850 עיתונאים, לא פחות, שלחו את קורות החיים שלהם. פול סטייגר קרא, ריאיין, התרשם, ובסופו של תהליך בחר כ-28 עיתונאים, מהם שבעה חתנים וכלות של פרס פוליצר, שהתחילו בחודשים האחרונים לעבוד ב"פרופובליקה" (למען הציבור), מיזם שאפתני חדש, ללא כוונות רווח, המבקש להשליך גלגל הצלה לעיתונות האמריקאית: ארגון תקשורת עצמאי העוסק בתחום אחד בלבד – עיתונאות חוקרת.
סטייגר, בן 66, מי שכיהן כ-15 שנה כעורך הראשי של ה"וול-סטריט ג'ורנל", מכיר היטב את מצוקתה של העיתונות בארצות-הברית. הירידה בתפוצה ובהכנסות מפרסום, הלחצים הכלכליים, התחרות מצד אתרי האינטרנט וגורמים אחרים הביאו לצמצום בכוח האדם העיתונאי ולהתכווצות המשאבים המופנים למערכות. "שני תחומים של העבודה העיתונאית נפגעו במיוחד", הסביר לאחרונה סטייגר בראיון לאתר התקשורת מדיה-ביסטרו: "סיקור חדשות החוץ והתחקירים".
על מצבה הקשה של העיתונות החוקרת לימד בשנת 2005 סקר שמצא כי ל-37% ממאה העיתונים הגדולים בארצות-הברית אין כלל עיתונאי-חוקר במשרה מלאה, למרבית העיתונים יש אחד או שניים בלבד, ורק לארבעה עיתונים גדולים יש צוותי תחקירנים הכוללים ארבע כתבים/כתבות או יותר. הסקר, שנערך על-ידי אוניברסיטת אריזונה, העלה כי תמונה עגומה דומה תקפה גם במרבית תחנות הטלוויזיה האמריקאיות.
אם לשפוט על-פי הממצאים הללו, נראה שיש ממש בסיסמה השנויה במחלוקת של "דה-מרקר", "זה הכל כסף". כשאין כסף, אין תחקירים. כמחצית מארגוני התקשורת בארצות-הברית בשליטת חברות ציבוריות, שהמדד היחיד להצלחתן הוא מצב המניה בבורסה. כדי למשוך את המשקיעים מופעל על מערכות התקשורת לחץ מתמיד להציג עלייה ברווחיות, שפירושה גידול בהכנסות וקיצוץ ההוצאות. ותחקיר, אף שהוא נחשב ליוקרתי שבמוצרי העיתונות, דורש משאבים רבים. שכרו של תחקירן מקצועי גבוה מהממוצע, ואילו תפוקתו הכמותית קטנה יחסית: הוא איננו מפיק ידיעות וכתבות מדי יום, אלא אחת לכמה שבועות, כאשר הוא משלים תהליך דקדקני ומפרך של איסוף מידע שאחרים מתאמצים להסתיר מהעין הציבורית. במקרים רבים מסתיימת המשימה בלא תוצאות: לא כל טיפ על שחיתות מוביל לכתבת תחקיר. עיתונים רבים נוטים על כן לוותר על תחקירנים, ולהסתפק במוצרים זולים יותר: סיקור שוטף של אירועים, כתבות צבע, ראיונות.
לעומת זאת, כשהכסף מגיע, אפשר לגייס תחקירנים, לנגוס במושחתים ולחשוף עוולות. וגם "פרופובליקה", על כוונותיה הציבוריות והחברתיות, לא היתה באה לעולם אלמלא התגלגל לעברה, די במפתיע, שק של כסף. היוזמה לפרויקט החדש לא באה מצדו של עיתונאי ערני או תחקירן מתוסכל, אלא דווקא מאיש שהתמחותו היא תשואות כספיות.
שמו של הרברט סנדלר הלך לפניו במשך שנים כאחד הבנקאים המצליחים באמריקה. ב-1963 רכש, יחד עם אשתו מריון, בנק קטן להלוואה וחיסכון עם שני סניפים באוקלנד, קליפורניה, ובתוך שנים אחדות הפכו את העסק הקטן לאחד הבנקים הגדולים בתחום זה בצפון אמריקה.
