כל מערכת חדשות בריאה של ארגון תקשורת מעוניינת לעורר מהומות, אבל על תשומת הלב שעוררה לאחרונה מערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" היא בוודאי היתה מעדיפה לוותר.

שתי ידיעות בעייתיות, שפורסמו בחודש שעבר בעמודי החדשות של העיתון, בלטו גם בהשוואה לטעויות ושגיאות המופיעות באופן תדיר בכלי התקשורת. בגליון יום שישי של ה-15 באוגוסט פורסמה בהבלטה הכתבה "ניצל במינכן ומת בחוסר כל", מאת נאוה צוריאל. הכתבה עסקה באחד הניצולים מטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שהלך לעולמו. "מרים המשקולות היה בין הבודדים שהצליחו להימלט מהמרצחים בכפר האולימפי במינכן", כתבה צוריאל, "הוא שמע את היריות ומיהר לקפוץ מחלון חדרו יחד עם מאמנו, יעקב סוקולסקי".

היתה זו ידיעה מרגשת על אדם מצטיין, שייצג את המדינה, ניצל בנס מהתקפה טרוריסטית, רק כדי לשקוע בדיכאון ובחובות עד מותו בטרם עת. כותרת המשנה של הידיעה תימצתה את המשך סיפור חייו העגום: "מאז אותו לילה התקשה להתאושש; בריאותו הידרדרה, החובות חנקו; ביום ראשון האחרון נפטר בגיל 59". יומיים אחר-כך פורסמה בתחתית עמ' 14 של גליון "ידיעות אחרונות", התנצלות קטנה, משום שהתברר כי הסיפור המקורי לא היה ולא נברא.

"בידיעה שהופיעה בעיתון ביום שישי, שכותרתה 'ניצל במינכן ומת בחוסר כל', נפלה טעות מצערת", נכתב בהתנצלות. "אילן לביא ז"ל, שנפטר בשבוע שעבר, לא היה בסגל הספורטאים הישראלי לאולימפיאדת מינכן. 'ידיעות אחרונות' מתנצל בפני טוביה סוקולסקי ובפני כל מי שנפגע מהפרסום".

לאחר הפרסום התברר לחברי מערכת "ידיעות אחרונות" שאישרו את הידיעה כי הנפטר כלל לא היה חבר במשלחת האולימפית למינכן, ונהג במשך שנים להתחזות למי שניצל מטבח הספורטאים (וגם שטעו בשמו של מאמן המשקולות וכינו אותו "יעקב" במקום "טוביה"). את הפרט הזה ניתן היה לגלות בקלות. הכתבת, עורך העמוד, רכז הכתבים, ראש מחלקת החדשות בעיתון – כולם או כל אחד מהם היו מגיעים למידע הרלבנטי על-ידי שיחת טלפון אחת, חיפוש בארכיון העיתון או אפילו הקלדת המלים "משלחת הספורטאים במינכן" בגוגל.

זאת ועוד, בידיעה היו די פרטים מוזרים ומעוררי תמיהה שהיו אמורים להדליק נורות אדומות אצל כל עיתונאי, משכתב ועורך. כך, למשל, הוזכר כי לביא היה "הקשר של אריאל שרון ביחידה 101 של הצנחנים". אך אריאל שרון הקים את היחידה בתחילת שנות החמישים והיה מפקדה למשך חמישה חודשים בלבד (לאחר מכן היא מוזגה עם גדוד הצנחנים שנמסר לפיקודו של שרון) – לוח זמנים שמחייב את לביא להיות יליד שנות השלושים, ולפיכך באולימפיאדת מינכן היה אמור להיות כבר בן למעלה מארבעים שנה. גיל מכובד למרים משקולות. אלא שבתחילת הידיעה שהופיעה ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי לביא מת בגיל 59, כלומר נולד בשנת 1949, כך שהיה אולי ספורטאי צעיר, אך קשר צבאי צעיר הרבה יותר, ממש ילד קטן.

