ד"ר קרנית פלוג, מנהלת מחלקת המחקר בבנק ישראל, אתמול בעת הצגת הדו"ח השנתי (צילום: מרים אלסטר)

השואה והשלג

ערב יום השואה, העיתונים נרתמים להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי. כך הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "הנצחה במשבר" ("המיתון פוגע גם באתרי הזיכרון לשואה"), וכותרת מרכזית על שער "הארץ" מפנה לסיפור על זכרונות השואה של אהרן ברק, ומתחתיה שלוש הפניות לידיעות וכתבות אחרות הקשורות ליום השואה.

ייתכן שהעושר הזה הוא מה שמאפשר ל"הארץ" להיות העיתון היחיד שמקדיש את הכותרת שלו לנושא שאינו קשור במישרין ליום השואה: "נתניהו חוזר בו: 'אפתח במו"מ עם הפלסטינים בלי תנאים מקדימים'". ברק רביד מדווח כי לשכת ראש הממשלה העבירה מסר המבשר על עמעום דרישתה מיום ביקורו באזור של השליח מיטשל בשבוע שעבר, שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית. "מעריב" הסביר אז את הדרישה הזו כמהלך שנועד לנטרל את הדרישה ל"זכות השיבה" שנכללת ב"יוזמה הערבית", שאנשי אובמה הודיעו כי תשמש, כנראה, בסיס ליוזמת השלום האמריקאית.

ב"ידיעות אחרונות" מגייסים לקראת יום השואה את יאיר לפיד, שתמצית מאמרו, "הניצחון של סבא", מודפסת על השער. "מקברו העלום הורה לנו סבא בלא רק דבר אחד: לא להסכים לכך שנמות בשלג רק מפני שאנחנו יהודים". צוואתו של הסבא הוגשמה: "צאצאיו של סבא בלא נולדו במדינה שבה אין שלג, וליהודים יש איך להגן על עצמם", כותב לפיד.

יש משהו מגוחך בהתעקשות הזאת של לפיד להפוך כל טקסט שיוצא תחת ידו (גם אם מדובר במכתב בקשה לתרומה כספית עבור קולגה בצרה) למסמך ספרותי. האמירה שלו על אודות השואה היתה יוצאת נשכרת אם היה מוותר על ה"שלג" כאמצעי ספרותי (זה באמת מה שסבא בלא רצה? שלא ימותו יהודים בשלג? ובחמסין טוב למות?). אז גם אפשר היה להתייחס אל אמירתו של לפיד הנכד באופן ענייני כאל מה שהיא: התייחסות בנאלית ומצמצמת לזכרון השואה.

סנוב, בדרבן כבר היית?

"ישראל היום" ו"מעריב" מודעים, כמובן, ליום השואה המתקרב, אולם הם בוחרים לטפל בנושא אקטואלי מתוך הפריזמה של השואה ההיסטורית. "ועידה של צביעות" היא הכותרת של "ישראל היום" הנתונה במרכאות, כציטוט של הנשיא האמריקאי אובמה. כותרת המשנה מדגישה את "הזעם בירושלים" על המדינות האירופיות המשתתפות בוועידה ("ביניהן בריטניה וצרפת"), מציינת את המדינות שיחרימו (ארה"ב, גרמניה, איטליה, הולנד, שבדיה, קנדה ואוסטרליה), ואילו דן מרגלית, שתחילת מאמרו מודפסת על השער, כותב כי "שחיקת זכר השואה" היא הדרך "לחיסולה של 'הישות הציוניות'".

הכותרת של "מעריב" ארוכה מן הרגיל: "נשיא איראן, מכחיש שואה, נואם בוועידת האו"ם לגזענות". כותרת הגג מדגישה את ההקשר: "ערב יום השואה". אבל המיצוב בעיתון זה שונה מאשר ב"ישראל היום". תמצית מאמר של נדב איל המודפסת על השער משווה את אחמדינג'אד להיטלר ולאנטישמי באשר הוא, ומציגה תמונה מעודדת: אז העולם שתק, כיום הוא מחרים את ועידת דרבן.

(עוד) אזהרת רווח

עיתונאות כלכלה, למרות הדימוי הרווח שלה כאחד הדברים הכי משעממים שאדם יכול לבחור לעסוק בו, מתאפיינת בהיבט אחד לפחות המזכיר מקצוע אחר, הנחשב למסעיר הרבה יותר: גלישת גלים. כשם שגולש גלים מיומן חייב לרכוש את היכולת להישאר יציב גם על פני שטח סוערים ומשתנים כל העת, כך גם עיתונאי הכלכלה חייב להצליח לקבל בקור רוח מרבי, העולה עד כדי אדישות של ממש, את התנודות העיליות והתחתיות המושכות מעלה, מטה ולצדדים, ולפעמים בעת ובעונה אחת, את שוק ההון ושדה הכלכלה.