בני הזוג סנדלר ניהלו את הבנק כמו עסק משפחתי, ומריון התפרסמה כמי שנהגה לסרוג בדיוני הדירקטוריון של המוסד הפיננסי הענק, בלי להחמיץ מלה מן הנאמר. שם המשחק היה ניהול הדוק ותכליתי ומינימום ביורוקרטיה. הודות לכך לא נפגע הבנק מגל התמוטטות הבנקים בארצות-הברית בשנות השמונים. במשך כמה עשורים הציג הבנק עלייה קבועה ברווחיות בשיעור של כ-20% מדי שנה, והוגדר על-ידי מומחים כ"אחת ממכונות הכסף המרשימות ביותר בעולם". כשמכרו את הבנק לפני כשנתיים, הגיע הנתח שלהם בעסקה ל-2.4 מיליארד דולר. 1.3 מיליארד מהסכום הזה הועברו לקרן משפחתית המיועדת לחלוקת כספים למטרות חברתיות. הסנדלרים, עם השקפת עולם ליברלית, החלו לחפש גופים שיהיו ראויים לתרומותיהם. אחד הארגונים הראשונים, שזכה ל-30 מיליון דולר, היה ארגון זכויות האדם העולמי Human Rights Watch.
ב-2006 פנה סנדלר לסטייגר, מבכירי העיתונאים באמריקה, והציג בפניו את דאגתו כאזרח מן ההידרדרות במצבה של העיתונות. עורך ה"וול-סטריט ג'ורנל" היה שותף לתחושה הקשה. השניים הסכימו כי הידלדלות התחקירים פוגמת ביכולת העיתונים, הרדיו והטלוויזיה למלא את תפקידם החברתי. לכן, אמר סנדלר, אנחנו רוצים להשקיע 10 מיליון דולר בשנה בפרויקט של עיתונות חוקרת. שנה אחר-כך, כשסיים סטייגר את כהונתו ב"וול-סטריט ג'ורנל", החלו לגלגל את התוכניות למיזם החדש. כסגנו של סטייגר נבחר סטיב אנגלברג, שהיה בעבר העורך הראשי של העיתון "אורגוניאן" וראש יחידת התחקירים של ה"ניו-יורק טיימס".
"עם עשרה מיליון דולר לשנה אתה יכול לעשות הרבה עבודה של עיתונאות חוקרת", אמר סטייגר לפני חודשים אחדים, כאשר הציג את "פרופובליקה" לראשונה. המיזם שיצרו סנדלר וסטייגר הוא גוף מסוג חדש: מערכת חדשות עצמאית שמתמקדת בעריכת תחקירים "רק על נושאים רציניים", מדגיש אתר האינטרנט של המיזם, ברמז לתחקירי הפשע והרכילות שחדרו בעשורים האחרונים לעולם הטבלואידים גם לתוכניות הטלוויזיה.
הקרן החדשה לעיתונות
ג'ק שאפר, מבקר התקשורת של כתב-העת המקוון "סלייט", תיאר את הולדתו של "פרופובליקה" כחלק ממגמה חדשה בעיתונות האמריקאית – "עיתונות הקרנות", המחליפה את המודל העסקי המוכר, המתבסס על הכנסות מפרסומות וממנויים ושאיפה לרווח כמו בכל עסק כלכלי אחר. עיתונות המוחזקת על-ידי קרנות בעלות תפיסה ציבורית-חברתית היא, לדברי שאפר, ראשיתו של פרק שלישי בתולדות העיתונות האמריקאית. עיתוניה של אמריקה באו לעולם בעיקר בדמות בטאונים מפלגתיים מובהקים, והפכו את פניהם בשנות השלושים של המאה ה-19, בעידן "עיתוני הפני", לעיתונים מסחריים. עכשיו החל העידן שבו נעשה ניסיון להחליף את בעלי המניות תאבי הרווחיות והדיבידנדים בקרנות בעלות אוריינטציה חברתית שמקימים בעלי הון נדיבים.
בארצות-הברית כבר עברו כמה עיתונים לבעלות קרנות כאלה, המשחררות את המנכ"לים והעורכים מלחץ כלכלי ומאימת הקיצוצים ופיטורים. בין הבולטים שבהם – ה"סנט פטרבורג טיימס" בפלורידה וה"יוניון לידר" בניו-המפשייר. בבריטניה מחזיקה קרן מיוחדת, שהוקמה לפני שנים, את ה"גרדיאן".