פרט לכך נכתב בידיעה כי לביא שיחק כנער בקבוצת הפועל פתח-תקווה, יחד עם אברהם גרנט. אלא שבין גרנט ללביא פער גילים של שש שנים, כך שקשה להאמין ששיחקו יחדיו באותה קבוצת נוער. גם בנו של לביא, שרואיין במסגרת הכתבה, סיפר לצוריאל כי הוא עצמו מעולם לא שאל את אביו אם אכן השתתף באולימפיאדת מינכן. למרות כל זאת, הידיעה הצליחה להגיע לדפוס בגליון יום שישי של "ידיעות אחרונות", אחת מפלטפורמות התקשורת הפופולריות ביותר בישראל, ואף זכתה להפניה משער העיתון.

פרשת "המסמך הנראה כאימייל"

עוד באותו שבוע, ב-21 באוגוסט, הכריזה הכותרת הראשית של העיתון על "פרשת ברק: המסמך החדש". העיתונאי צח שפיצן פירסם מסמך המעיד לכאורה כי חתנו של ברק ואשתו של ברק ניצלו את קשריו הפוליטיים של מנהיג העבודה לעסקיהם הפרטיים. "פוליטיקה, עסקים ומשפחה: גילויים חדשים", כלשון כותרת הגג. כותרת המשנה של ההפניה תיארה את המסמך בכינוי משונה מאין כמותו: "זהו מסמך הנראה כאימייל".

נוסח זה הופיע שוב גם בכותרת המשנה לידיעה עצמה וגם בכיתוב התצלום של המסמך. המסמך אכן נראה כאימייל, אך לפי תגובת שר הביטחון שהופיעה באותו גיליון, אינו אלא "פרובוקציה ופבריקציה". ככל הנראה, גם ב"ידיעות אחרונות" חשדו במהימנותו של המסמך, ומשום כך הקפידו לכנות אותו בנוסח המסתייג.

תאריך המשלוח לא הופיע על גבי המסמך שהודפס בעיתון, אך בעת הפרסום הראשוני ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי האימייל "נשלח בשנה האחרונה – לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הביטחון". פרט זה מהותי, שכן רק בגללו התכתובת הופכת לסיפור בעל משמעות פוליטית נפיצה. העיתון דיבר למעשה בשני קולות: מצד אחד הקפיד להסתייג ממהימנותו של המסמך, ומצד אחר פירסם את תוכנו בהבלטה ואף קבע את מועד המשלוח שלו, מועד שלפיו ברק הוכתם במהלך בעייתי ביותר.

בתגובתו לפרסום הראשוני אמר ברק לעיתון: "במידה והתאריך והתוכן הנוסף בידכם, אתם הופכים לשותפים לפברוק. במידה והם אינם בידכם, אני חוזר ודורש מכם באופן רשמי ומוסמך להעביר את החומר המלא למשטרה על מנת לבדוק מי עומד מאחורי העניין".

בכך לא הסתיים הסיפור. מערכת עיתון המקבלת לידיה מידע המעלה ספקות לגבי ידיעה שפורסמה בו אמורה לפרסם הבהרה או אפילו התנצלות. במקרה של פרשת "המסמך שנראה כאימייל" בחרו ב"ידיעות אחרונות" בדרך אחרת.

שבוע לאחר הפרסום הוקדש לו ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" חלק ניכר מטורו של נחום ברנע. ברנע נפגש עם זיו לוטנברג, חתנו של ברק ומי שכביכול שלח את המסמך לברק ואשתו. לוטנברג טען בפניו כי מדובר במייל מזויף והציג מייל אותנטי שלו שלדבריו שימש בסיס לזיוף, אבל לא הסכים להעביר את מחשבו לבדיקת "ידיעות אחרונות".

