מתוך פסק הדין

בית הדין לעבודה בירושלים תב"ע (ירושלים) שן/3-1000

בפני: כבוד השופטת אלישבע ברק
תאריך: 25/4/1993

ג'ואנה יחיאל בעניין:
התובעת עו"ד א. שפאר; עו"ד גרבל ע"י ב"כ
נ ג ד
פלסטין פוסט בע"מ
הנתבעת עו"ד יוסף ארנון ע"י ב"כ

מר יוסף הדני – נציג ציבור עובדים

הככל העובד העיתונאי? האם הפררוגרטיבה הניהולית היא זכות מוחלטת של המעביד, שאם לא כן, מהן גבולותיה. מהו האיזון הראוי בין הפררוגטיבה הניהולית, הזכות לביטוי חופשי ועתונות חופשית של בעלים ומו"ל של עיתון והזכות לביטוי חופשי ועיתונות חופשית של עיתונאי. מהו גבול זכותו של בעליו של עיתון להתערב בתוכן וברוח הכתבות פרי עטם של עיתונאים העובדים אצלו.

שאלות אלו ואחרות הן שאלות שפתרונן דרוש על מנת לברר, האם זכאית התובעת, עיתונאית במקצועה, לפיצויי פיטורין, גם אם יקבע שהתובעת התפטרה מעבודתה בעיתון שבבעלות הנתבעת, וזאת לאור הוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ב- 1963. סעיף זה קובע, כי במקרים חריגים, זכאי, לא רק מי שפוטר מהעבודה, אלא גם מי שהתפטר מהעבודה, לפיצויי פיטורין. מקרים אלו הם כאשר יש הרעה מוחשית בתנאי העבודה או שנוצרו במקום העבודה נסיבות בהן אין לדרוש מהעובד שימשיך לעבוד.

השאלה התעוררה לאחר שהתובעת שלחה מכתב למו"ל של העיתון בו עבדה, הג'רוזלם פוסט בבעלות הנתבעת, פלשתיין פוסט בע"מ (מכתב מיום 2.1.1990 – נספח א' לכתב התביעה, הוא מוצג נ/1). במכתב הודיעה, כי היא מבקשת להפסיק את עבודתה לאור נסיבות שונות שנוצרו, ושהיא מבקשת לקצר במידת האפשר את תקופת ההודעה המוקדמת. הדבר היה זמן קצר לאחר שהתחלפו בעליו של העיתון וממילא התחלף גם המו"ל של העיתון, שהוא נציגם של הבעלים.

נפרוש בקצרה על יריעת העובדות כפי שזו נפרשה בפנינו – נתחיל בתאור התקופה של ערב הפסקת יחסי עובד- מעביד ובארועים שהביאו בסופו של דבר לניתוק היחסים בין התובעת, שהיתה עורכת המוסף השבועי של העיתון, לנתבעת. בשלהי שנת 1989 עברה השליטה בנתבעת לבעלי מניות חדשים. השליטה היתה קודם לכן בידי חברת משקיעי ישראל בע"מ. (Israel Investors – I.C.C), שהפך לחברת בת של קונצרן "כור" ובנק הפועלים בע"מ, כאשר מירב המניות היו בידי קונצרן "כור" ומיעוטם בידי בנק הפועלים. שני הגופים האמורים מנוהלים על ידי חברת העובדים. העורכים הראשונים של העיתון היו מר גרשון אגרון, לימים ראש עירית ירושלים, ולאחריו מר טד לוראי. בשנת 1989 התקיים משא ומתן למכירת החברה הנתבעת, בגין קשייה הכלכליים. מר רט, אחד מעורכי העיתון, לקח חלק בהתלבטויות ובחיפושי הקונה, מאחר והעורכים והעיתונאים היו מודאגים מאד משינוי האוירה בעיתון ובקשו לודא שהוקנה יהיה מי שישמו על המצב הקיים.

בשנת 1989 עברה השליטה בחברה הנתבעת מידי החברה משקיעי ישראל בע"מ לידי קבוצת הולינג'ר הקנדית, שיו"ר מועצת המנהלים שלה הוא קונרד בלייק. הבעלים החדשים מינו את מר דוד רלדר ליו"ר דירקטוריון החבה הנתבעת ואת מר יהודה לוי לנשיא ומו"ל של העתון. ערב רכישת העיתון על ידי חברת הולנג'ר, היו לעיתון שני עורכים, מר ארי רט, שהיה מו"ל ועורך עד למינויו של מר לוי למו"ל, עת הפך להיות עורך בלבד, ומר ארווין פרנקל. עם רכישת העיתון ומינוי מר לוי לנשיא ומו"ל, הביע מר לוי את רצונו להמשיך לעבוד בשיתוף עם העורכים והעיתונאים הקיימים. יחד עם זה הודיע מר לוי, כי יש לבצע פיטורי צמצום.

[...]

למר לוי לא היה ניסיון עיתונאי בטרם החל לעבוד בג'רוסלם פוסט, אך לטענתו, העבודות שביצע, הן בצה"ל והן בחייו האזרחיים בקנדה ובישראל, הקנו לו ניסיון ניהול רב. מעבר לכך טוען מר לוי, כי העיתונות לא היתה זרה לו, מאחר ובעת שהותו בקנדה, הוא כתב עשרות מאמרים, בעיקר לעיתון יהודי במערב קנדה. בתקופה זו הוא גם הופיע, לדבריו, בעשרות אספות, ראיונות והרצאות באופן שהוא שילב את עיסוקו המקצועי עם הידע הצבאי שלו.

הארועים ערב ניתוק יחסי עובד מעביד בקליפת האגוז בין קבוצת עיתונאים, אשר עבדה בעיתון ערב העברת השליטה בנתבעת, לבין מר יהודה לוי, נתגלעו חלוקי דעות הנובעים מהשקפת עולמם השונה של שני הצדדים ולתפיסת השונה את תפקיד המו"ל – נציגו של הבלעים – לעומת תפקידו של העורך – האחראי לעיתונאים. כתוצאה מחילוקי הדעות, התבקש אחד העורכים, מר ארי רט, לפרוש מהעבודה קרוב להגיעו לגיל 65, בניגוד להבטחה קודמת לפיה הוא ימשיך לקיים כעורך למרות גילו. לאחר זמן קצר פרש גם העורך השני, ארווין פרנקל, אשר תחילה ביקש להמשיך לעבוד בשיתוף פעולה עם מר לוי.

