קשה לקריאה, אבל הוא בכל זאת גיליון אופטימי".
אפשר לומר שבמבנה היסוד של כל דבר מערכת יש תנועה מתוחה בין תביעה להיישרת מבט אל תלאוּבוֹתיה של המציאות הישראלית לבין וקטור שמסמן שינוי והיחלצות. אם תקראו את דברי המערכת ברצף על פני השנים, תמצאו בהם את היסודות החוזרים הללו ובה בעת תוכלו להתחקות אחר שינוי שמתחולל בהם. מבחינה זו יש בהם מעין ביוגרפיה משתמעת של עורכת.
איזה סיפור עולה מהביוגרפיה הזו? יש בה תנועה מעיסוק במניפה רחבה של שאלות של זהות, תרבות וחברה אל עבר חקירה הולכת ומעמיקה של סוגיות כלכליות-חברתיות, שלמעשה תופשות יותר ויותר מקום בסדר היום בדבר המערכת וכמובן בגיליונות עצמם.
דבר המערכת הראשון נעוץ בְּמשבר שנקודת המוצא שלו היא רצח רבין, בעקבותיו הוא שואל: "מי אנחנו היהודים ששבו לציון?" ומצהיר על מטרותיו של המגזין: "'ארץ אחרת' יהיה במה לדיונים בשאלות של צדק חברתי, יחס לאזרחים ישראלים שאינם יהודים, יחס לעובדים זרים ועוד. המגזין יטפל בשאלות של תרבות, יחסי ישראל והתפוצות, חינוך, תקשורת וכלכלה. כל זאת תוך חקירת שורשינו היהודיים" (גיליון 1, דצמבר 2000, "האוונגרד היהודי").
בהצהרה זו עדיין אי אפשר לראות את המרכזיות שיתפּוֹס היסוד הכלכלי-חברתי. היא מסתמנת בגיליון 12 שיצא ב-2002 ונקרא "מחיר ההפרטה –על משיחיות השקר הכלכלית" והיה להבנתי נקודת מפנה שבעקבותיה התפרסמו לאורך השנים גיליונות שעסקו בהיבטים ספציפיים של תהליכי הפרטה והפקעה של משאבים השייכים לציבור מידיו: רשות הרבים, בתי הכלא, מערכת הרווחה, קרקעות הלאום ועוד.
המהלך הזה ניכר לא רק בנושאי הגיליונות אלא בעיקר בדרך החקירה, במתודולוגיה, שהלכה ונעשתה באופן יותר ויותר מובהק מתודולוגיה של חשד. במדעי הרוח והחברה המונח הזה, שטבע פול ריקר (ב-1965), מאפיין גישה פרשנית על פיה אי אפשר להבין מבנים חברתיים ותופעות תרבותיות כפשוטם, אלא יש לחשוף את המנגנונים והכוחות הסמויים שמניעים אותם.
מה שהתגלה לעיני בסיפור המעין ביוגרפי הזה הוא מהלך מרקסיסטי. אני לא יודעת אם במבי היתה אוהבת את השימוש במונחים מרקסיסטיים בכדי לתאר את התפיסה שהתפתחה במחשבת כתב העת ועולה מדברי המערכת, אבל אני יודעת שהיא היתה קשובה לידע שהוצע לה על ידי הכותבות והכותבים, ומחשבתה המהירה עד מאד ידעה לקחת מושג או הבחנה שיש בהם תועלת ולהאיר איתם את סבכי המציאות וגם לפעמים את מה שהיא צופנת לעתיד.
אני רואה בקו שמצטייר מעיסוק בשאלות של זהות, דת ותרבות אל עבר סוגיות של הפרטה וכלכלה, מגזר ומעמד את כוחה של ההבחנה המרקסיסטית שבין הבסיס למבנה העל. מבנה העל כזכור כולל את ההיבטים התרבותיים-רוחניים-דתיים-פסיכולוגיים של הקיום האנושי וכל אלה תלויים בבסיס שכולל את אמצעי היצור ויחסי הייצור, כלומר את מקומו של הפרט במערכת הכלכלית והמעמדית.