ברנע תיאר בטורו את מצב העניינים כך: "התאריך במייל שנמסר לעיתון היה מחוק. התאריך במייל שמסר לנו לוטנברג היה 24 במאי 2007. במאי 2007 ברק היה עדיין אזרח פרטי שמתמודד בפריימריז. אם חשדותיו של לוטנברג נכונים, מי שמחק את התאריך רצה ליצור את הרושם שהטקסט מתייחס לתקופה שבה ברק היה כבר שר ביטחון".

אם התאריך במייל שנמסר לעיתון אכן היה מחוק, כפי שכותב ברנע, מתעוררת השאלה כיצד ידע העיתון לנקוב במועד שיגור המייל ולציין כי זה "נשלח בשנה האחרונה – לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הביטחון". במקרה כזה, מי שרצה ליצור את הרושם המאיר את ברק באור בעייתי לא היה רק מי שמחק את התאריך, אלא גם העיתון שפירסם כי המייל נשלח בשנה האחרונה.

בטורו כתב ברנע כי "בהנחה שהוא [לוטנברג] דובר אמת, הסיפור שלו מטריד הרבה יותר מתוכנו של המייל שפורסם בעיתון. מישהו – לוטנברג אומר שאין לו מושג מי – זייף אימייל בניסיון להפליל את ברק ולהשחיר את דמותו". מאז ועד היום לא הוגשה כל תלונה במשטרה, לא על-ידי ברק ולא על-ידי העיתון.

שלום קיטל, יועץ התקשורת של ברק, סירב להתייחס לפרשה. מקורבו של שר הביטחון, יוני קורן, רואה את פרסום המייל בחומרה, ואומר ל"העין השביעית" כי לצערו "שומרי הסף לא קיימים בתקשורת הישראלית ונורא קל להיכנס". לדבריו, במקרה זה "מישהו בעל עניין ובעל קשרים מול הגוף המפרסם דאג שזה יפורסם. יש פה יד מכוונת מחוץ לעיתון, שכנראה יש לה מהלכים בתוך העיתון. הרי לא נדרשה בדיקה מסובכת כדי להבין שזה נייר שיש בו בעיות, אז צריך לשאול איך עיתון רציני כל-כך לא בודק את הדבר הכי בסיסי, שנותנים לו מסמך בלי תאריך, כשהתאריך הוא הדבר הכי קריטי לתובנה של האימייל".

ספיח לפרשה הופיע ביום שישי, ה-5 בספטמבר, שבו פורסמה בתחתית עמ' 9 של "ידיעות אחרונות" ההבהרה הבאה: "ב-21 באוגוסט 2008 פורסמה בעיתוננו ידיעה שעוסקת באהוד ברק ובהודעת אימייל שלכאורה קיבל ושאליה שירבב הכותב, יהיה זה אשר יהיה, גם את שמה של משפחת פדרמן בין שמות אחרים. בידיעה אף צוין כי הכוונה היא למר מיקי פדרמן, יושב-ראש אלביט-תעשיות ובעל מלונות דן. באותה ידיעה, וגם בפרסום מאוחר יותר, נטען והודגש כי אפשר שמדובר בפרשה חמורה של הפצת אימייל מזויף. ברצוננו להבהיר כי אין ל'ידיעות אחרונות' טענה בעניין זה או אחר למר פדרמן, וצר לנו ששמו השתרבב לפרשה פוליטית שאינה קשורה אליו או לעסקיו".

אלא שבפרסום המקורי היה זה אהוד ברק שטען והדגיש כי "מדובר בפרשה חמורה של הפצת אימייל מזויף". "ידיעות אחרונות" אמנם הביא את עמדתו של ברק, אך בעצם פרסומו של המסמך ככותרת ראשית טען והדגיש דווקא את העמדה ההפוכה.