לאחר התפטרות מר פרנקל, שנעשתה ללא התייעצות עם העיתונים האחרים, שלחה קבוצה של שלושים עיתונאים, בהם גם התובעת, מכתב נספח א' לכתב התביעה (נ/1), לפיו הם נאצלים להפסיק לעבוד ומבקשים לקצר את תקופת ההודעה המוקדמת במידת האפשר. על מהותו של מכתב זה, האם הוא מכתב התפטרות אם לאו, נעמוד בהמשך. נציין כאן רק בקצרה את עיקר המחלוקת. עיקר המחלוקת בין העורכים הקודמים של העיתון, חברי המערכת והעיתונאים, לבין הבעלים החדשים והמו"ל שמונה על ידם, נסבה סביב השאלה, באיזו מידה רשאים הבעלים והמו"ל של עיתון להתערב בעבודת המערכת, להעיר לעיתונאים על דרך כתיבתם, והאם העיתונאים נתונים אך למרותו של העורך או האם עליהם לשעות גם להוראות המועברות אליהם ישירות מהמו"ל שלא באמצעות העורך או גם באמצעותו. השאלה היא, באיזו מידה שינוי בעלות של עיתון שונה משינוי בעלות בכל מפעל אחר; באיזו מידה גישה שונה והשקפות עולם שונות של בעלים חדשים של עיתון, מהווים כשלעצמם הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות ביחסי עבודה לגבי העיתונאים שבהן אין לדרוש מהם כי ימשיכו בעבודתם, כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.

נעמוד עתה בפרוט על האירועים הרלוונטיים לסכסוך התובעת וחבריה, אשר שיגרו עמה את המכתב הנחזה כמכתב התפטרות, עבדו בעיתון תקופות ארוכות יחסית, מי פחות ומי יותר. התובעת עצמה עבדה בעיתון מה- 9.11.1970 עד – 4.1.1990, היינו, קרוב לעשרים שנה.

במערכת העיתון שררה הרמוניה מלאה בין דעותיהם של העורכים והעיתונאים לדעות בעלי העיתון. עם החלפת השליטה בעיתון ומנויו של מר יהודה לוי לנשיא ומו"ל, החלו העורכים והעובדים חוששים לעצמאותם כעיתונאים. חששם גבר לאחר התנגשויות מספר עם מר לוי על צורת הכתיבה ועל תוכנם של דברים שכתבו העיתונאים. כפי שהצהירה התובעת בעדותה הראשית, היה קו העיתון בעיניהם של העיתונאים ה"פורשים" מאז היווסדו ליברלי ציוני תוך שמירה על עצמאות מוחלטת מכל זיהוי מפלגתי, אם כי תוך נטייה לתנועת הפועלים". אם היו התערבויות של הממסד דאז, הן בדרך כלל תאמו את דעותיהם של העורכים והעיתונאים.

המערכת לא הססה אף לבקר את הממסד. כך קרה שהיא בקרה את בנק הפועלים, למשל. לא היתה על כך תגובה או ביקורת מטעם בעליו של העיתון. כך גם היתה המלצה להצביע למפלגת ד"ש בבחירות מסויימות, וגם על כך לא היתה כל תגובה של הבלעים דאז. לכן התעוררו דאגות, לטענת התובעת, בלבם של עובדי העיתון, שני עורכי העיתון, מר רט ומר פרנקל, והעיתונאים, באשר לצורת המשך הפעלת העיתון. הם חששו להתערבות בעובדת המערכת והעיתונאים ובעצמאותם העיתונאית.

[...]

לעומת דעותיהם של חברי המערכת והעיתונאים, שנטו, כאמור, לאוריינטציה של תנועת הפועלים, היו דעותיהם של הבעלים החדשים והמו"ל ימניות יותר, ולפי הגדרת מר לוי, לא של הליכוד, אך באוריינטציה דומה, לעתים שמאלית יותר ולעתים ימנית יותר מהליכוד.

עם רכישת העיתון על ידי קבוצת הולנג'ר ומנויו של מר יהודה לוי למו"ל, ביקש מר לוי להדריך את העיתונאים בשטחים מסויימים לגבי דרך כתיבתם. לטענתו העיתון עד אז לא היה מאוזן. טענתו היא, כי הכתבות העיתונאיות המדווחות על חדשות, אשר מתפקידן לשקף עובדות ותו לא, הכילו בחובן הבעת דעות, ודעות אלו לא היו מאוזנות. הוא ציין, שעיתון צריך רק להביא עובדות ולא לפרשן, ולצערו "החלק של החדשות הוא מאוד מגמתי". על כן עמד מר לוי על כך כי, באם העורך ינקוט בקו לא מאוזן, הרי שזכותו וחובתו של המו"ל לישר אותו. הוא הוסיף, כי הוא אינו נגד ביקורת, אך עליה להיות מאוזנת והגיונית. "בסך הכל זה העיתון של עם ישראל, ולא של הצד השני".

דאגתם של העובדים נבעה מהדגשת הדברים בראיון עם מר לוי, שאם יגיע למסקנה שהעיתון אינו הולך בדרך הנכון, הוא יתערב. אם יקבל תגובות שהעיתון מייצג את אש"פ – אם כי הוא לא חושב שזה המצב – יבדוק את העניין. אף מר רדלר, על פי תצהירו של יורם קסל (עורך הספורט), העיר באחת משיחותיו עם עובדי המערכת, שהוא ועמיתיו שמעו "שהעיתון הוא עתון של אש"פ". לדברי התובעת, עוררו בלב העיתונאים דאגה נוספת דבריו של מר לוי, לפיהם בתקופת מלחמת לבנון, עת שרת בצה"ל, הוא "... גילה את העוצמה המניפולטיבית של התקשורת".