כך, על רקע המשבר הכלכלי העולמי, לאחר שבמהלך החגים חגגו עיתונאי הכלכלה חודש של עליות בבורסה, מיהרו לפרסם מיד עם תומו כותרות המבשרות על "אווירת החג" שהתפוגגה, רק כדי לחזור לשמוח בהודעות על הפחתת המסים, רווחי הבנקים האמריקאיים ועליות של אפריקה-ישראל, או סתם להביע "אופטימיות זהירה". ואילו היום הם נתונים כולם תחת הרושם הקשה של דברים שאמר נגיד בנק ישראל סטנלי פישר עם פרסום הדו"ח השנתי של בנק ישראל.

כך הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא "פישר: עוד לא הגענו לתחתית", כותרת על שער "ישראל היום" היא "פישר: יש אפשרות שחברה גדולה תפשוט את הרגל", והכותרת הראשית של מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" היא "פישר: זה עוד לא נגמר". עיקרי התחזיות של פישר מסוכמים בכותרת המשנה לראשית ב"דה-מרקר" באופן הבא: "המיתון אינו עומד בפני סיום. הגירעון בתקציב 2009 יהיה גבוה מאוד [...] תירשם צמיחה שלילית של 1.5%. הפער מול מדינות המערב הולך וגדל. תחזית הצמיחה ל-2010 הופחתה".

כותרת אחרת על שער "ממון" מדגימה כיצד סוער הים שבו גולשים העיתונאים ומשנה את אופיו מדי שעה: "יום המסחר בבורסה נפתח באווירה אופטימית – אבל התהפך לרעה". אתמול פורסם ב"דה-מרקר", תחת הכותרת "דבר הגורו", משפט מאת נסים טאלב (גורו? לא נסחפתם קצת?): "יש אולי עשרה ימים בשנה שבהם אפשר להגיד משהו משמעותי על השוק. בכל השאר אלה תנודות מקריות וחסרות משמעות".

השאלה הגדולה היא, אם כן, מתי חלים עשרת הימים? העורכים של עיתוני ומוספי הכלכלה, מתברר, טרם פיצחו את החידה הזו, וליתר ביטחון הם ממשיכים לפרסם ידיעות ומאמרים בענייני כלכלה מדי יום. מו"ל שיפצח את החידה יוכל לחסוך הון עתק בעלויות נייר וכוח אדם. אולי כדאי להפנות משאבים למחקר הסוגיה.

וברצינות, "המסקנה המרכזית של כלכלני בנק ישראל מניתוח המשבר הפיננסי הנוכחי", נכתב היום במוסף "ממון", "היא הצורך בהידוק הפיקוח על גופים חוץ-בנקאיים, כולל חברות הביטוח. חיצי ביקורת הופנו לעבר חברות הדירוג שהיו 'מרכיב מרכזי בהתפתחות המשבר בעולם ובישראל'". עיתוני הכלכלה פועלים פעולה דומה לזו של חברות הדירוג ונהנים כמוהן מהילה של אובייקטיביות. האם לא ניתן לומר כי גם עיתוני הכלכלה היו "מרכיב מרכזי בהתפתחות המשבר בעולם ובישראל"? ואם כך, מה ניתן לעשות כדי שהדבר לא יישנה?

תיזהרו שם עם המסים

רק במוסף "עסקים" של "מעריב" מתרגשים פחות מהנבואות השחורות של פישר ומעדיפים להדגיש את המלצתו "להיזהר עם הפחתת המסים", שהיא גם הכותרת הראשית. כותרת הגג קוראת: "הנגיד פישר נגד ראש הממשלה". האמירה הזו מוצנעת ב"דה-מרקר" וב"הארץ", שמאמר המערכת שלו תומך היום בהודעתו של נתניהו על הפחתת מסים.

נחזור לפישר ולדו"ח של בנק ישראל. בטור במוסף "ממון" כותב היום סבר פלוצקר על הדו"ח: "מבולבלים? גם אני. יד ימין של בנק ישראל כתבה פסקה אחת בדו"ח השנתי ויד שמאל כתבה פסקה שנייה, מנוגדת לקודמתה [...] קיבלנו דו"ח שבסוגיה התקציבית המרכזית [הרחבת התקציב] הוא 'בעד אבל בעצם נגד'".

