מתוך פסק הדין

בג"צ 73/53
בג"צ מס' 87/53

1. חברת "קול העם" בע"מ (בג"צ 73/53)
2. עתון "אל אתיחאד" (בג"צ 87/53)

נגד

שר הפנים

בבית-המשפט העליון כבימ"ש גבוה לצדק

התנגדות לצו על תנאי שניתן על ידי בית משפט זה ביום ז' בניסן, תשי"ג (23/3/53), אל המשיב, לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטל את הצו שניתן על ידו ביום 22/3/53, לפי סעיף 19 לפקודת העיתונות, להפסיק את פרסום העתון "קול העם" לתקופה של עשרה ימים.

התנגדות לצו על תנאי שניתן על ידי בית משפט זה ביום ז' באייר, תשי"ג (22/4/53), אל המשיב, לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטל את הצו שניתן על ידו ביום 14/4/53, לפי סעיף 19 לפקודת העיתונות, להפסיק את פרסום העתון "קול העם" לתקופה של עשרה ימים.

השופט אגרנט: סעיף 2) 19) (א) לפקודת העתונות. לפי תיקונו, קובע וזה לשונו:

"(2) The High Commissioner, either with or without having caused the proprietor or editor of a newspaper to be warned under sub-section (1) hereof, may

(a) if any matter appearing in a newspaper is, in the opinon of the High Commissioner in Council, likely to en-dangcr the public peace,

.. ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ... ...

by order in council suspend the publication of the newspaper for such period as he may think fit and shall state in such order the period of such suspension."

במקום הנציב העליון בא היום שר-הפנים.

בהסתמכו על ההוראה האמורה, ציוהו המשיב ביום 22.5.53 על הפסקת ההוצאה לאור של העתון "קול העם" (השייך למבקשת בתיק בג"צ 73/53) לתקופה של עשרה ימים, וביום 14-4.53 - על הפסקת הוצאתו לאור של העתון "אל-אתיחאד" (המבקש בתיק בג"צ 87/53) לתקופה של 15 יום. הסיבה המידית, ששימשה לו. לשר-הפנים, יסוד למתן הצווים להפסקת ההוצאה לאור של העתונים הנזכרים, מקורה בפרסום מאמר ראשי בכל אחד מהם, דהיינו, ב"קול העם" ביום 18.3.53 תחת הכותרת "ילך אבא אבן להילחם לבד . . .", וב"אל-אתיחאד" ביום 20.3.53 תחת הכותרת "העם לא ירשה לספסר בדם בניו". כנושא לדברי הביקורת שנמתחו בשני המאמרים גם יחד שימשה ידיעה שנתפרסמה ביום 9.3.53 בעתון "הארץ" בזו הלשון:

"מר הנרי מורגנטאו אמר, כי גיאורגי מאלנקוב הוא בודאי גרוע יותר מסטאלין, וכאשר תבוא שעת המבחן תעמיד ישראל 200,000 חיילים לצד ארצות-הברית.

שגריר ישראל מר אבא אבן הביע את הסכמתו המלאה להודעת מר הנרי מורגנטאו, שישראל תוכל להעמיד 200,000 חיילים לצד ארצות-הברית במקרה של מלחמה. והוסיף, שמר מורגנטאו לא העריך במידה מספקת את כושר הגיוס של ישראל."

בידיעה הזאת ראו מחברי שני המאמרים סימן מובהק ל"מדיניות האנטי-סובייטית" של ממשלת ישראל - בהרכבה הנוכחי - כלומר, למדיניות של נכונות "להילחם לצד ארצות-הברית במקדה מלחמה נגד ברית-המועצות", ונגד מדיניות זו התריע כל אחד מהם בצורה שתתואר להלן. אכן צירפנו כתוספת לפסק-דין זה העתקים מתכנם המלא של המאמרים הנ"ל, ומשום כך נסתפק במקום הזה בהבאת פסקאות אחדות מתוכם, כדי לעמוד, מצד אחד, על הצורה בה הגיבו המחברים כאות מחאה על הדברים הנכללים באותה ידיעה שנתפרסמה ב"הארץ", וכדי לעמוד. מצד שני, על השקפת שר-הפנים, כי הפרסום של כל אחד משני המאמרים כמוהו כהפצת חומר העלול לסכן את שלום הציבור.