[...]

העובדים שטחו את דאגותיהם בפני מר לוי, ולאור הדאגות הללו הם הגיעו לסיכום עמו, שמר לוי יפרסם הבהרה. הדבר נעשה (נספח י/3) לתצהיר התובעת), במסמך לפניו:

"... אני מבקש להבהיר שיש לי אמון מלא בעורכי העיתון ובצורה בה הם מנהלים את המערכת, למרות כל הדברים שפורסמו. אני מודיע חד משמעית שאכבד את החופש ואת העצמאות של המערכת. לעורך יש שקול דעת מוחלט לגבי תוכנו של העתון".

מסמך זה לא נחתם על ידי מר לוי, אך כפי שהוסכם בין הצדדים, ניתן לו פרסום בעיתונים.

[...]

היחסים בין התובעת למר לוי:

א. פיטורי צמצום והגברת העומס על התובעת

התובעת שמשה בתקופה האחרונה לעבודתה בעיתון כעורכת המוסף השבועי. עם החלפת הבעלות הוטל על התובעת עומס עבודה מוגבר. זאת משתי סיבות. האחת, שהבעלים החדשים פיטרו עובדים בפיטורי צמצום, ועקב פיטורים אלו פוטרו חמישה מתוך תשעה עובדים שעבדו עם התובעת במוסף השבועי. השנייה, שמר לוי ביקש לשנות את הפורמט של השבועון, כך שהשבועון יהיה צבעוני. מאחר ולא ניתן באותה תקופה להוציא שבועון צבעוני במערכת הג'רוזלם פוסט, נשלח השבועון להדפסה למערכת מעריב.

דבר זה דרש הוצאת פורמט קטן יותר של השבועון מנימוקים טכניים של אפשרויות ההדפסה במעריב. התובעת עשתה כל שביכולתה לשתף פעולה עם מר לוי בשינוי הפורמט של העיתון. הדבר דרש ממנה שעות רבות של עבודה ולכך נוספה, כאמור, העובדה שצומצם מספר העובדים של התובעת, והיא נאלצה לבצע פעולות רבות בעצמה, כגון: עבודה גרפית, עריכת צילומים וכתיבת מאמרים. אותה עת בקשה התובעת להעסיק אשה בשם טובי, אשר עבדה קודם לכן בדפוס. בגלל פיטורי הצמצום פנה האחראי על גב' טובי לתובעת בבקשה, כי תמצא פיתרון עבור גב' טובי. משהדבר תאם את צרכי התובעת, היא החלה להעסיק את הגב' טובי אצלה.

ב. הגורמים למתן שנוצר בין התובעת למר לוי

כעסה של התובעת גבר, כאשר מר לוי החל להציע לה נושאים לכתיבה.

הנושאים רובם ככולם סבו, לטענת התובעת, סביב אנשי צבא או קצינים לשעבר, שהיו חברים של מר לוי. מר לוי מסביר זאת בכך, שביקש לשפר את העיתון תוך ניצול קשריו הטובים עם אישי ציבור שהכיר היטב, בין היתר משירות משותף בצבא (סעיף 42 לתצהירו). הוא גם הציע לה שמות של כתבים שיכולים לכתוב מאמרים. התובעת סירבה לכתוב על נושאים שלא היה בהם, לדעתה, עניין חדשותי באותה עת, או על אנשים שכבר נכתב עליהם בעבר. כך ביקש מר לוי את התובעת לכתוב כתבה על ראש עיריית רמת גן, מר צבי בר, ועל יצחק מרדכי. אשר לצבי בר, לא היה לדעת התובעת בכתבה עליו כל עניין חדשותי באותה עת, ואשר ליצחק מרדכי זכרה התובעת, כי כבר נכתב פרופיל שלו. היא סרבה לשתי הצעות. יש לציין, כי כל אלו היו בגדר הצעות ולא היו כל איומים על התובעת באם לא תפרסם כתבות כמוצע.

[...]

מעבר למתחים אלו, אשר התפתחו בין התובעת למר לוי, קרו מספר אירועים אשר עוררו בלב התובעת וחבריה העיתונאים חששות, שהאוירה במערכת העיתון השתנתה, שמנחים את העיתונאים מה לכתוב וכיצד לכתוב את כתבותיהם, באופן שהיא לא תוכל עוד להמשיך ולעבוד בו נעמוד על ארועים אלו.

[...]

העיתונאי חמי שלו וכתבתו על סגן שר החוץ ביבי נתניהו

בכתבתה של מר שלו, הוא דיווח על דברים שאמר, לטענתו, מר נתניהו. בעקבות כתבה זו פנה מר לוי למר חמי שלו ואמר לו, שמר נתניהו טוען כי הדיווח באשר לדבריו הוא שקרי. בתגובה סיפר מר שלו למר לוי, כי מצוייה בידו קלטת ובה מוקלטים הדברים עליהם דיווח מפיו של מר נתניהו. הוא הציע למר לוי להאזין לקלטת, אך מר לוי אמר שאין צורך בכך. יחד עם זה ציין מר לוי, כי רצוי שמר שלו ישוחח עם דוברו של מר נתניהו ואם יש צורך, יהיה עליו להתנצל בפניו. הוא גם אמר למר שלו, כי לדעתו יש להתחשב בדבריהם וברגישותם של אנשי ציבור. כל אלו הם דברים שאמר לוי עצמו העיד עליהם בתצהירו. לדבריו, הוא הוסיף, כי הכל כפוף לדיווח אמת. הפניה הישירה למר שלו שלא באמצעות העורך, האמירה, כי יש להתחשב ברגישותם של אנשי ציבור וההצעה שמר שלו יתנצל בפני דוברו של מר נתניהו הוסיפה שמן למדורת החימה של העיתונאים.

מר רט ציין בעדותו, כי בעבר במקרים דומים, כאשר היו תלונות של אישי ציבור על כתבות, היא הקשיב לגרסת הכתבים, ונתן להם גיבוי מלא.