במחשבה המרקסיסטית המאוחרת יחסי התלות האלה זכו לתיאור מורכב יותר וכך נכון גם ביחס ל"ארץ אחרת". ניתן אפוא לראות בדבר המערכת מגמה או התפתחות שהולכת ויורדת אל השיתין של היחסים הכלכליים, ואלה ניכרים גם בגיליונות שעוסקים בסוגיות יסוד של תרבות וזהות. כלומר, גוף הידע הכלכלי-מעמדי-סקטוריאלי מטביע את חותמו גם בשאלות של חינוך, דת ורוח. כך למשל בגיליון 25 שכותרתו "החינוך והמודל העסקי" (דצמבר 2004) והוקדש לדו"ח דברת ולמערכת החינוך, כתבה במבי בדבר המערכת:
"לאחר חריש עמוק בדו"ח ובהשלכותיו, שערכה המערכת במשך חודשיים, יש לנו תחושה מצטברת שהדו"ח משקף עמדה פוליטית-כלכלית ברורה, קפיטליסטית-ליברלית, ומחבריו מבקשים לעצב את החברה כולה בצלמה של עמדה זו [...].אף על פי שוועדת דברת התיימרה לומר שאינה עוסקת בפתרון אידיאולוגי, אלא בפתרון ארגוני, ברור לכל מי שקורא את הדו"ח קריאה ביקורתית כי יש ויש פילוסופיה מאחוריו.
הקלסתרון של הבוגר האידיאלי שרואה מולה 'התוכנית הלאומית לחינוך' הוא בראש ובראשונה של אדם 'בעל יכולת השתכרות תחרותית', אשר הישגיו ויעדיו צריכים להיות 'מדידים'. מתגנב החשש שבתנאים האלו יעוצבו גדודים-גדודים של מצליחנים, עושי דברם של בעלי הקונצרנים הגדולים שיש להם ולמוריהם, 'גיליון הערכה מצטבר ובו רשימת הישגיהם'".
בדבר המערכת שכתבה במבי בפתחו של גיליון 33 מאפריל 2006, שנקרא "חוקתי או לא חוקתי" ועסק בחקיקה להפרטת בתי הסוהר, היא תיארה באופן מפורש את השינוי שהתחולל בהבנה של מערכת "ארץ אחרת" את משימתה:
"הגיליון הראשון של 'ארץ אחרת', שראה אור לפני מעט יותר מחמש וחצי שנים ('האוונגרד היהודי'), עסק בְהיתכנות הופעתו של ציבור ישראלי חדש, שהוא תולדה של שבר זהותי הפוקד את הציבור החילוני והדתי כאחד. סברנו שלא מן הנמנע כי מבין השברים יופיע עולם תרבותי וחברתי אחד, שייצור חיבור אורגני בין הישראליות ליהדות. דהיינו, היהדות לא תהיה עוד שייכת ל'דתיים' דווקא, והביטוי הישראלי האותנטי לא יהיה עוד ביטוי 'חילוני' דווקא.את מבוקשנו רצינו לעגן, בין השאר, בטקסטים ישראליים ויהודיים, שייתנו ביטוי אמין לעולם התחושות והערכים שלנו. אבל ככל שהגליונות הלכו והצטברו, התברר לנו שאופי המשימה שנטלנו על עצמנו הוא שונה מאוד. מגיליון לגיליון הולכת ומתבררת התמונה הבאה: האתגר שניצב בפני החברה שלנו הוא ללמוד את המציאות הישראלית, על שלל תופעותיה ומורכבותה הרבה, ואחר-כך לבחון כיצד מסתדרת המציאות הזאת עם עולם הערכים שכל אחד מאיתנו 'הביא מן הבית'.
המסע להבנת החברה הישראלית ואופי האתגרים הרובצים לפתחה הוביל אותנו, בעיקול זה של הדרך, אל סוגיית הקמתו של בית סוהר פרטי, ואל המשמעויות מרחיקות הלכת שעלולות להיות להחלטה הזאת על אופייה ועל דמותה של המדינה".
גיליון 33 הוא מופת של חקירה עיתונאית, והיה לו תפקיד חשוב בביטול החקיקה שהתירה הקמת בית סוהר פרטי על ידי בג"ץ ב-2009. אבל זו הערת אגב.
מן הזוית שאני מתארת כאן אני רוצה להדגיש שהפנייה הזו בעיקול הדרך מדיון בערכים לחקירה מדוקדקת של מציאות קונקרטית, חומרית וחוקית, מעידה על הדינמיות שייחדה את עבודת המערכת. המעבר ממבנה העל אל הבסיס מבטא את ההכרה שהלכה והתבהרה, שצדק חברתי, רגש מוסרי והכרה אנושית, מעוגנים במדיניות חברתית-כלכלית ומתעצבים על ידה.