המאמר ב"קול העם" נסתיים בשלוש הפסקאות הבאות :

"למרות ההסתה האנטי-סובייטית יודעים המוני העם בישראל שברית- המועצות נאמנה למדיניות של אחוות עמים ושלום. הנאומים של הח"ח מאלנקוב, ברייה ומולוטוב, אישרו דבר זה פעם נוספת. באם אבא אבן או מישהו אחר רוצה ללכת להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקאיים, שילך, אך שילך לבדו. המוני העם רוצים בשלום, בעצמאות לאומית ואינם מוכנים לוותר על הנגב תמורת הצטרפות ל'פיקוד מזרח-תיכוני'.
נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי.
נגביר את מאבקנו לשלום ולעצמאות ישראל."

במהלך העדות שמסר, מטעם המשיב, מר מויאל (המנהל הכללי של משרד-הפנים) הצהיר זה, כי בעיקר שימשה הפסקא השניה יסוד להכרעת שר-הפנים בדבר הפסקת ההוצאה לאור של העתון "קול העם". המאמר בעתון "אל-אתיחאד" נסתיים (לפי התרגום מהמקור הערבי)- בשתי הפסקאות הבאות :

"ולכן כל צורות כניעה של ממשלת בן-גוריון וכל הוכחותיה על נאמנות לא יועילו לה אצל אדוניה האמריקאים ; יתר על כן פשיטת רגלה המדינית, הפנימית והחיצונית, הכלכלית והפוליטית החלה להתגלות להמונים שהתחילו להבין לאן מדרדרת אותם ממשלה זו, לא רק לאבטלה, לעוני ולרעב בלבד כי אם גם למוות בשירות האימפריאליזם המגישים אותם כבשר למכונת מלחמתם, ואילו המונים אלה אינם רוצים בגורל זה והם יוכיחו את סירובם.

באם בן-גוריון ואבא אבן רוצים להילחם ולמות בשירות אדוניהם שילכו וילחמו לבדם. המוני העם רוצים בלחם, עבודה, עצמאות ושלום ויגבירו את מאבקם למען מטרותיהם אלה ויוכיחו לבן גוריון ואנשיו שלא ירשו להם לספסר בדם בניהם כדי להשביע את רצון אדוניהם."

בגוף הצו שהוצא להפסקת עתון זה ניתן הנימוק - ועל כך חזר גם מר מויאל בדברי עדותו לפנינו - כי, בעיקר, הדברים הכלולים בפסקא הראשונה הם שהמריצו את שר- הפנים לצוות על ההפסקה הזמנית של העתון בשפה הערבית.

לשם שלמות הדברים יצויין, כי ביום 25.3.53 הודיע ראש הממשלה בכנסת, בתשובה לשאילתא שהוצגה לו, כי אותה ידיעה שנתפרסמה בעתון "הארץ" היא "בדותה עתונאית" וכי כל מה הצהיר שגריר ישראל בהזדמנות הנזכרת הוא :

"ממשלות העולם החפשי יודעות היטב על החלטתה המוות של ישראל להגן על גבולותיה ומשטרה בפני כל הפיכה והתקפה" ("דברי הכנסת", מושב שני, חוברת י'ט, ע' 1096).

מזמן לזמן מגיע לערכאה זו משפט בו מתעוררת בעיה יסודית, התובעת עמידה מחדש על עקרונות שהם ידועים ועתיקים. לסוג זה שייכים שני המשפטים הנדונים, בהם מצווים אנחנו להגדיר את היחס הקיים בין הזכות לחופש העתונות מזה, לבין הסמכות המצויה בידי השלטונות - באספקלריה של הסעיף 2) 19)(א) הנ"ל - להטיל הגבלה על השימוש באותה זכות, מזה. אנו רואים את חופש העתונות כצורה ספציפית אחת של חופש הביטוי, ולהלן לא נבדיל - למטרת דיוננו - בין שני מושגים אלה.

[...]