[...]

הארועים עקב פרישתו של מר פרנקל והמניעוים שהביאו לפרישתו של מר פרנקל

א. מאמרו של מר פרנקל על ראש הממשלה דאז

בנובמבר 1989 דיווח הג'רוסלם פוסט על מסעו של ראש הממשלה דאז, מר יצחק שמיר, לארצות הברית. המאמר, פרי עתו של מר פרנקל, תאר את המסע כמסע כושל. ראש הממשלה תקף, בנאום שנשא בסיעת מפלגתו בכנסת, את הג'רוזלם פוסט בטענה, שהעיתון מקלקל את שם ישראל בחוץ לארץ. על כך הגיב מר פרנקל במאמר מערכת (נספח י/6 לתצהיר התובעת). במאמר זה עומד מר פרנקל על חשיבותה של עיתונות חפשית, וטוען, שלמר שמיר יש פחות סבלנות לדרכיה העצמאיות של העיתונות. הכותב מבקר את הדבקת הסטיגמות לעיתונות, שנעשית בעיקר על ידי מפלגתו של ראש הממשלה, כאשר הג'רוזלם פוסט הוא מטרה טובה בגלל תפוצתו גם בחו"ל. הוא הצביע על אותה אסיפת סיעת הליכוד בכנסת, בה תקף ראש הממשלה את המאמר שתאר את נסיעתו לארצות הברית כ"כושלת". לדעתו של הכותב, מר פרנקל, הסיבה לתקיפת העיתון על ידי ראש הממשלה היתה, העמדה שמביע העיתון במאמרי המערכת בעד פשרה טריטוריאלית. תפקידו של העיתון, מוסיף מר פרנקל, כמו כל עיתון בישראל ובעולם החופשי, הוא לפנות לאומה ולא למפלגה שבשלטון. על ממשלה דמוקרטית לתמוך בגישה זו ולא לתקוף אותה.

למחרת פרסום המאמר, קרא מר לוי למר פרנקל לשיחה, ועל פי גרסתו הוא, אמר למר פרנקל שלדעתו זו טעות שמאמר מערכת יציג עמדה פוליטית צרה המשקפת חלק קטן יחסית של זרם פוליטי מסוים – היינו, תנועות שמאלניות, שרק בתנאים מסויימים יהיה פיתרון פוליטי בין הערבים ליהודים בארץ. אין מר לוי מתכוון שהוא מעדיף לראות מאמר כזה עם חתימה מתחתיו (עמוד 103 למטה ועמוד 104 לפרוטוקול). התייחסותו היתה להבעת הדעות הפוליטיות שבמאמר. אליבא דמר לוי, הצדיק מר פרנקל את עמדתו של מר לוי, ואמר, שגם הוא מנחה את העיתונאים שתחת פיקוחו ברוח זו. יחד עם זה ראה מר לוי כלגיטימי את החלק במאמר התוקף את ביקורתו של מר שמיר על העיתון. על פי טענת התובעת, שלא ניסתרה בעדותו של מר לוי, דרש מר לוי ממר פרנקל שלא לפרסם את המאמר במהדורה הבינלאומית. על פי עדות מר לנדאו, לא היתה זו דרישה אלא הצעה, אך תחושתו הסובייקטיבית של מר פרנקל היתה, שיש בהצעה זו משום הוראה. לפי עדות התובעת, ביקש מר לוי לכתוב מאמר מערכת, דבר לו סירב מר פרנקל. מאידך הציע מר פרנקל, שמר לוי יכתוב מאמר חתום על ידו. לכך לא הסכים מר לוי.

[...]

לאחר אירועים אלה, ביום 2.1.90, שלחו התובעת וחבריה, בסך הכל שלושים עיתונאים, כל אחד בנפרד, מכתב זהה שנוסח על ידי עורך דינם (נספח א' לכתב התביעה מוג נ/1) וזה לשונו:

"מר רדלר ומר לוי הנכבדים, בצער רב אני נאלץ לאחר שרות של.... שנים במערכת הג'רוסלם פוסט להודיעך שעקב ההרתעה המוחשית של תנאי העסקתי לא נותר לי אלא לבקש לשחררני מעבודתי בעיתון.

בניגוד לכל ההבטחות שנינתו מאז נידונה שאלת מכירת מניות פלשתיין פוסט בע"מ לראשונה על פיהן עצמאות המערכת תשמר ולא תהיה פגיעה באופי העתון, הרי בחודשים האחרונים חל כרסום הולך וגובר בעצמאות המערכת תוך פגיעה בהשקפות העולם שהעתון יצגן מאז יסודו בשנת 1932.

באוירה שנוצרה אין אני רואה אפשרות למלא את תפקידי כהלכה ולמעשה נלקח ממני אותו חופש פעולה ואף חופש המחשבה שהם חיוניים לביצוע תפקידי תוך נאמנות לעתון, לקוראיו ולעקרונות המקצוע.

באם תעמדו על כך כמובן שלא אסיים את עבודתי לפני עבור תקופת ההודעה של 30 יום, אך נדמה לי שניתן יהיה לקצר את התקופה עד לפרישתי בפועל למינימום.

אינני מניח שתתעוררנה בעיות כלשהן לגבי ביצוע תנאי הפרישה המקובלים בעתון ושאני מוכן להסתפק בהם. אנה אישורכם".

כל אחד מהעיתונאים מילא את מספר השנים בו עבד וחתם על המכתב.

