צילום: פלאש 90
האיכר
המוזה שרתה אמש על עורכי "ידיעות אחרונות", שרתה-שרתה, אבל לא נחה לרגע. את התוצאה ניתן לראות הבוקר, בגיליון שמדי פעם מתעורר הרושם כאילו נכתב לא כטבלואיד להמונים, אלא כפרודיה על טבלואידים להמונים.
שלוש הכותרות המרכזיות בעיתון (הכותרת הראשית ואלו המופיעות בראש שתי הכפולות הראשונות) מוקדשות לעסקי המסעדנות של אנשי משפחות הפשע בנתניה ולמאבק הניצת בין הפושעים/מסעדנים לרשויות החוק. אתמול הוציאה המשטרה צו סגירה למסעדות שבבעלות פרנסואה אבוטבול וריקו שירזי, אך לקראת ערב הוציא בית-המשפט צו מניעה זמני לצווי הסגירה. האירוע השולי הזה בתולדות העיר נתניה, אירוע שבעיתונים "מעריב" ו"הארץ" מקבל הבוקר אזכור קטן באחד העמודים הפנימיים, הופך "בידיעות אחרונות" לחדשה החשובה ביותר של היום.
בעמוד השער, תחת הכותרת הראשית "מלחמת השווארמה", מוצבים תצלומיהם של שניים זה מול זה – פרנסואה אבוטבול, בעל מסעדת בת-האיכר, וראש העיר מרים פיירברג, שנפגשו אתמול באורח מקרי למחצה בתחנת המשטרה בעיר. אבוטבול יושב, בג'ינס ובחולצת טריקו, מחזיק בידו מנת שווארמה אכולה למחצה, טיפת טחינה מרוחה על שולי שפתיו. פיירברג עומדת כשהיא לבושה בהידור יחסי ומביטה בו בכתפיים שמוטות.
התצלומים של השניים הם למעשה שני פרטים מתוך תצלום אחד [שאול גולן], המופיע במלואו לרוחב הכפולה הפותחת של העיתון, תחת הכותרת "שיטת השווארמה". במשבצת מיוחדת מנתח אורי משגב את התצלום ומחלץ ממנו תובנות על העולם שבו אנו חיים ("זה לא עולם תחתון, זה עולם הפוך"). הניתוח של הבחירות העיתונאיות שבוצעו במערכת "ידיעות אחרונות" רק מחזק את המסקנות של משגב. גם כאן מדובר בעולם הפוך, שבו השולי הופך למרכזי והפושעים לגיבורים. לו היה הסיקור הבוקר חוליה אחת בשרשרת של כתבות ודיווחי עומק על האופן שבו פועלים ארגוני הפשע במדינה, ניתן היה להצדיק את המרכזיות שזכה לה.
הכותרת "שיטת השווארמה", שמקשרת בין אבוטבול לפיירברג, קורצת לסרטם התיעודי של אילן עבודי ומיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה", ומעלה אגב כך שאלה מעניינת: מי העיתונאי שיעז לעשות סרט תיעודי נוקב על עסקי הפשע בישראל, לבוא עם מצלמה ככה סתם ברחוב – לא לסמי עופר, אלא לאחד מראשי ארגוני הפשע – ולשאול אותו על האופן שבו עשה את הונו? מי העיתונאי שיעז להסתובב באירועים חברתיים שאליהם מוזמנים ראשי ארגוני הפשע ולהציק לאורחים בתהיות קנטרניות על הקשר שלהם לעסקים בלתי חוקיים?
תשובה אפשרית: לא אחד מכתבי "ידיעות אחרונות" שמסקרים הבוקר את הנושא. עידן אבני, למשל, כותב על הפגישה בתחנת המשטרה, ומתאר את המאבק על עסקי המסעדנות בנתניה בביטוי שהגיע בסופו של דבר עד לכותרת הראשית של העיתון – "מלחמת השווארמה". אבני עושה מלאכתו נאמנה. הוא מביא את תמליל העימות המילולי בין המסעדן/פושע לראש העיר ואת התגובות של כל הצדדים הנוגעים בדבר לנסיון הסגירה של המסעדות. אפילו צילום של צו הסגירה מופיע בידיעה. אך המשימה שאליה נשלח הכתב אתמול לא כללה פנייה לאבוטבול או מתן רקע לקשר בין עסקי המסעדנות לעסקים בלתי חוקיים.