ד. הפועל-יוצא מכל זה הוא : הזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא זכות יחסית, הניתנת לצמצום ולפיקוח לאור המגמה של קיום אינטרסים מדיניים חברתיים חשובים, הנחשבים בתנאים ידועים כעדיפים מאלה המובטחים על-ידי מימוש העקרון של חופש הביטוי. תיחום התחומים לשימוש בזכות לחופש הדיבור והפרסה (press) נעוץ, איפוא, בתהליך של העמדת ערכים מתחרים שונים על כפות המאזניים ושל בחירתם, לאחר שקילה, של אלה אשר, לאור המסיבות, ידם על העליונה.

[...]

ז. את ההלכה שיש להחילה בענין הנדון אנו מסכמים, איפוא, כך: -

השימוש בסמכות, האמורה בסעיף 2)19)(א) הנ"ל, מצריך, מצד שר-הפנים, את שקילת האינטרסים הכרוכים בשלום הציבור מזה ובחופש העתונות מזה, ואת העדפת האינטרס הראשון רק לאחר שימת לב ראויה לערכו הציבורי הגבוה של האינטרס השני. העקרון המדריך צריך להיות תמיד: האם, עקב הפרסום, נוצרה אפשרות של סכנה לשלום הציבור, שהיא "קרובה לודאי"; הגילוי של נטיה סתם בכיוון זה, בתוך דברי הפרסום, לא יספיק כדי מילוי דרישה זו. כמו כן, שומה עליו, על שר-הפנים, להעריך את השפעת דברי הפרסום על שלום הציבור רק לפי מידה של המתקבל על הדעת לאור המסיבות שאפפו אותם; ובהערכה זו עשוי אורך הזמן, העלול לעבור בין הפרסום לאירוע התוצאה המהווה פגיעה בשלום הציבור, להיות גורם חשוב, אך לאו דוקא גורם מכריע. ולבסוף, אפילו השתכנע השר, שהסכנה שנגרמה על-ידי הפרסום "קרובה לודאי", רצוי הדבר, כי ישקול היטב אם היא רצינית במידה המצדיקה את השימוש בכוח הדרסטי של הפסקת העתון, שהכיל את הדברים הפסולים, או אם אינה קיימת שהות מספקת המאשרת לעשות פעולה אפקטיבית לשם ביטול ההשפעה הנפסדת העולה מהם, בדרכים פחות חריפות, כגון על ידי בירור, הכחשה והסבר נגדי.

לסיכום זה של ההלכה עלינו להוסיף: הביטוי "לפי דעת שר-הפנים", שזכרו בא בפסקא (א) לסעיף 2) 19), מחייב את הקביעה, כי הערכת השפעתם של דברי הפרסום על שלום הציבור, לאור המסיבות, תהא נתונה תמיד בסמכותו היחודית של שר-הפנים, אשר על כן בית-המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בשיקול דעתו של זה, אלא אם סטה הוא, בהערכה האמורה, מהמבחן של "ודאות קרובה" לאור משמעותו של המושג "סיכון שלום הציבור"; לא נתן תשומת לב כלשהי - ובכל מקום לא נתן יותר מתשומת לב מבוטלת - לאינטרס החשוב הקשור בחופש הפרסה (PRESS); או טעה בשיקול דעתו באופן אחר, מחמת היגררו אחרי שיקולים שהם מחוסרי חשיבות, מופרכים או אבסורדיים.

לאור הלכה זו, דעתנו היא, כי כל אחד משני הצווים, שהוציא המשיב להפסקת הופעתם של שני העתונים הנדונים למשך עשרה וחמישה עשר יום, עומד על יסוד רעוע.

"קול העם".

כדי לעמוד על טיב השיקולים ששימשו נר לרגלי שר-הפנים. בשעה שהעריך את השפעת המאמר שנתפרסם בעתון זה ביום 18.3.53, כפי שהעריכה, נביא כאן חלק מדברי העדות שמסר מר מויאל בחקירת שתי וערב ושאנו רואים אותם כמשקפים גם את גישתו של המשיב. וכך העיד הלה:-