איך טרנד נולד

בעמוד הדעות של "הארץ" מתפרסם היום מאמר של מרב מיכאלי, תחת הכותרת "מקסטנר ועד שליט". מה בטור? קריאות נרגשות היוצאות מן הלב אל פרנסי המדינה לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט ולהושטת עזרה לניצולי השואה הסובלים מעוני. אגב כך מתלוננת מיכאלי על היחס שקיבל סבה, ישראל קסטנר, שהואשם על לא עוול בכפו בשיתוף פעולה עם הנאצים, אף שהציל "כל-כך הרבה יהודים".

או אפשר גם כך: מיכאלי מגייסת את עניינם של החייל החטוף גלעד שליט ושל ניצולי השואה הסובלים מרמת חיים ירודה לטובת עוד ניסיון להלבין את דמותו השנויה במחלוקת של סבה. באופן ציני, אגב ההפצרות הדמגוגיות שבטור, משחילה מיכאלי הזמנה לקוראים לצפות בסרט חד-צדדי על סבה ומגישה גרסה חד-צדדית של ההיסטוריה בכיסוי של "גילוי נאות".

עד כאן בקשר למיכאלי ולקסטנר. אבל מה עם שליט? עידו קינן העיר את תשומת לבי לנתונים שמספק שירות המדידה של גוגל, Google Insights for Search, על מגמות הגלישה בשירות אחר של גוגל: גוגל-ניוז. נכון לאתמול (הנתונים, כמובן, משתנים כל העת), רוב החיפושים הפופולריים קשורים לסוזן בויל (הסקוטית בגיל העמידה שהופעתה בתוכנית כשרונות זכתה להד עולמי) ולמלים מעולם הבידור. אבל אף שהוא לא נמצא ברשימת המלים הכי פופולריות, הצירוף "גלעד שליט" רשם בשבעת הימים האחרונים עלייה של 40% בחיפושים בגוגל-ניוז. העניין הציבורי בשליט, שכאילו נמוג עם סיום הקמפיין הרעשני בעניינו ועם תום כהונתו של אולמרט, קם לתחייה.

המאמר "החייל הפרטי של אולמרט" של צבי בראל, שהתפרסם אתמול ב"הארץ", מתייחס לתקופת ההדממה הזו: "מין הנחת עבודה מעוותת התקבעה לה, ולפיה בנימין נתניהו משוחרר מן המחויבות של אולמרט להחזיר את גלעד שליט". המאמר של מיכאלי, בין אם נקרא אותו בתמימות ובין אם בחשדנות, הוא דוגמה לכך שנושא שליט אכן חוזר לסדר היום.

הכל אודות טוויטר

אגב טרנדים בתקשורת: אתר האינטרנט טוויטר נמצא כעת בשיאו של גל תשומת לב עולמית (היום הוא מוזכר בפעם השנייה בתוך שבוע על שער "דה-מרקר"). הדילוג של אתר המיקרו-בלוגינג ממדורי האינטרנט לעיתונות הכלכלה ומשם לעיתונות הכללית בישראל החל עם הידיעה על הכוונות לכאורה של גוגל לרכוש אותו תמורת סכום עתק, המשיך עם אייטמים משניים (כמו זה הנקשר לתופעת סוזן בויל), והגיע לשיאו עם התחרות (לכאורה?) בין אשטון קוצ'ר לתאגיד CNN על מספר העוקבים בטוויטר.

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" שואלת אחת הכותרות על השער אם התחרות הזו אינה רק "תרגיל יחצני". אתמול ענה על כך גל מור בבלוג שלו בחיוב: "קוצ'ר עשה שימוש מאוד נבון במדיום לקידום האינטרסים האישיים שלו (וגם ישבנה הכמעט חשוף של אשתו, דמי מור, עזר מאוד להשגת המטרה) [...] [זהו] קמפיין מתוזמר, מושקע ומכוון שנועד להפוך מותגים ותאגידים מוכרים וחזקים למוכרים וחזקים אף יותר. המרוויחים הגדולים מהמהלך הם CNN, קוצ'ר, אופרה וינפרי וטוויטר – החברה, לא המשתמשים. זו לא שעתה הגדולה של Web 2.0 – להפך, אולי רגע ההתפכחות הגדול מאשליותיה. הכלים החברתיים מספקים לגולשים רמקול קטן להשמיע את קולם, אך במקביל מספקים לתאגידים מגבר ענק".

ניתן לקרוא עוד על בהלת הטוויטר הנוכחית במאמר ב"סלייט", ששואל "האם אני באמת חייב להצטרף לטוויטר?", או במה שכתב על העניין יובל דרור (שכותב את השורה שאיני יכול שלא להזדהות איתה: "אני מודה שאני עדיין לא לגמרי מבין את טוויטר"). זה הזמן להמליץ על הטוויטר של "העין השביעית" (אשטון קוצ'ר, מאחוריך).