כפולה נוספת המוקדשת לסיקור הנושא מופיעה תחת הכותרת "סיח לוחמים" (מחלקת הגרפיקה הוסיפה שיפוד של מתכת העובר בתוך הסמ"ך והחי"ת במלה "סיח"). הכתב ערן נבון נשלח להביא קולות מהשטח ("במסעדה של פרנסואה"), וחזר עם מעט תוכן, הרבה מאוד צבע, וגם כמה שאלות רטוריות שהוא מעלה על הכתב, כגון: "מי ירצה לנגב חומוס, לאכול שווארמה או לדפוק סטייק עסיסי עם המג"בניקים, היס"מניקים, הניידות וכל הבלגן?". המסר המרכזי הוא כי העסקים באזור כלל לא נפגעו מנסיון ההתנקשות בצ'רלי אבוטבול שהתבצע לאחרונה, אך דווקא ריבוי השוטרים הביא לדילול בקליינטורה.
אגב, ב"ישראל היום", המוצא את עצמו מדי יום בעמדה המנוגדת לזו שבה מחזיק "ידיעות אחרונות", הצליחו גם בעניין זה למצוא את הגרסה ההפוכה. "מבדיקה שערך 'ישראל היום' בין בתי-העסק שבבעלות משפחת אבוטבול ושירזי בנתניה", נכתב שם הבוקר, "עולה כי באחרונה רובם עומדים שוממים כמעט. בימים כתיקונם, טרם נסיון ההתנקשות בצ'רלי אבוטבול, המסעדות הללו היו הומות אדם כמעט בכל שעות היום" [נצחיה יעקב].
כך נראית כותרת עם סימן קריאה!
העיתון הכלכלי "כלכליסט", מבית "ידיעות אחרונות", יוצא במבצע מיוחד – הוא מזמין את קוראיו לבחור את "כלכליסט השנה". מדובר בתואר חדש שמעניק העיתון החדש בתשע קטיגוריות שונות, ביניהן "כלכליסט השנה במגזר הציבורי", "בתעשייה", "במשפט" וגם "באחריות חברתית". המיזם מקבל הבוקר הפניה בולטת בלב עמוד השער של העיתון, כמו גם מהעמוד האחורי של עיתון האם. גם הכפולה הפותחת של "כלכליסט" מוקדשת הבוקר כולה למיזם, וכוללת את תצלומיהם של כל המועמדים בקטיגוריות השונות.
המהלך נועד, על פניו, לתרום ל"כלכליסט" מעט יוקרה ולחזק את מעמדו במאבק מול העיתונים הכלכליים האחרים, שלהם כבר יש מסורות ותיקות יחסית של הפקת ועידות וכנסים שנתיים בנושאים כלכליים. מבחינה שיווקית קשה להתווכח עם עצם הרעיון, אך נראה כי השאיפה של "כלכליסט" ליוקרה מלווה בהתלהבות שעשויה דווקא להפחית מיוקרתו. עדות לכך היא ההחלטה כי התואר שיעניק העיתון יכלול סימן קריאה מובנה. כך, הציבור מוזמן לבחור לא את "כלכליסט השנה", אלא את "כלכליסט השנה!", כפי שהדבר בא לידי ביטוי במשפט הבא: "מערכת כלכליסט בוחרת לראשונה את כלכליסט השנה! בכל התחומים המרכזיים של עולם העסקים והכלכלה". קצת פחות התלהבות מופגנת היתה יכולה להועיל במקרה זה לשיפור תדמיתו של העיתון הכלכלי הצעיר.