מכתבים אלו הועברו למר לוי ביום 2.1.89. על מכתב זה קבלה התובעת תשובה (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן), לפיו קיבל מר לוי את הבקשה לשחרר את העיתונאים מעבודתם. כן ציין מר לוי, כי הוא מקבל את בקשתה לקצר את תקופת המעבר למינימום והוא יודיע לה על המועד המדוייק של הפסקת העבודה לאחר שיחה. חלק מהעיתונאים שכתבו את המכתב, קיבלו הודעה לעזוב את הבניין עד לשעה 17:00 באותו יום, היינו תוך 15 עד 45 דקות. לאלו שלח מר לוי את המכתב ת/10 בו קיבל את בקשתם לקצר את תקופת המעבר למינימום וכתב "אבקשך לפנות את מקומך במערכת מיד עם קבלת מכתבי זה, לחסל את כל עניינך האדמיניסטרטיביים בבניין (כולל מילוי טופס טיולים מפורט, כנהוג במפעל זה) ולהמנע באופן מוחלט מכל פעולה הקשורה לעיתון, לתוכן המתפרס בו או לפעולה בשמו או מטעמו החל מהיום בשעה 17:00. בכך ניתקים היום יחסי עובד מעביד בינך לבין החברות הנ"ל".

[...]

האוירה הכללית לאחר החלפת הבעלות

ניסינו להראות, כי מחומר הראיות עולה, שהאוירה הכללית במערכת הג'רוזלם פוסט השתנתה עם העברתה שליטה לחברת הולינג'ר. אין אנו מבקשים להביע דעה בשאלה, האם האוירה השתנתה לרעה או לטובה. מבחינת הניהול היומיומי, הביא עמו מר לוי קונספציה חדשה של ניהול. הוא ביקש להפעיל שעון נוכחות, הוא ביקש להיות מעורב בנושאי הכתבות ובתוכנן, הוא התנגד לכתבות שנראו בעיניו כביקורתיות יתר על המידה על הממשלה ועל אישי ציבור. דבר זה היה שונה לחלוטין מדרך העבודה של העיתון קודם לעברת השליטה בו, לטוב או לרע. כך, לדוגמא, מר גדעון רפאל, שהיה נוהג לכתוב מכתבי op ed לג'רוסלם פוסט, כתב מכתב ביקור על העיתון. עורכו החדש של העיתון הגיב במכתב בוטה, בו אמר שהעיתון אל מדפיס כתבות מטופשות (stupid). מר רדלר הצדיק את העורך, אם כי לא את סגנונו.

עולה, אם כן, שהאוירה השתנתה עם החלפת הבעלות, הן באשר לדרת הניהול היומיומית והן באשר למידת המעורבות של הבלעים והמו"ל בתוכן הכתבות ובחופש העיתונות של העורכים והעיתונאים.

בטרם נדון בהיבט התיאורטי, נסקור את השאלות העיקריות שבמחלוקת.

א. השאלה העיקרית שמתעוררת היא, האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורין. לשאלה זו שאלות משנה:

(1) האם פוטרה התובעת על ידי מעבידתה או שהיא התפטרה מרצונה?

ברור שאלה זו כרוך בפרשנות של המכתב שכתבו התובעת וחבריה, הוא נספח א' (מוצג נ/1) לכתב תביעתה.

(2) באם נגיע למסקנה שהתובעת התפטרה, האם היא זכאית לפיצויי פיטורין למרות התפטרותה.

(3) שאלה זו נובעת מהשאלה, באיזו מידה רשאי בעלים ומו"ל של עיתון להתערב בעבודתם של העיתונאים; האם, גם אם לגיטימי שהמו"ל יתערב בעבודתם, יש בכך שינוי נסיבות באופן שאין לצפות לכך שהתובעת תמשיך לעבוד בנסיבות החדשות. השאלה היא של איזון בין הזכות לחופש הביטוי של הבעלים והמו"ל לעומת הזכות לחופש הביטוי של העורך והעיתונאים, וזכותם של אלה לעומת גם זכותו של הציבור לחופש הביטוי ולעיתונות חופשית.

ב. באם התובעת זכאית לפיצויי פיטורין, האם היא זכאית ל- 180% פיצויי פיטורין לאור הנוהג שהיה קיים; האם היא זכאית לכך משום שלא פרשה עם החלפת הבעלות והסכימה לנסות להמשיך לעבוד בשיתוף פעולה עם הבעלים החדשים?

ג. האם ניתן לפדות את דמי השבתון, מאחר והתובעת לא יצאה לשבתון?

ד. האם במשכורת האחרונה לצורך חישוב פיצויי הפיטורין יש לקחת בחשבון גם את התוספת שהתובעת קיבלה עבור חודש 13. האם פוטרה התובעת או התפטרה – פרשנותו של נספח א'.

התובעת וחבריה בקשו לשכנענו, שהמכתב נספח א' לכתב התביעה לא התכוון להיות מכתב התפטרות אלא אך התרעה על המצב שנוצר, ופתח למשא ומתן לשיפור האוירה. הטענה היא, שהוא בא להתריע על האוירה הקשה, בעיקר לאחר התפטרותו של מר פרנקל כמחאה על הצטרפות מר לוי לועדת העורכים מבלי להוועץ בו. מטרתה היתה, אם כן לטענתה, להתחיל במשא ומתן למען שיפור האוירה ותיקון המעוות. טענה זו אין לקבל.

לשון המכתב נספח א' ברורה. התובעת כתבה, כי בצער רב היא נאצלת, לאחר שירות של 20 שנה, להודיע כי, עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, לא נותר לה אלא לבקש לשחררה מעבודתה בעתון.

[...]

אולם כוונתו של העובד איננה נלמדת מביטויה החיצוניים ומכאן כי ראשיתה של החלטת ההתפטרות, המתגבשת בסתרי ליבו של העובד, היא אמנם סובייקטיבית במניעיה ומרכיביה אך אחריותה, היינו ביטוייה הגלויים, נבחנת על פי אמת- מידה אובייקטיבית.

[...]

בענייננו כתב כל אחד מהעובדים מכתבם נפרד וכך עשתה גם התובעת שבפנינו. לא נאמר לה לעזוב מיד, אם כי למחרת היא מצאה אדם אחר במקומה. מסקנתנו היא, איפוא, כי התובעת התפטרה מעבודתה.

האם התובעת זכאית לפיצויי פיטורין למרות שהתפטרה מהעבודה

[...]