חילופי משמרות ב"ידיעות אחרונות"

אל שני המקרים הללו מצטרפים מחדלים עיתונאיים בומבסטיים פחות ב"ידיעות אחרונות", כמו שתי תגובות מאוחרות שהופיעו בעיתון בתחילת חודש זה. הראשונה נגעה לפרסומים שהופיעו ב-7 וב-9 בספטמבר, ובהם דיווחה הכתבת טובה צימוקי, באופן בולט ונרחב, על פנייתה של שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה לשעבר, לקבל לרשותה מתנות שהוחרמו בזמנו על-ידי המשטרה בעת חקירת בני הזוג נתניהו. בידיעות הללו לא פורסמה תגובת בני הזוג נתניהו (בידיעה השנייה הודגש בכותרת המשנה כי תגובת נתניהו לא הגיעה עד מועד סגירת הגיליון), אך ב-10 בחודש הופיעה בעמ' 31 של העיתון תגובה. להבדיל מתגובות רגילות המגיעות באיחור, במקרה הזה לא היתה זו משבצת קטנה תחת הכותרת "תגובה", אלא תגובה שהופיעה בפורמט של ידיעה לא חתומה תחת הכותרת "הזוג נתניהו: 'מותר לשמור מזכרות'".

בראשית הידיעה נכתב כי "בהמשך לפרסומים על דרישתה של שרה נתניהו לקבל לידיה בחזרה מתנות שהוחרמו בעת שהמשטרה חקרה את פרשת המתנות מסר יועץ התקשורת של נתניהו בתגובה...". מכאן ואילך הובאה תגובת יועץ התקשורת של נתניהו לאורך חמש פסקאות, שבהן הוא דוחה מכל וכל את טענות העיתון ומאשים אותו בניסיון לפגוע בסיכוייו של נתניהו להיבחר לראשות הממשלה.

יומיים אחר-כך הופיעה שוב תגובה מאוחרת בתחתית עמ' 12 של העיתון, הפעם בקשר לידיעה מאת יובל קרני וצבי אלוש, על "מיפקד בעייתי שנעשה באשקלון", שבו צירף לכאורה איתמר שמעוני מתפקדים למפלגת קדימה בשיטות לא ראויות. "תגובתו של איתמר שמעוני לא התקבלה עד סגירת הגיליון, למרות פניות חוזרות ונשנות של העיתון", נכתב בידיעה המקורית. למחרת הופיעה התגובה, מטעם עורכי-דינו של שמעוני, שטענו כי התנהלותו של מרשם היתה ללא רבב.

לדברי בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", טעויות כגון אלו שנפלו לאחרונה במערכת העיתון אינן ייחודיות לעיתון זה ומאפיינות במידה דומה את כל כלי התקשורת בישראל. לדבריו, "להיטות לבלעדיות ואנשים צעירים וחסרי ניסיון" קיימים גם במערכות חדשות אחרות. הדובר מוסיף כי אין הבדל מהותי בין האופן שבו מתפקדת מערכת העיתון בשנה האחרונה ובין תפקודה בתקופות קודמות, לא מבחינת סטטיסטיקת הטעויות ולא מבחינת רמת הכיסוי השוטף.

עיתונאי העובד כיום ב"ידיעות אחרונות" טוען כי מדובר ב"צירוף נסיבות אומלל". הוא מציין כי הוסקו מסקנות ונלמדו לקחים בעקבות שני המקרים החמורים שלעיל. לדבריו, "הספינה טולטלה בריבוע. כל העורכים כונסו לישיבת חירום, שבה נקבעו כמה נהלים. אני לא רוצה לרדת לפרטים, אבל בהחלט הוסקו מסקנות שמיישמים אותן היום. נדלקו הרבה נורות אזהרה ולקחו מאוד ברצינות את הפדיחה".

האם אכן מדובר ב"צירוף נסיבות אומלל" או שמא המקרים הללו מעידים על דפוס עבודה לקוי? ואם אכן כך הדבר, מה הם הגורמים לו?

"אף אחד לא נתן את הדעת לזה שהתחלפו המון אנשים בבת אחת", אומר עובד לשעבר בעיתון, ומציג אגב כך מכנה משותף המספק הסבר אפשרי למקרים הבעייתיים מהזמן האחרון. ואכן, מערכת "ידיעות אחרונות", ששמרה על יציבות יחסית בשנות המשבר האחרונות בשוק העיתונות, עברה טלטלה של ממש בשנה וחצי האחרונות, כשבכמה מהדרגים הוחלפו באחת עורכים בעלי ניסיון בעמיתים צעירים ומנוסים פחות.