איך מוכרים מוות?
במוסף "המגזין" של "מעריב" מופיעה הבוקר כתבה על "קולקציית המלחמה החדשה". הכוונה אינה לבגדי הסוואה, אלא דווקא לכלי נשק קטלניים במיוחד, המוצגים לראווה בימים אלה במסגרת אירועי 75 שנה לתעשייה הצבאית (תע"ש). הכתב נדב זאבי זכה לשיחות ותדרוכים מיוחדים מפי מנהלים בכירים במפעלי תע"ש, המהללים כל אחד בתורו את כלי הנשק המופלאים והחכמים המיוצרים בישראל.
בין היתר מסופר בכתבה על כלי נשק שנוסו לראשונה בתנאי אמת במהלך מלחמת לבנון השנייה, ומבין השורות עולה כי המלחמה שימשה כר ניסוי נרחב לכלי נשק רבים שעד אז לא עמדו לבחינה בתנאי אמת. את הכתבה מלווה תצלום גדול של מנכ"ל תע"ש אבי פלדר ויו"ר תע"ש אבנר רז כשהם אוחזים ברקפת – "פגז חכם המסוגל לטפל בכמה מטרות ולהתאים את עצמו לכל סוג מטרה". דני שירדינג, ראש תחום טנקים בחטיבת החימוש בתע"ש, מספר לזאבי על השימוש הראשוני של חיילי צה"ל ברקפת במהלך מלחמת לבנון השנייה: "אחרי שהתחילו להשתמש בו, הם התלהבו מהתוצאות ולא הפסיקו לירות אותו". בעקבות הצלחת הרקפת, מפתחים עכשיו בתע"ש את הפגז כלנית, שאמור להיות אף מוצלח ו"חכם" ממנו.
הביקורת היחידה הנמתחת בכתבה על תעשיית הנשק הישראלית נוגעת לביקורת בינלאומית שהופנתה בעקבות השימוש הנרחב שעשה צה"ל בפצצות מצרר במהלך מלחמת לבנון השנייה. פצצות אלו נוטות, לעתים, שלא להתפוצץ, ורק חודשים ארוכים לאחר תום הקרבות הן גובות קורבנות אזרחיים תמימים. לפי הכתבה, בתע"ש פיתחו פצצות מצרר עם מנגנון השמדה עצמית, "אך בצה"ל כרגע לא מוצאים עניין בגרסה זו". במלים אחרות, מנהלי תעשיית המוות הישראלית מעודדים הומאניות, זה רק הצבא שמתעקש להרוג כמה שיותר ערבים.
ענייני תקשורת
לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי תנאי הרישיון של ערוץ 24 שונו על-ידי מועצת הכבלים והלוויין כדי שזכיינית ערוץ 2 קשת תוכל לרכוש 40% ממניותיו. תנאי הרישיון המקוריים אסרו על זכיינית בשידור המסחרי לרכוש יותר מ-30% מהערוץ. מדוע השינוי? ניצן חן, יושב-ראש המועצה, מסר לעיתון כי הדבר נעשה "כדי לאפשר לערוץ 24 להתקיים ולעמוד על הרגליים". מדוע מלכתחילה היה איסור? איזה היגיון מצאו מנסחי הרישיון בקביעת המגבלה הזו? על כך לא כתוב דבר.
ב"גלובס" מדווח נועם שרביט כי בית-המשפט לתביעות קטנות בירושלים חייב את חברת ביזנס-נט, מפעילת האתר "דה-מרקר", לפצות את ארנון בורוכוב ב-1,500 שקל לאחר שהתלונן כי שני פרופילים שלו ברשת החברתית "דה-מרקר קפה" זויפו. שרביט מגולל את הסיפור שמאחורי התביעה, ואת הקשר בין אותו בורוכוב לגולש משה הלוי ("הלמו"). מי שמעוניין לקרוא דיווח קצת יותר פיקנטי על אותו נושא ממש מוזמן לגלוש לאתר של הלמו עצמו.