"....לו היתה הפסקא הראשונה במאמר הנדון מופיעה לבדה, לא הייתי מביא לסגירת העתון-גם לא בגלל הפסקא השניה-לו באה הפסקא השלישית, הייתי מביא לתשומת לב שר-הפנים אם זה מסכן שלום הציבור - עליו להחליט.....בפסקא הרביעית אני רואה האשמה כי לממשלה יש מדיניות של 'מה יפית' כלפי ארצות-הברית - אי אפשר לחלק המאמר למשפטים משפטים ולחפש בכל משפט בפני עצמו אימרה שיש בה משום (סיכון) שלום הציבור - כאשר קוראים המאמר במלואו - יש בו משום סיכון שלום הציבור - והעברתי המאמר לשר-הפנים - הוא קרא כולו והגיע לכלל מסקנה שהוא מסכן שלום הציבור - הפסקאות החמישית והששית בפני עצמן אינן מסכנות שלום הציבור - אולם אם נאמר שממשלת ישראל נכנעת נגד אינטרסי ישראל לדיקטאט ממשלת חוץ - סיכון שלום הציבור - בפסקא השביעית גם כן אין סיכון שלום הציבור - מה שכתוב בפסקא השמינית מסקנה ממה שנאמר קודם וסיסמא - הפסקא הזו מעידה על כוונה להילחם נגד ממשלת ישראל מספסרת בדם ישראל והבעתי הדעה לשר-הפנים כי יש בזה יסוד מאד חריף - על סמך פסקא זו ועל סמך המאמר כולו הזכיר שר-הפנים כי קיימים אלמנטים המצדיקים להשתמש בסעיף 19..."

אם נזכור, כי במאמר הנדון הסיק המחבר מתוך הודעה מסויימת, שכביכול מסר שגריר ישראל בעיר ואשינגטון בזמן ההוא, כי ממשלת ישראל הסכימה להעמיד 200,000 חיילים לצד ארצות-הברית במקרה שתפרוץ מלחמה בינה לבין ברית-המועצות, וכי את תכנו הנוסף של המאמר הקדיש הלה, בעיקר, למתיחת ביקורת על מדיניות מדומה זו, הרי יהא ברור, כי ההערכה הנ"ל לדברי המאמר - דהיינו, כי בשל פרסומם נוצר יסוד מספיק להפעלת הכוח האמור בסעיף 2)19)(א) - היא הערכה לקויה בתכלית.

האם התיאור ברבים של אותה מדיניות כהתרפסות לפני מדינה זרה וכהכנעת האינטרסים של ישראל לרצונה של זו - ויהא התיאור הזה מוטעה כמה שיהא - אפשר לראותו כיוצר לפחות אפשרות קרובה של "סכנה לשלום הציבור" במשמעות הנזכרת של המושג האחרון? האם יש מקום לייחס לדברי המאמר השפעה כנ"ל, אפילו בהתחשבנו במצב של שעת חירום בו נתונה היום מדינתנו, כאשר טרם נכרתה ברית שלום תמידית עם מדינות ערב השכנות? האם מן הדין לפרש את הדברים שנתפרסמו כהסתה לשימוש באמצעי אלימות למען הביא שינוי באותה מדיניות מדומה של הממשלה? האם קיים יסוד מספיק כדי להסיק מסקנה, שהם מטיפים לאי-התייצבות לשירות בצבא-הגנה לישראל במסגרת של חוק שירות בטחון? אכן ברור הדבר, כי לכל אחת מהשאלות הללו מתבקשת מאתנו אך תשובה שלילית.

אם בכל זאת הגיע המשיב למסקנה נוגדת, הרי אין ספק שהסיבה לכך היא - זאת מראים בעליל דברי העדות של מר מויאל - שהלה נתפס לגישה המוטעית של גילוי "נטיה רעה" בדברי המאמר, במקום לבחון אם הגשמת אחת התוצאות האמורות, עקב פרסומו, הנו בגדר של ודאות קרובה. נקח, בדרך משל, את הפסקא עליה הצביע לפנינו היועץ המשפטי המלומד:-

"באם אבא אבן או מי שהוא אחר רוצה ללכת להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקאיים, שילך, אך שילך לבדו, המוני העם רוצים בשלום, בעצמאות לאומית ואינם מוכנים לוותר על הנגב תמורת הצטרפות 'לפיקוד המזרח התיכון'."

בעינינו ברור מאוד, כי כל מי שאינו חפץ להיכנס לויכוח סרק, אם אמנם מגלמים הדברים שבפסקא זו "נטיה" בכיוון החלשת הרצון למילוי החובה המוטלת על ידי חוק שירות בטחון במקרה ותפרוץ מלחמה בין שתי המדינות הזרות הנזכרות, יסכים, ללא היסוס, כי משמעותם האמיתית היא: הבעת התנגדות בצורה חריפה ורגשנית ל"מדיניות" המתוארת של הממשלה הנוכחית, ותו לא.