הככל העובד העיתונאי? מהו גדרה של הפררוגטיבה הניהולית כשמדובר בעיתון. האם בעל המאה הוא תמיד גם בעל הדעה? אנו רואים את בעליו ומנהלו של מקום עבודה כבעל פררוגטיבה לנהל את מקום העובדה כרצונו. זכותו לנסות ולשנות את דרך וצורת העבודה.

זכותו של בעל בית חרושת להחליט לשנות את קו היצור ובמקום להכניס את הבורג מימין, להורות לעובדים להתחיל ולהכניסו מלמטה. במידה והדבר לא משנה באופן מהותי את תנאי העבודה ואינו יוצר קושי גדול במידה בלתי סבירה מעבר לקושי בו עבד העובד קודם לכן, אין מניעה שהמעביד יורה הוראות חדשות, ולא תשמע טענתו של העובד, כי אין לשנות את תנאי עבודתו. זוהי הפררוגטיבה הניהולית של המנהל. לגיטימי גם שמעביד ידרוש מעובדיו לחתום על שעון נוכחות. אך יתכן מצב, בו שינוי התנאים, אותו מבקש המעביד להנהיג, יהא כה מהותי, שהדבר יהווה שינוי מהותי בתנאי העבודה באופן שלא יהא זה סביר לצפות שהעובד ימשיך לעבוד. כך באשר לשעון נוכחות, יתכן מקום עבודה, בו שעות העבודה היו גמישות, סוג העבודה הוא כזה הדורש מהעובדים לעבוד בחלק מהזמן מחוץ לכתלי המפעל, ודרישה חדשה, הלגיטימית במקרים אחרים, שהעובדים יחתמו על שעון נוכחות, תהווה שינוי נסיבות מהותי.

[...]

ברי לכן שבמסגרת פררוגטיבה זו יש לבעלים ומו"ל של עיתון זכות להתערב בנעשה בעיתון, זכות להנחות את עובדיו, כולל העורך והעיתונאים. השאלה מהו תחומה של זכות זו של מו"ל של עיתון. אין אנו מדברים בעובד רגיל, בעובד בית חרוש, משרד, חקלאות וכדומה. אנו מדברים בעיתון. לעובדיו העיתונאים של עיתון יש זכויות נוספות מעבר לזכות על מקום העבודה והזכות שלא יורעו תנאי העבודה שלהם באופן מוחשי. יש להם זכות לחופש הביטוי, לחופש העיתונות. השאלה עד איזה גבול רשאי מעביד ומו"ל בעיתון להפעיל את הפררוגטיבה הניהולית שלו, לעומת הזכות לחופש הביטוי והעיתונות של העורך והעיתונאים.

בעיתון פועלים אלו מול אלו הבעלים והמו"ל הממונה מטעמם מחד, והעורך עם העיתונאים העובדים תחתיו מאידך. לשתי קבוצות אלו יש, בחברה דמוקרטית, הגנה על זכות היסוד של חופש הביטוי, שהזכות לחופש העיתונות היא אחת משלוחותיה. אלו אינם האינטרסים היחידים הפועלים כנגד זה. עיתונות במדינה דמוקרטית פועלת למען הציבור, שזכותו לדעת ולקבל אינפורמציה מגוונת אף היא מתאזנת לעומת הזכויות הנזכרות לעיל.

כל אלה צומחים מהזכות לחופש הביטוי. אין לנו צורך לחזור ולהדגיש את ערכה של הזכות לחופש הביטוי בחברה דמוקרטית בדרך כלל ובמדינת ישראל בפרט.

[...]

כשמדובר בעיתון, עומדת חרות זו למספר קבוצות של אנשים. זכותה של כל אחת מהקבוצות יכול שתהא מנוגדת לזכותה של קבוצה אחרת. מכאן, יש לאזן בין הזכויות – החרויות – לחופש הביטוי של הקבוצות השונות.

החרות הראשונה היא חרותו של בעליו והמו"ל של עיתון להחליט מהו הקו הפוליטי והצורה בהם הוא רוצה לראות את עיתונו. החרות השנייה היא חרותם של העורך והעיתונאים שלא יתערבו בחופש הביוטי שלהם, בחופש העיתונות שלהם, שכאמור היא שלוחתו של חופש הביטוי. החרות השלישית היא זכותו של הציבור לדעת.

זכות זו אף היא שלוחה של חופש הביטוי והיא כוללת בחובה את זכותו של הציבור לקבל אינפורמצייה וכן להחשף לקשת רחבה של דעות, אם פוליטיות ואם אחרות, באופן שהציבור יוכל לגבש לעצמו דעה משלו. חרות זו היא הפן השני של חופש העיתונות, כאשר הפן האחר הוא חופש העיתונות של הבעלים והעורך יחדיו. מאחר ושלוחות אלו של חופש הביטוי עשויות להיות מנוגדות זו לזו, עלינו לאזן תחילה בין הזכות לחופש הביטוי של הבעלים והמו"ל מחד לעומת הזכות לחופש הביטוי של העורך והעיתונאים מאידך. על איזון זה לבחון, מה משקלן של שתי חרויות אלו זו מול זו.

באיזו מידה רשאי בעליו והמו"ל של עיתון לכפות את זכותו לחופש הביטוי באופן שדעותיו תכפנה על העורך והעיתונאים, היכן מסתיים חופש הביטוי של הבעלים והמו"ל ומתחיל חופש הביטוי של העורך והעיתונאים. והמו"ל יחד עם העורך והעיתונאים מול חופש הביטוי של הציבור, היינו, זכות הציבור לדעת. שאלה זו כוללת בחובה את השאלה, האם יש לאפשר מונופוליזצייה של העיתונים, אשר עשוייה לגרום לכך, שתהא בעלות אחידה לרוב העיתונים וכך הציבור יקבל אינפורמצייה חד צדדית ובלתי מאוזנת. נבחן את האיזונים השונים.