אבל לא רק ביחסים האלה יש טעם לעורר מושגים מרקסיסטיים מתרדמתם, גם המושג תודעה כוזבת הוא מושג מרקסיסטי, שקשור במתודולוגיה של חשד שהזכרתי לעיל, והוא עולה על הדעת לא פעם כשקוראים את דברי המערכת של במבי.
המציאות הקפיטליסטית מטשטשת את הכרתנו לחשוב שהיש המוכר לנו הוא המובן מאליו הסביר והתקין. מעין חוק טבע. הדברים הנוקבים של במבי בפתחי הגיליונות חוזרים ומזכירים לנו שמאחורי המובן מאליו הזה יש מדיניות שאינה שקופה, ושיש לחשוף אותה ואת מטרותיה. ללא הסרת המסווים התודעתיים הללו לא יתכן שינוי.
כך כתבה במבי בדבר המערכת של גיליון 53 מאוגוסט 2009, שנקרא "כולנו עובדי קבלן – גזילת הזכויות של העובדים בישראל':
"הפגיעה בזכויות של קבוצות שונות של עובדים, מכל הסוגים ומכל הלאומים והמעמדות, היא המאפיין הגדול ביותר של החברה שאנו חיים בה [...] מטרת הגיליון היא לקרוע את המסווה המאורגן על ידי העיתונות והתקשורת שלנו, שעסוקות בסדר יום מניפולטיבי שמטרתו להסית את דעתנו מן הצורך הקיומי לדון בנושא הזה, ולשרטט בקווים כלליים את התמונה הניצבת לפנינו במלוא קדרותה.[...] הפגיעה המאורגנת והנמשכת בעובדים הזרים, בעובדים הפלסתינים, בעובדי הקבלן הישראלים, בעובדי חברות כח האדם, במורים מן החוץ באוניברסיטאות, ובכל העובדים הלא מאורגנים המועסקים על ידי חברות ויחידים שאינם שומרים על זכויותיהם – כל אלה פגעו פגיעה נסתרת, סמויה מן העין אך אנושה, בסולידריות של החברה שלנו".
עוד היבט אחד של התיאוריה המרקסיסטית כדאי להזכיר כאן. היא התאפיינה בכך שהיא עסקה לא רק בתיאור תופעות מרובות באמצעות מסגרת הסברית לכידה, שזה תפקידה של כל תיאוריה, אלא היא היתה מראשיתה תיאוריה שחותרת לשינוי המציאות החברתית.
"ארץ אחרת" ודברי המערכת של במבי אינם תיאוריה במובן החמור של המילה אבל למעשה הם נעשים לאופן התבוננות ולאורינטציה מחקרית, שמתוכן נבנית תיאוריה על אודות החברה הישראלית.
והתיאוריה הזו, על היסוד החברתי החוצה מגזרים שבה, על ביקורת הסיאוב של מוקדי הכוח שעולה ממנה, על מושגי האמת והצדק הלא אוטופיים שהיא תובעת, על המקום הנרחב שהיא מעניקה לפנים אישיות, מסוימות, לא הגמוניות, במרקם החברתי, על האפשרויות החברתיות והתרבותיות שהיא מסמנת ופותחת, היא גם קריאה חסרת פניות של המפה החברתית והפוליטית וגם, כל הזמן, פעולה לשינוי ולתיקון.
בהפלגה לעולם דימויים אחר הייתי אומרת שהביוגרפיה שעולה מדברי המערכת היא קצת כמו סיפור ילדים בלשי; בראשיתו יש רצח ובלשיות שמבקשות להבין את מניעיו ובמהלכו יש גילוי של המנגנונים הסבוכים שיצרו את התנאים לרצח ואפשרו אותו.
אני לא מתכוונת לרצח רבין בלבד אלא לשבר עמוק יותר שכרוך בו. לסיפור הבלשי הזה אין סוף כי הוא ספר חיים של חברה, אבל את תוצאותיה של ההכחשה ש"ארץ אחרת" ודבר המערכת של במבי התעקשו לחשוף ולתקן אנחנו חיים במלוא עוצמתן ההרסנית בארבע השנים האחרונות. ובכל זאת בחרתי לומר סיפור ילדים בלשי, כי במבי ידעה והאמינה שאין ברירה אלא לכתוב סוף טוב.
ד"ר רתם פרגר וגנר היא חוקרת ספרות עברית, מרצה ועורכת. חברת מערכת "המוסך" – כתב עת לספרות