הוא הדין החל על הפסקא שלפני האחרונה, אותה הדגיש במיוחד מר מויאל בעדות שמסר לפנינו, ושתכנה הובא בחלק הראשון של פסק-דיננו. כפי שהודה העד, אין האמור בפסקא זו מהווה אלא מסקנה ממה שנכתב על-ידי המחבר בפסקאות הקודמות, דהיינו: כי מתן ההסכמה להעמיד לרשות מדינת ארצות-הברית חיילים במספר רב כעזרה במלחמה העלולה לפרוץ בעתיד בינה לבין ברית-המועצות פירושו הקרבת הנוער הישראלי למטרה נפסדת תמורת האפשרות של השגת כספים במדינה הראשונה, וכן כי לשם ביטול מדיניות זו, יש לנהל מאבק. ושוב תהא דעתנו על מידת הצידוק הטמונה במסקנה זו אשר תהא, הרי הבעת התנגדות לאותה מדיניות מדומה וההטפה לניהול מאבק לשם ביטולה, אין לראותם, בשום פנים ואופן, כעלולים לסכן בעתיד את שלום הציבור באיזה צורה שהיא.

אכן, יש להודות, כי אף בפסקא הזאת לוותה הבעת המסקנה הנזכרת בטון חריף ולא זו בלבד אלא גם בלשון - כוונתנו למלים "המספסרת בדם הנוער הישראלי" - הגובלת עם השמצה ממש. ואולם, מלבד זה שקיימים בקודקס הפלילי ובחוק הנזיקין האזרחיים הוראות המענישות או מפצות על הפצת דברי גנאי או עלבון על בני אדם, בין בתורת היותם נציגי הציבור ובין בתורת אנשים פרטיים, הרי עצם העובדה, כי לדעה שהובעה באותה פסקא ניתן לבוש מילולי חריף, רגשני ומעליב, אין בה - בלי לקשר סגנון נפסד זה למסיבות "מסכנות" אחרות - כדי להעניק לתוכן הדברים שנתפרסמו השפעה המגעת עד כדי יצירת אפשרות קרובה של פגיעה בשלום הציבור, במשמעות הנזכרת. והלא על מסיבות מיוחדות כנ"ל לא רמז מר מויאל, אף ברמיזה קלה, לא בהצהרה שהגישה בתמיכה לתשובת המשיב ולא בדברי העדות שמסרם במשפט גופו.

סוף דבר: אם לא נרצה לסכל כל אפשרות של בירור וליבון חפשי בשטח הפוליטי ובדרך זו להתכחש התכחשות גמורה לאינטרס החשוב הכרוך בחופש העתונות, מחד גיסא, ואם גם לא נחפוץ לסטות סטיה שלמה מהמבחן המצריך שהשפעתם השלילית של דברי הפרסום על שלום הציבור תוערך, לאור המסיבות, לפחות כקרובה לודאי, מאידך גיסא - הרי לא תהא לפנינו ברירה אלא להחליט כי, בתתו את הצו להפסקת ההופעה של העתון "קול העם" למשך עשרה ימים, בשל פרסום המאמר הנזכר, חרג המשיב חריגה יסודית מתחום סמכותו.

"אל אתיחאד".

דין זה חל גם על הצו שניתן על-ידי המשיב להפסקת הופעתו של העתון השני למשך חמישה עשר יום. בנדון זה יש לציין, כי המאמר שנתפרסם ביום 20.3.53 שווה, בעיקר הדברים, לתכנו של המאמר שהופיע ב"קול העם" יומים לפני כן. אמנם ההתנגדות למה שנחשב בעיני בעל המאמר, שנכתב בשפה הערבית, כמדיניותה המוצהרת של ממשלת ישראל, נוסחה הפעם בסגנון חריף, רגשני ואף מעליב יותר מהסגנון בו נכתב המאמר ששימש עילה להפסקת ההופעה של העתון האחר, וייתכן, איפוא, כי העובדה זו היא היא שהניעה את מר מויאל לקבוע בדברי העדות שמסר לפנינו במשפט השני כי, "כל המאמר מסכן שלום הציבור"; כלומר, השפעה זו נובעת לא רק מהכתוב בפסקא שלפני האחרונה, בה הושם הגש על ההצהרה בשבועה שהגישה מר מויאל במשפט זה, כי אם מהמאמר כולו. ואולם סבורים אנו, מהנימוקים שצויינו לעיל, כי אין בתופעה זו של סגנון המאמר בצורה כנ"ל, כשלעצמה, כדי ליצור אפשרות קרובה, שהדברים שנתפרסמו ב"אל- אתיחאד" יביאו חובת ההתייצבות, המוטלת על-ידי חוק שירות בטחון, או לאחת התוצאות האחרות הנכללות במושג "סיכון שלום הציבור".