האיזון הראשון – האיזון בין חופש הביטוי של הבעלים לזה של העורך

כשמדובר בבעליו של עיתון יש לזכור, כי עומדת לו הזכות להפעיל את הפררוגטיבה הניהולית שלו. זכות זו מקבלת משנה תוקף כשמדובר במעביד שהוא בעליו של עיתון, מאחר ונוסף לזכותו להפעיל את הפררוגטיבה הניהולית, יש לו ההגנה של הזכות לחופש הביטוי. זכותו להחליט, כי הוא מבקש לראות בעיתונו כתבות מאוזנות או כתבות המצדדות בקו זה או אחר במפה הפוליטית. ואין הוא רוצה לראות בעיתונו כתבות המצדדות בצידה האחר של המפה הפוליטית. על כן, כאשר המו"ל של עיתון מקבל עורך או עיתונאי לעבודה, רשאי הוא להכתיב לעורך את הקו הכללי בו הוא מבקש לנקוט, יהא זה קו מאוזן או קו המצדד בצד המסויים של המפה הפוליטית.

[...]

נראה לנו בבחננו את האיזון הראוי, כי למו"ל של עיתון הזכות, המוגנת על ידי חופש הביטוי שלו, לבחור לו עורך ועיתונאים כרוחו. הוא הדין באשר לפיטוריהם. זכותו היא לפטרם אם צורת הכתיבה שלהם, הסגנון, מידת הביקורת שלהם על רשויות השלטון וצורת הביקורת, הדעות הפוליטיות שלהם וחוסר האיזון שלהם, או האיזון הנוטה את הכף לצד הנוגד את דעתו, אינם לרוחו. אך מרגע שהמו"ל גמר אומר שלא לפטר את העורך, אין הוא עוד חפשי להתערב בעבודתו של זה האחרון ללא הגבלה.

ברי, כי הוא רשאי להנחותו בקווים כלליים, הוא רשאי לבקש ממנו לדאוג לכך, שהכתבות תהיינה מאוזנות יותר, ומובן שהוא רשאי לפטרו אם דרך כתיבתו אינה נראית לו. אין לאפשר לו לשלול או להגביל שלא כדין את חופש העיתונות של העורך על ידי התערבות יומיומית בצורת הכתיבה והערות על דעות המובעות על ידי העורך והעיתונאים.

[...]

האיזון השני – האיזון בין חופש הביטוי של בעלי העיתונות ועורכיו מזה לזכות הציבור לדעת

גישתנו זו, לפיה לעיתונאים זכות שהמו"ל לא ירבה להתערב בעבודתם, קבלה משנה תוקף בעולם המערבי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר החלה מתפשטת בעולם תופעה של פחות עיתונים קטנים ומונופוליזצייה של עתונים גדולים על ידי חברות מבוססות מבחינה כלכלית. בעבר במדינות רבות, בעיקר במדינות גדולות, יצאו לאור עיתונים קטנים שונים בכל ישוב. דבר זה אפשר רב גוניות של דעות. באופן שהפרטים בציבור יכלו לבחור לעצמם את העיתו הקרוב ללבם. עם הזמן השתלטו על העיתונים חברות גדולות, באופן שהבעלות על העיתונים החלה להיות מרוכזת במעט ידיים – חברות גדולות – ונולד הסיכון, שאם ניתן משקל רק, או בעיקר, לחופש הביטוי והעיתונות של הבלעים, תפגע זכות הציבור לקבלת אינפורמציה רב גונית ומאוזנת. אי התערבות המו"ל יש לה מספר יתרונות מבחינה ציבורית. ראשית, מתן חופש ביטוי לעורך והתערבות מינימלית בלבד של המו"ל, מטרתה למנוע את המצב, שמי ששולט מבחינה פיננסית בעיתונות ישלוט גם בדעותיו של הציבור. חופש העיתונות, מבחינת האינטרס הציבורי, אינו החופש של הפרט להביע את דעתו, גם אם הפרט הוא בעליו של עיתון. חופש העיתונות פירושו, מבחינת אינטרס הציבור, קבלת מידע וחשיפה לקשת דעות רחבה ככל הניתן.

לא אפשרות המימון צריכה לקבוע את הדעות שימסרו לציבור. חופש העיתונות מבחינת הציבור פירושה, שהציבור לא יקבל רק אינפורמציה וישמע רק דעות של בעל המאה, של בעל היכולת הפיננסית לנהל עיתון.

[...]

סיכומו של דבר, לבעלים ולמו"ל יש הגנה של זכות היסוד של חופש הביטוי, אך זכות זו מתאזנת לעומת זכותם של עורך ועיתונאים לחופש העיתונות, להבעת דעות משלהם, חופש בעל חשיבות ראשונה במעלה בחברה דמוקרטית, המקנה למקצוע העיתונות אל יחודו מחד, והמגן גם על זכותו של הציבור לדעת באופן שהוא מגן על הציבור מפני קבלת אינפורמציה חד צדדית של בעלים של עיתון, אשר בדרך כלל גם אינו בעל ניסיון בעיתונות ויחודו הוא יכולתו הכלכלית לרכוש את העיתון ויכולתו האדמיניסטרטיבית של המו"ל לנהל את העיתון. בין חרויות אלו יש לאזן באופן שאמנם לא תפגע זכותו של המו"ל לחופש הביטוי, אך גם לא תפגענה זכותם של העיתונאים והציבור. איזון זה צריך שיעשה כך, שהבעלים והמו"ל יוכלו לקבוע את הקו הכללי, אך הם לא יתערבו בעבודתם היומיומית של העורך והעיתונאים. במידה והפער בין שני אלו – הבעלים והמו" מחד והעורך והעיתונאים מאידך – גדול באופן שלא ניתן לגשר ביניהם, קיימת זכותם של בעלים ומו"ל לפטר את העורך והעיתונאים, ולשאת בתוצאות הפיטורין כמתבקש מהחוק. משהמו"ל לא עשה כן, עליו לתת לעיתונאים במידה רבה יד חופשית בעבודתם. אין הפררוגטיבה הניהולית שלו מאפשרת לו לפגוע בחופש העיתונות של העיתונאים. ודוק. לא מדובר רק בכך שהמו"ל מנוע מלאיים על עיתונאים. די בכך שמו"ל מעיר לעיתונאים מה כדאי שיכתב ומה לא, באיזה מינוח רצוי להשתמש, האם ראוי לבקר אישי ציבור וחברי ממשלה וכיצוא באלו עצות והערות.

