עיקרי הפסיקה
בג"ץ 97 / 2888
בג"ץ 97 / 2890
בג"ץ 97 / 2891
1. יעקב נוביק
2. יעקב שטרנברג
נגד
1. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
2. טלעד, אולפני ירושלים בע"מ
3. מיכאל קרפין
4. דוד מושביץ בג"ץ 2888/97
עמותת "בצדק"
נגד
1. מנהל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
2. מנהל טלעד אולפני ירושלים בע"מ בג"ץ 2890/97
מאיר אינדור
נגד
1. ממשלת ישראל
2. מועצת הרשות השנייה
3. טלעד, אולפני ירושלים בע"מ בג"ץ 2891/97
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[17.8.1997]
לפני הנשיא א' ברק והשופטים א' מצא, ד' דורנר
בעתירות נתבקש מתן צו המורה למשיבות העיקריות – הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו וטלעד, אולפני ירושלים בע"מ (להלן – טלעד) – להימנע מלשדר בערוץ השני של הטלוויזיה את הסרט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". עיקרו של הסרט בסיקור התרחשויות שקדמו לרצח ראש-הממשלה יצחק רבין ז"ל. הוא מכוון להצביע על קשר בין ביטויי הסתה נגד רבין, שהושמעו בהפגנות המחאה נגד הסכמי אוסלו ונגד מדיניות ממשלתו של ראש-הממשלה המנוח, ובין הרצח. לטענת העותרים, הסרט מאשים תוך הכללה גורפת את מי שנטל חלק בפעולות המחאה נגד הסכמי אוסלו באחריות לעידוד הרצח. טענתם היא שהסרט מציג את העותרים ואת פעילותם באור שלילי ומסולף, וכי שידורו יפגע קשות בשמם הטוב וברגשותיהם. העותרים טענו כי המדובר בסרט תעמולה פוליטי מגמתי שהקרנתו על-ידי טלעד עומדת בניגוד לאיסור הקבוע בסעיף 46(א) לחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תש"ן-1990, האוסר על בעל הזיכיון לשדר שידורים שיש בהם משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית.
כן נטען, כי אישור הסרט לשידור והקרנתו נוגדים את החובה לשמור על איזון, הקבועה בכללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלויזיה ורדיו), תשנ"ד-1994 (להלן – כללי האתיקה). העותרים מוסיפים וטוענים כי בנסיבות אלו חובתו של מנהל הרשות השנייה (להלן – המנהל) היא לעשות שימוש בסמכותו על-פי כללי הרשות השניה לטלויזיה ורדיו (שידורי תכניות טלויזיה בידי בעל זכיון), תשנ"ב-1992 (להלן – כללי השידור) ולאסור את שידור הסרט.
בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) במתן סעד מניעתי נגד פרסומו הצפוי של ביטוי מעל בימה ציבורית או באמצעי תקשורת, טמונה פגיעה ישירה וקשה בחופש הביטוי (200א).
(2) (בעקבות בג"ץ 1/81 [2]): כדי שבית-המשפט יאסור על פלוני המופקד על השידור והפרסום מטעם הציבור את פרסומו של שידור פלוני, צריכות להתקיים נסיבות קיצוניות, שמהן עולות סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור הרחב או אי-חוקיות ברורה וגלויה בעלת גוון אחר. עם זאת, בקשה למניעתו של שידור, שיש בה רק כדי להצביע על גישה בלתי הוגנת או על חד-צדדיות, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק הטלת איסור מטעם בית-המשפט על השידור בכלי תקשורת (200ב – ד).
(3) בנסיבות העניין, העותרים לא הניחו כל תשתית להראות כי קיימת הסתברות כלשהי – לא כל שכן הסתברות בדרגה של ודאות קרובה – ששידור הסרט עלול לסכן את שלום הציבור, או את הסדר הציבורי, או להסב נזק כבד אחר. די בכך כדי להביא לדחיית עתירתם (201א – ג).
ב. (1) פגיעה בלתי מוצדקת בשמו הטוב של אדם מקימה לו עילות, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הן לתביעת פיצויים והן להגשת קובלנה פלילית נגד הפוגע. פגיעה צפויה בשמו הטוב של אדם, ולוא גם פגיעה צפויה שלכאורה היא בלתי מוצדקת – ככלל, ובנתון לחריגים נדירים – אינה מקימה לו זכות לקבלת סעד מניעתי (202א – ב).
(2) אמנם, להבדיל מפגיעה צפויה בשמו הטוב של אדם, פגיעה צפויה ברגשות הציבור הרחב עשויה לעתים להצדיק מתן סעד מניעתי הפוגע בחופש הביטוי. אולם כדי שבית-המשפט ייעתר לבקשה לאסור מראש ביטוי הפוגע ברגשות הציבור, עליו להשתכנע כי תוכנו של הביטוי הוא כה חמור, ופגיעתו הצפויה ברגשות הציבור עלולה להיות כה אנושה, עד שהימנעות מאיסור פרסומו תקיים סכנה מוחשית וקרובה להתערערות הסדר הציבורי או להפרתו הממשית והקשה. לא כך הוא המקרה דנן (202ג – 203א).
ג. (1) בעלי הזיכיון, המפעילים את שידורי הטלוויזיה בערוץ השני, לא רק רשאים שלא לחסוך מצופיהם תכניות המציגות השקפות ועמדות בנושאים קשים ומעוררי מחלוקת אלא אף חייבים לעשות זאת. אם לא יעשו כן, יחטאו לחובתם כלפי הציבור, שלא להיות רק "דובר" אלא גם "במה" (203ו).
(2) הפקדת הסמכות לאסור שידור מסוים בידי המנהל, כאמור בכללי השידור, לא נועדה להפוך את המנהל לצנזור של תוכן השידורים. זהו אמצעי מיוחד וחריף של פיקוח, שהשימוש בו מוגבל למקרים נדירים וחריגים. אין סמכות זו חלה במקום שבו, על-פי המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה, אין בתוכנו של שידור כדי להצדיק את פסילתו (204ב – ו).
ד. אין בסיס לטענת העותרים כי טלעד הפרה את חובות האובייקטיביות והאיזון הקבועות בכללי האתיקה. בדברי הפתיח לסרט הודגש על-ידי המנחה כי הסרט מבטא את עמדת מפיקיו וכי המסרים העולים ממנו אינם בהכרח מבוססים. כמו כן, הסרט שימש בסיס לדיון שבמסגרתו הוצעה לעותרים זכות התגובה (206ו – 207ג).
עתירות למתן צו-על-תנאי. העתירות נדחו.
נפתלי ורצברגר – בשם העותרים בבג"ץ 2888/97;
אלעד רוזנבלט – בשם העותרת בבג"ץ 2890/97;
יאיר עשהאל, כרמית פנטון – בשם המשיבה 1 בבג"ץ 2888/97, בשם המשיב 1 בבג"ץ 2890/97 ובשם המשיבה 2 בבג"ץ 2891/97;
גדעון קורן – בשם המשיבה 2 בבג"ץ 2888/97 (המשיבה 3 בבג"ץ 2891/97) ובשם המשיב 2 בבג"ץ 2890/97.