אנטי-טרנד

בתחילת החודש התפרסם ב"הארץ" ראיון של גידי וייץ עם זהבה גלאון, שקוננה על אובדן הדרך של מפלגת מרצ ושל השמאל המסורתי ("זהבה גלאון מסתערת על הנהגת מרצ וסוגרת חשבון עם עמוס עוז, חיים אורון ויוסי ביילין"). בין השאר מתחה גלאון ביקורת על כך שחבריה לדרך החלו, לדבריה, להיות מושפעים משאלות של רייטינג ופופולריות (למשל: "כשקראתי לשחרר את גלעד שליט, החברים שלי עשו לי משפט שדה. הם הביאו כתבה מ-ynet שבה צוטטו הדברים ואמרו: 'יש 300 טוקבקים נגד'"). היום מדגים יוסי שריד, לשעבר יו"ר מרצ, כיצד מתנהג שמאלן אמיתי השוחה תמיד נגד הזרם, ויודע לזהות מתי טרנד מתנוון ונהפך ללא-טרנדי, ואז להצטרף אליו. על שער "דה-מרקר" מודפסת, במרכאות, ליד תמונתו של שריד, הכותרת "אם ככה, גם אני קפיטליסט".

ידיעת תקשורת אחת

בעמוד הדעות של "הארץ" כותב זאב סגל טור תחת הכותרת "סרקוזי נגד שודדי האינטרנט". "בשבוע שעבר נפל דבר בצרפת", כותב סגל. "לא רק שהצעת חוק היצירה והאינטרנט, שיזם הנשיא, הופלה, אלא שלפי העיתון 'לה פיגרו', נוצר תקדים כאשר האסיפה הלאומית דחתה יוזמת חקיקה של הממשלה". החוק שניסה להעביר סרקוזי מיטיב עם ארגוני היוצרים ומאפשר לנתק מן הרשת מי שיפר זכויות יוצרים בשימוש באינטרנט. סגל מתעכב במיוחד על ההקשרים הרחבים של כשלון הצעת החוק, הנוגעים לזכויות הפרט ולמבנה המשטר בצרפת, אולם יש בדיווחו עניין למי שעוקב אחר הדרמה התרבותית והאתית הגדולה של המאבק על זכויות היוצרים, דרמה שהטכנלוגיה היא הקטליזטור שלה והמשפט הוא שדה הפעולה הפורמלי שלה.

מכוניות קטנות, מכוניות גדולות. תגובה

אודי עציון מ"ידיעות אחרונות" שלח מכתב בתגובה למה שכתבתי כאן בסקירת העיתונות בשבוע שעבר. הנה הדברים במלואם:

קראתי את ההתייחסות שלך לכתבה שלי ב'24 שעות' היום.
הבעיה של יצרני הרכב האמריקאים היא שהאמריקאים הפסיקו לקנות מכוניות. לא קטנות ולא גדולות. השוק האמריקאי פשוט נעצר בחריקת בלמים מקצב של 16 מיליון מכוניות בשנה ב-2007, ל-8-9 מיליון השנה.
השוק האמריקאי התרסק גם לטויוטה (38.5% פחות מכירות בארה"ב במרץ לעומת חודש מקביל אשתקד) ולהונדה (מינוס 36.7%), ששתיהן מתמחות במכוניות קטנות וחסכוניות (אך מתפרנסות היטב גם ממכוניות גדולות ובזבזניות). המכירות שלהן ירדו בחודש שעבר אפילו בשיעור גבוה יותר משל חטיבת פונטיאק של ג'נרל-מוטורס (מינוס 30.8%), או דודג' של קרייזלר (ירידה של 32.8%).
בנוסף, פורד מוכרת היטב את המכוניות היותר קטנות שלה בארה"ב, בעיקר הפוקוס, והיא מסבה מפעלים במקסיקו ובארה"ב עצמה לייצור הפיאסטה הקטנה לשוק האמריקאי. ג'נרל-מוטורס עומדת להתחיל לייצר בארה"ב את המשפחתית הקטנה החדשה שלה (במושגים האמריקאיים), הקרוז, שלפי אותם מושגים, המנוע שלה הוא מנוע של מכסחת דשא: 1,400 סמ"ק.
בקיצור, נהניתי לקרוא את הביקורת, אבל עדיף היה לה שתתבסס יותר על עובדות ולא על משאלת לב. השאלה שלך היתה במקום, אך בירור קצר היה מעלה שלא כאן נמצא הסיפור.