ואשר לתוכן הדברים שזכרם בא בפסקא שלפני האחרונה ושבהם ראה מר מויאל, לפי דברי העדות שמסר במשפט השני, "הסתה נגד ממשלת ישראל, המתבססת על הכזב כי ממשלת ישראל מספסרת בדם בניה" וכן "הסתה של ההמונים לפעול נגד המדינה וממשלתה", הרי מדובר שוב בהבעת מסקנה על-ידי בעל המאמר, הדומה ברוחה לזו שנקבעה במאמר שנתפרסם ב"קול העם".

מסקנה זו היא, כזכור, שאותה "מדיניות", אשר המחבר ראה אותה כמדיניותה המוצהרת של ממשלת ישראל, משמעותה, שחייהם של אזרחי ישראל יוקרבו, תמורת האפשרות להשיג כספים בשביל המדינה בארצות-הברית, למטרה נפסדת, באשר אותה "מדיניות" מדרדרת אותם "לא רק לאבטלה, לעוני ולרעב בלבד, כי אם גם למוות בשירות האימפריאליזם המגישים אותם כבשר למכונת מלחמתם". לזאת הוסף "הנופך" כי "המונים אלה אינם רוצים בגורל זה והם יוכיחו את סירובם".

כפי שנרמז, אם נתכחש, לרגע קט, להוספת "הנופך", אזי שוב נהיה חייבים לקבוע - מחמת אותם הנימוקים ששימשו לנו בעת ששללנו את האפשרות כי פרסום המסקנה הדומה בעתון העברי עלול לפגוע בשלום הציבור - כי ההערכה השווה בדבר "השפעה מסכנת", שניתנה על-ידי המשיב לדברי המסקנה שהובעו בעתון הערבי, מחוסרת, אף היא, יסוד הגיוני. האם ההוספה של המלים "והם יוכיחו את סירובם", יש בה כדי לשנות את פני הדברים? היועץ המשפטי טען, כי על כל פנים במלים האחרונות - ובדברים הדומים שבהם מסתיים המאמר ("ויוכיחו לבן-גוריון ואנשיו שלא ירשו להם לספסר בדם בניהם" וכו')- מתגלית הטפה ברורה לשימוש באמצעי אלימות לשם הבאת שינוי במה שנראה למחבר כמדיניותה של הממשלה, או לפחות, כי המלים בכל אחת משתי הפסקאות הנ"ל כמוהן כהסתה לאי-מילוי אחרי החוק על-ידי סירוב לקיים את חובת ההתייצבות לשירות צבאי. מהצד השני טען בא-כוח המבקש שכוונת הדברים הנ"ל היא, שאזרחי המדינה יביעו את אי- הסכמתם לאותה "מדיניות" בדרכים חוקיות ושקטות - למשל, על-ידי הצבעה, בכיוון מסויים בבחירות הכלליות העתידות להתקיים.