התערבות המו"ל תהא לגיטימית כאשר העיתונאים יכתבו כתבות שיש ודאות קרובה שהן תפגענה בביטחון, למשל, או שהכתבות תפגענה במידה רבה מהסביר בפרטיות.

[...]

יחד עם זה יש לבחון פרטיות של מי נפגעת. שונה היא פגיעה בפרטיות של אלמוני לא ידוע מפגיעה בפרטיותו של איש ציבור. פגיעה בפרטיותו של איש ציבור אמנם כואבת יותר, מאחר והוא מוכר לרבים והמוניטין שלו עשוי להפגע, אך מאידך עלינו לזכור, כי מטרתו של חופש העיתונות היא לאפשר ביקורת דווקא ובעיקר של אישי ציבור. באלו מעוניין הציבור ומעבר לכך, חוסר ביקורת על אישי ציבור עשוי לפגוע בשלטון החוק ובדמוקרטיה, באשר לא תהא כל בקרה על מעשיהם. על אישי ציבור להיות מוכנים לכך, שמכוח תפקידם הם יהיו חשופים יותר לפגיעה בפרטיותם.

למעשה הם ויתרו במידה רבה על פרטיותם בבחרם לפעול בתפקידים ציבוריים. באם לא נאפשר ביקורת עליהם, יפגע אחד מערכי הדמוקרטיה החשובים.

בבחננו אלו מול אלו את כל השיקולים עליהם עמדנו, אנו מגיעים למסקנה, כי סביר מאד שהמו"ל, על פי גישתו לתפקיד העיתונות בכלל ולתפקיד המו"ל בפרט, כמו גם לאור הדעות של העיתונאים שעבדו בג'רוסלם פוסט ערב החלפת הבעלות, השונות מאד מדעותיו של המו"ל ומהשקפת עולמו, לא יכול היה להמשיך לעבוד עם העורכים והעיתונאים. מבחינה ניהולית, הוא ביקש להשליט סדרים חדשים, כגון: חתימה על שעון נוכחות. סדרים אלו, לגיטימיים כשלעצמם, היו לעובדים לצנינים, באשר הם הורגלו לחופש תנועה ולעבודה מתוך רצון חופשי ללא כפייה מבחינת עצם העבודה העיתונאית, מבחינת חופש הביטוי והעיתונות. דעותיהם והביקורת שהם בקשו למתוח על הממשלה, מדיניותה, ראש, חבריה ועובדיה היתה לצנינים בעיני המו"ל, והוא לא איפשר לעיתונאים חופש לכתוב כתבות ללא ביקורת שלו, התערבות שלו, אמנם לא באיומים ובדרישות אולטימטיביות, אך בעצות והנחיות חוזרות ונשנות. עיתונאי צריך אולי להסתגל למשמעת שונה בעיתון, אך אין הוא צריך להתפשר באשר להתערבות בשיקול דעתו העיתונאי.

מרגע ששני הצדדים החליטו לנסות לעבוד בצוותא, האיזון הראוי היה, שהמו"ל יקבע מדיניות כללית ולא יתערב בחיי היומיום של הכתיבה העיתונאית. בהתערבות, אם כי לא בעיומים אלא רק בשאלות ובהנחיות, יש לראות, כשמדובר בעובד שהוא עיתונאי, שינוי נסיבות שאין זה סביר לדרוש מעיתונאי שימשיך לעבוד בתנאים אלו.

[...]

התובעת נסתה להמשיך לעבוד עם המו"ל החדש. אף המו"ל, מר לוי, ניסה להמשיך לעבוד עם הצוות הקיים. בגלל הבדלי השקפות – הן השקפות מהותיות המייצגות עמדות פוליטיות שונות, הן השקפות באשר למידת הלגיטימיות של התערבות המו"ל בעבודת העיתונאים – נוצרו נסיבות בהן לא יכלו שני אלו, המו"ל מחד והתובעת וחבריה מאידך, להמשיך לעבוד יחד. התובעת לא התפטרה מיד עם החפת הבעלות. הנסיבות נוצרו עם הזמן. בכל פעם נוסף עוד נדבך לחילוקי הדעות באשר ללגיטימיות ולמידת המעורבות של המו"ל. התובעת התריעה על כך, שוחחה עם מר לוי, אך הקונספציה של צורת עבודת המו"ל היתה שונה מאוד בין השניים. הקש ששבר את גב הגמל היה הצטרפות מר לוי לועדת העורכים באופן שהוא יהפוך, לפחות דה פקטו, לעורך ראשי.

הנה כי כן, זכאית התובעת לפיצויי פיטורין על פי הסיפא של סעיף 11(א) הנ"ל.

זכאות התובעת לפיצויי פיטורין בגובה 180%

[...]

התביעה להכללת משכורת שלוש עשרה בחישוב הבסיס לתשלום פיצויי פיטורין, נדחית.

[...]

סיכומו של דבר, התובעת זכאית לפיצויי פיטורין בגובה 180% בניכוי הסכום שעמד לזכותה או שולם לה מקופתה גמל על חשבון פיצויי פיטורין בלבד. התובעת, בכתב תביעתה המתוקן, נקבה בסכום פיצויי פיטורין המגיעים לה על בסיס המשכורת האחרונה כולל משכורת שלוש עשרה, ברם, הגענו למסקנה שיש לחשב את בסיס המשכורת לצורך פיצויי פיטורין ללא התחשבות במשכורת השלוש עשרה. כן זכאית התובעת לפדיון שכר של שלושה חדשים בגין השבתון בסך 13,017 ש"ח.

[...]

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך – 3,500 ש"ח תוך 30 יום מיום המצאת פסק דין זה.

ניתן היום ד' אייר התשנ"ג (25.4.1993).

אלישבע ברק

שן 3-1000

לקריאת פסק הדין המלא