באפריל 2007 מונה שילה דה-בר לעורך העיתון במקומו של רפי גינת, שסיים את הכהונה שלו מוקדם מהצפוי. תקוות רבות נתלו בעורך הצעיר ובשינוי שאמור היה להביא עימו לעיתון הגדול במדינה. עם ההודעה על המינוי הצפוי, נכתב ב"הארץ": "לאחר כהונתו של רפי גינת, מתקבל מינויו של דה-בר לעורך הראשי בשבחים מכל עבר. התכונות הבולטות ביותר שעולות כשמזכירים את דה-בר באוזני מכריו ואנשים שעבדו עימו הן חוכמתו ויכולתו לחשוב תמיד עשרה צעדים קדימה לפני כולם". עמיתו רם לנדס אמר עליו באותה הזדמנות: "זה האיש הנכון במקום הנכון. זאת בשורה אמיתית לעובדי 'ידיעות אחרונות' וגם לעיתון כארגון".

עם בואו של דה-בר התמנה רון ירון לתפקיד המשנה לעורך העיתון, במקומו של יואל אסתרון (כיום מו"ל "כלכליסט"). ירון היה קודם לכן ראש מערכת החדשות, עד שהוחלף על-ידי ערן טיפנברון ועבר לערוך את "המוסף לשבת" של העיתון. חודשיים לאחר שירון הפך לממונה על ראש מערכת החדשות שהחליף אותו, עזב טיפנברון את העיתון (כיום הוא עורך את החינמון מבית "ידיעות אחרונות", "24 דקות"). את מקומו של טיפנברון תפס גיא בניוביץ'.

מעט אחר-כך חל שינוי נוסף בתפקיד מרכזי במערכת החדשות של העיתון, כשבנובמבר 2007 פרש רכז הכתבים איתן לוין ועבר לתחום יחסי-הציבור. את מקומו תפס סגנו, עידן מוטולה. בניוביץ' שרד בתפקיד כמה חודשים בלבד, ובינואר השנה, בעקבות סכסוך עם כתב הפלילים של העיתון בוקי נאה, עזב אף הוא את תפקידו. לאחר הפרישה המוקדמת של בניוביץ', חיפשו דה-בר וירון דמות סמכותית ובעלת ניסיון לאיוש תפקיד ראש מערכת החדשות בעיתון. בסופו של דבר נבחרה הדס להב, שעבדה תחת בניוביץ' כראש דסק במחלקת החדשות.

נזילות בסמכויות

רצף השינויים הללו יצר מצב שבו הן בריכוז הכתבים והן בראש מערכת החדשות עומדים בו בזמן עיתונאים שזה עתה נכנסו לתפקידם. את השפעות המינויים הללו ניתן אולי למצוא גם במקרים שלעיל.

מקרה כמו זה של האימייל הספק-מפוברק, שבו מגיע מידע חשוד למערכת עיתון, אינו נדיר. אך הפרסום הבולט של המידע, שיש באמינותו פרצות כה בולטות, אינו אמור להיות מובן מאליו. הפרסום הבעייתי הזה, כמו גם פרשת הניצול ממינכן, הובילו לטור ביקורתי במיוחד מצד כתב חדשות 10, רביב דרוקר, השרוי בהתנצחות מילולית מתמשכת מול "ידיעות אחרונות" ועורכו. דרוקר הזכיר כי בעקבות פרסום דברי שקר ב"ניו-יורק טיימס", התפטר עורך העיתון, וטען כי ראוי שגם עורך "ידיעות אחרונות" ישלם את המחיר על הטעויות הללו. עיתונאי בכיר אחר, המסרב להיות מצוטט בשמו, אינו הולך כה רחוק בביקורתו, אך טוען כי עצם הפרסום של סיפור האימייל הוא "חוסר אחריות, חוסר בגרות, לא-עיתונות. כל הסופרלטיבים נכונים".