אין ספק בלבנו, בשים לב לצורה החריפה והרגשנית שבה נוסח המאמר כולו, כי המלים שבסוף כל אחת משתי הפסקאות הנדונות הם דו-משמעותיות - כלומר, מתפרשות לשני הכיוונים האמורים גם יחד. משום-כך, ומאחר שההכרעה בדבר השפעתם האפשרית של הדברים הנ"ל נתונה בראש וראשונה בשיקול דעתו של המשיב, רואים אנו את עצמנו קשורים עלידי הכרתו של זה, כי הפירוש, עליו הצביע היועץ המשפטי, הוא הפירוש העלול להתקבל על דעת קוראי המאמר הנ"ל. ואולם, נקיטת גישה זו מצדנו עוד אינה אומרת, בהכרח, חריצת גורלו של המשפט זה בכללו, הואיל ועדיין עומדת בעינה השאלה: האם, לאור כל המסיבות שהיו הנמצא בשעת פרסום נוצר אמנם יסוד הגיוני, המאפשר להסיק כי - נוכח המשמעות האמורה של המלים הנ"ל - עלולה לבוא אחת התוצאות "המסכנות", עליהן רמז היועץ המשפטי?

אשר לשאלה אחרונה זו, הרי מעידות המסיבות דוקא בכיוון ההפוך. כי מה התברר לפנינו? ראשית התברר, כי אותו מאמר יסודו כולו בהנחה כי אכן יש אמת בידיעה שנת- פרסמה בעתון "הארץ" ביום 9.3.53 בדבר תוכן ההצהרה שכביכול מסר מר אבא אבן בואשינגטון על מדיניותה הרשמית של מדינת ישראל; זאת אומרת, כי זוהי אמנם המדיניות נגדה התריע מחבר המאמר ובגללה הטיף מה שהטיף. שנית, התברר כי חמישה ימים לאחר פרסום המאמר הכריז ראש הממשלה בכנסת, כי אותה ידיעה איננה אלא "בדותה עתונאית" ולא עוד אלא, כי מדיניותה הרשמית של ישראל היא "להגן על גבולותיה ומשטרה בפני כל הפיכה והתקפה".

במסיבות אלו - כאשר מצד אחד כי עיקרה של ההטפה המתגלית בשני הפסוקים האמורים מיוסד על התנאי, כי אותה ידיעה עתונאית מיום 9.3.53 שיקפה אל נכון את מדיניותה הרשמית של ממשלת ישראל הנוכחית ומהצד השני, התברר, ימים ספורים בלבד אחרי פרסום המאמר, כי ידיעה זו היא מופרכת ומשתוללת יסוד עובדתי, כך שהתנאי הנזכר אינו קיים כלל - במסיבות אלו, האם אפשר להעריך, הגיונית, כי לדברי ההטפה הנ"ל תהיה השפעה המסכנת את שלום הציבור? האם באמת יוכל לעלות על דעתו של מאן דהוא, כי עקב קראם את הכתוב במאמר הנדון יקומו "ההמונים" וינקטו אמצעי אלימות או יסרבו למלא את חובתם החוקית להתייצב לשירות צבאי, רק כדי להביא לביטול מדיניות אשר התברר, שלא הוצהר, כלל ועיקר, על-ידי המוסמכים לעשות כן, שזו מדיניותה הרשמית של ממשלת ישראל בשעה זו? אכן, אף לשאלות אלו מתבקשת מאתנו תשובה שלילית ורק שלילית. שמא תאמר, כי ייתכן ויבוא יום ומדיניותה של ישראל תיהפך לאותה מדיניות נגדה הטיף בעל המאמר האמור, כי אזי ייזכרו הקוראים בדברים שנכתבו בו, וכי כתוצאה מכך יפעלו בדרך בה נדרשו לפעול על-ידי המחבר ויסוכן אז שלום הציבור בצורה רצינית - על כך משיבים אנו: גישה כזאת אינה אלא אותה גישה של "נטיה רעה" ו"סיבתיות אמצעית", אשר נשללה על-ידינו כקנה המידה הצריך לשמש לשר-הפנים בבואו להחליט אם להפעיל את הסמכות האמורה בסעיף 2)19)(א) הנ"ל.

היוצא מזה, כי אף בתתו את הצו להפסקת העתון "אל אתיחאד" למשך חמישה עשר יום, חרג המשיב, יסודית, מגדר סמכותו.

על יסוד כל האמור, אנו מחליטים לעשות את הצו-על-תנאי, שניתן בכל אחד משני המשפטים הללו, צו החלטי. אנו מחייבים את המשיב לשלם לכל אחד מהמבקשים את מסי המשפט, ונוסף לכך - שכר עו"ד בסך 30 לירות כולל.

ניתן היום, ז' בחשון, תשי"ד (16.3.53)

לקריאת פסק הדין המלא