המרקע, המסוגל להביא תמונות רחבות, הציע לצופים רק קטעים זערוריים מפני המלחמה בעיראק: חרטום של טנק, מסלול המראה של נושאת מטוסים, קסדה של חייל על נגמ"ש. כך, במשך ימים, הובאה ההתרחשות הדרמטית, ההיסטורית, לבתיהם של אזרחי העולם כולו, כשהיא מפוררת לפתיתים שאינם מאפשרים לעצב מהם תמונה ממשית על המתהווה. התהליך הזה הועצם על-ידי התדרוכים שסיפק מטה הצבא האמריקאי בעורף: הגנרלים הרהוטים היו מדודים ומחושבים במידע שהציעו לעיתונאים ואלה התמכרו לחלוטין להודעות הרשמיות כשהם מוותרים מראש על עצמאותם. התוצאה היתה אשליה של מידע פרטני, צמוד לשטח, מהימן, כשבפועל התחוללה מערבולת של דיס-אינפורמציה, דיווחים מוטעים ושמועות מסעירות שרדפו זו את זו, בילבלו את הצופה ומנעו ממנו לדעת מה מתרחש.

אולי מוקדם מדי להעריך באופן פסקני את תפקודה של התקשורת (המערבית) במלחמה בעיראק, אבל לא מיותר להצביע כבר עתה על חולשתה: היא היתה כלי שרת בידי צבאות הקואליציה. בכל מלחמה קיימת תלות מובנית בין העיתונאים למטות המנהלים את הקרבות, אך היו גם דוגמאות של מלחמות שבהן נמצאו עיתונאים אמיצים ויוזמים שסטו מהמסלולים שקבעו להם הגנרלים והביאו את סיפור ההתרחשויות ללא תיווך הרשויות (בוויטנם, בקוסובו, במלחמת יום-הכיפורים). זה לא קרה במלחמה בעיראק. המלחמה הזו הוצגה כמו בטלסקופ מעוות: מזווית תצפית רחבה כביכול לנקודה זערורית שאינה מעידה על הסביבה. במלחמה הזו, המובאות (החזותיות והמילוליות) הוצאו מהקשרן.

נכונותם של העיתונאים לקבל את תכתיבי הפיקוד העליון (האמריקאי והבריטי) מזמינה בירור על יכולתה של התקשורת למלא את תפקידה בנסיבות כאלה. הצורך למצוא נוסחה שתגדיל את מרחב התנועה ואת חופש הביטוי של עיתונאים במלחמה נובע לא רק מתוך זכותם העקרונית לתאר את מה שרואות עיניהם כחפצם, אלא גם מתוקפו של הלקח שהצטבר בחברות הדמוקרטיות: מידע מגוון מאפשר שיפוט מפוכח על המלחמה - מהלכיה, מניעיה ותוצאותיה; מידע שעובר סינון של השלטונות הוא אחיד, מגמתי ומשבש את יכולתו של הציבור, שבשמו נשלחים החיילים לקרב, לגבש לעצמו דעה מושכלת עליה.

אלה הרהורים והשגות של מותרות בהשוואה לכללי המשחק המקובלים ביחסי שלטון ותקשורת בחברות הבלתי דמוקרטיות, אך אין בתובנה הזו כדי לפטור את העיתונות במדינות המפותחות מלתת לעצמה דין-וחשבון על תפקודה במלחמה בעיראק ועל המקום שהיא ממלאת, יותר ויותר, בניהול עימותים מזוינים. הקרבות האלימים מתנהלים על תודעתם של העמים הניצים ומנהיגיהם, והם מוכרעים, במידה רבה, באמצעות התקשורת המביאה את שדה הקרב בשידור חי לכל בית. התפקיד שממלאת התקשורת בתהליך הזה (בתוכה העיתונות המקוונת, המציעה בימה למידע חלופי ולתגובות מיידיות על ההתפתחויות), יעסיק אותה, מן הסתם, בתקופה הקרובה.

גיליון 44, מאי 2003