כמו במקרה "המסמך הנראה כאימייל", גם פרסום הכתבה על הניצול מטבח מינכן מעיד על בעיות מקצועיות מהותיות. הכתבה לא נולדה ביום אחד, ואין זה מקרה שבו כתבת ממהרת להספיק לדד-ליין ובשל כך לא מתבצעות כל בדיקות האימות טרם ההורדה לדפוס. צוריאל עבדה על הסיפור זמן מה, ובכל זאת הוא פורסם בטרם נבדק כראוי. לאחר שהתבררה הטעות, כינסה להב את העובדים לשיחת הבהרה והפקת לקחים, ובסופו של דבר פוטרה צוריאל והעורך שטיפל בידיעה הושעה.

"זו ממש רשלנות", אומר כתב ב"ידיעות אחרונות" על התנהלותה של צוריאל בפרשה, "הכתבת לא עשתה את האל"ף-בי"ת המינימלי, וככה זה מתפרסם". עורך בכיר מגדיר זאת כ"ביזיון", ומוסיף: "אני חושב שבתקופת ורדי היו מעיפים את ראש מערכת החדשות". לדבריו, להב משתדלת לתפקד בהצלחה, אך היא נראית כמי שמתקשה לעמוד בלחץ העבודה, וכתוצאה מכך נוצרים חיכוכים בינה לבין העורכים והכתבים".

בעיה אחרת המפריעה להתנהלות תקינה במערכת החדשות של "ידיעות אחרונות" היא כנראה שבירת הסמכות של העומדת בראשה. העורכים שמינו את להב לתפקיד מתערבים בעבודתה באופן ניכר, ולעתים אף מתערבים בהחלטה על פרסומה או גניזתה של ידיעה.

"רון ירון מנהל את העניינים, אין ספק בכלל", אומר עורך לשעבר בעיתון, ועיתונאי שכותב בו כיום מסכים ומוסיף: "הדס היא לא פונקציה, מי שבאמת מנהל את מחלקת החדשות זה רון". לדבריו, "הבעיה במחלקת החדשות היא שכולם ירדו רמה. הדס היא לא ראש מחלקת החדשות, היא רכזת כתבים. רון הוא לא סגן עורך העיתון, הוא ראש מחלקת החדשות. כולם עושים תפקיד אחד למטה, ולכן לא עשו לה כלום [בעקבות השגגות; א"פ], כי מי שבסופו של דבר מנהל את העניינים זה רון". אותו עיתונאי מוסיף: "אם כל מנהל בכיר עושה את העבודה של אלה שמתחתיו, זה מראה שאף אחד לא סומך על אף אחד, ומלמד על חולשה של הארגון".

עובד לשעבר בעיתון מעלה סיבה נוספת, שאינה מאפיינת רק את "ידיעות אחרונות", אלא את העיתונות הישראלית כולה: נטייה שלא לאמת עובדות. ב"ידיעות אחרונות", וכנראה בכל כלי תקשורת ישראלי אחר, אין אדם שתפקידו לבדוק את העובדות המובאות לדפוס. מצב זה קיים לא רק בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", שבהם הדד-ליין דוחק, אלא בעיתון על כל מוספיו. הבדיקה מוטלת על הכתב ועל דרגי עריכה ההולכים ומצטמצמים.

בדסק החדשות אמנם קיים תפקיד המוגדר כ"בקר", שאותו ממלא בדרך כלל עורך ותיק ובעל ניסיון, עם ראייה היסטורית וידע נרחב יותר ממרבית העורכים, אך הוא לא תמיד זמין, וגם כשהוא ממלא את תפקידו, בדיקת הטקסטים נדחית לשעת ערב מאוחרת, אז כבר קשה יותר לאמת כמה מהעובדות הכלולות בהם. "הוא לא יכול להרים טלפון בעשר בלילה לוועד האולימפי ולבדוק אם אותו אדם היה שם", מסביר העובד לשעבר.

בקשה להכשרה

כלי נוסף החסר בשנים האחרונות ב"ידיעות אחרונות", והיה יכול, אולי, למנוע מקרים שכאלה, הוא קורס הכשרה, כגון זה שנהג לערוך זאב גלילי, שבמהלכו לומדים הכתבים והעורכים מעמיתים בעלי ניסיון ומקבלים העשרה מקצועית ופרקטית. הן שילה דה-בר והן רון ירון הוכשרו בקורסים שהעביר גלילי, והמשיכו לתפקידים בכירים, אך כיום, במקום הכשרה, עובר עורך חדש המגיע לעבודה ב"ידיעות אחרונות" תהליך של חניכה. במסגרת החניכה מתלווה העורך לאחד העורכים הוותיקים ממנו, מדי יום לעורך אחר, ולומד ממנו את העבודה. תחילה הוא עובד תחת פיקוח צמוד, ובהדרגה ניתנות לו עוד ועוד סמכויות עצמאיות.

בעבר ביקשו עורכים בדסק החדשות כי יימצא תקן לבודקי עובדות וכן שתינתן להם הכשרה מקצועית מסודרת, אך ככל הידוע, בקשותיהם טרם נענו בחיוב.

כאמור, בבעיות דומות לוקות גם מערכות חדשות בכלי תקשורת אחרים בישראל, אך להבדיל מ"מעריב", שמצבו הכלכלי רעוע זה זמן , ו"הארץ", הנאבק כדי להישאר רלבנטי לקוראיו – "ידיעות אחרונות" הוא הגדול והמצליח בישראל, כשמאחוריו קבוצת תקשורת ענפה ועשירה. נראה שהוא יכול להרשות לעצמו להשקיע בשדרת העורכים המועסקת בו יותר משיכולים להרשות זאת לעצמם עיתונים אחרים. נכון להיום, ההשקעה של "ידיעות אחרונות" בהעשרה והתמקצעות של שדרת עורכיו המרכזית דומה לזו של כלי תקשורת אחרים בישראל, כלומר – מינימלית. אולי משום כך יש גם מי שרואה בשני המקרים של "הניצול מטבח מינכן" ו"המסמך הנראה כאימייל" רק דוגמאות לתופעה מקיפה בהרבה.

תגובות

רון ירון, נאוה צוריאל, צח שפיצן, נחום ברנע, הדס להב, זיו לוטנברג ומיקי פדרמן העדיפו שלא למסור את תגובתם לכתבה זו.

עורך "ידיעות אחרונות", שילה דה-בר, מסר את התגובה הבאה:

"מנהלת החדשות, הדס להב, היא כישרון נדיר בעריכת חדשות, ויש לי אמון גמור בה ובצוות שלה. במשך שנותיה בעיתון היא מגלה אחריות, יצירתיות, מסירות ורגישות.

"בנוגע לבקשות תגובה, אציין כי מדיניות העיתון היא לאפשר די זמן כדי לאפשר לנשוא הידיעה להגיב. בכל המקרים שבהם הגיעה אלי בקשה לזמן תגובה נוסף, והיו לא מעט מקרים כאלה, התשובה היתה חיובית, וזמן נוסף ניתן ללא כל התפלפלות. אבהיר כי אנו לא רואים במתן תגובה צעד טכני להשלמת הידיעה, אלא חלק מהותי וקריטי מהבנת הסיפור, ובמקרים רבים תגובה מפילה סיפור.

"בנוגע למעורבות שלי ושל עורך המשנה: אני מאשר את 'המידע' שאספתם. אכן יש לנו מעורבות בעבודת מערכת החדשות, כמו גם במערכות אחרות בעיתון".

דה-בר לא התייחס בתגובתו לפרשת "הניצול ממינכן" ולקביעת התאריך של "המסמך הנראה כאימייל".