"נראה לנו שהרגע הזה בהיסטוריה של ארצנו ושל העיתונות מחייב מודל חדש שימשיך את העבודה העיתונאית החשובה למען האינטרס הציבורי", נכתב באתר המיזם, המדגיש כי הכוונה היא להתמקד ב"צלילה עמוקה" הנדרשת כדי להפיק תחקירים רציניים. על מי יסתערו התחקירנים? בראש ובראשונה על עולם העסקים ועל הממשלה, אבל הם יעסקו גם במגוון של נושאים נוספים: בטיחות של מוצרים, הונאות בניירות ערך, תקלות במערכת אכיפת החוק, פגיעה בטוהר הבחירות, וגם יחפשו את מה שלא מתנהל כשורה במוסדות כדוגמת האיגודים המקצועיים, אוניברסיטאות, בתי-חולים, קרנות צדקה ועוד. גם אמצעי תקשורת יהיו מושא לתחקיריהם.
התחקיר הראשון, שכבר עשה כותרות, חיבר בין שניים מהיעדים הללו: הממשל וארגון תקשורת. הוא עסק בכשליה המתמשכים של תחנת הטלוויזיה אל-חורה, שהקים ממשל בוש ב-2004 כדי להפיץ תעמולה אמריקאית במזרח התיכון ובעיקר כדי להתמודד עם המסרים האנטי-אמריקאיים של אל-ג'זירה ותחנות רבות אחרות. התחקיר, שהכינה הכתבת הבכירה דפנה לינזר, חשף ניהול לקוי וכשלים מערכתיים קשים, הנובעים בין היתר מכך שמנהל הערוץ איננו יודע ערבית ומשום כך אינו יכול לפקח על תוכני השידורים ועל עבודתם של הכתבים והעורכים הכפופים לו.
לינזר, לשעבר כתבת סוכנות הידיעות AP בירושלים וכתבת לענייני ביטחון לאומי של ה"וושינגטון פוסט", הציגה שורה של מסמכים שבהם התריעו פקידים בממשל על שידורים שבהם קיבלו מתנגדיה של ארצות-הברית במה להפצת עמדותיהם, כולל קריאות של טרוריסטים להמשיך לפגוע בחיילים אמריקאים בעיראק, התקפות על ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית ועוד.
התחקיר של לינזר על אל-חורה זכה לחשיפה ניכרת לאחר ששודר בחודש שעבר בתוכנית התחקירים "60 דקות" של רשת הטלוויזיה CBS.
סטייגר הסביר כי זו השיטה שבה יעבוד המיזם החדש, שיעביר בכל פעם את ממצאי תחקיריו לארגון תקשורת לפרסום ולשידור בלעדיים. "כל תחקיר שיושלם יופץ בדרך שתבטיח לו את מירב החשיפה", אמר. ימים אחדים לאחר הפרסום הבלעדי, הוא יועלה גם באתר של "פרופובליקה", שבו יוצגו גם כתבות תחקיר נוספות של צוותי האתר והפניות לתחקירים של אמצעי תקשורת אחרים.
כשנשאל סטייגר מדוע מסתפק המיזם באתר אינטרנט ואיננו מקים לעצמו עיתון או מגזין מודפס לתחקירים, הציג העורך הוותיק את הנתונים הקשים על כלכלת העיתונות. בעיתון מודפס, אמר, 85% מן ההוצאות מופנות לרכישת נייר, להדפסה, לשיווק, להפצה ולעניינים מינהליים אחרים, ורק 15% נותרים למימון העבודה העיתונאית עצמה. ואילו באתר אינטרנט יותר משני שלישים מן התקציב פנויים לשימוש מערכתי, והמיזם החדש מבקש לנצל בצורה זו את משאביו.
לא כולם מתלהבים מן הפרויקט, ובעיקר מחלקו של סנדלר ביוזמה העיתונאית החדשה. המבקר הבולט ביותר הוא לפי שעה ג'ק שאפר מ"סלייט", המתייחס בספקנות ליכולת "פרופובליקה" להבטיח סיקור בלתי מפלגתי וחסר פניות, נוכח תמיכתם העקבית של בני הזוג סנדלר במועמדים דמוקרטיים, שזכו מהם לתרומות של מאות אלפי דולרים, ובאג'נדה הליברלית. מה יגידו בעלי הממון אם יתברר להם שתחקירי האתר החדש יתחילו לגרום נזק לפוליטיקאים דמוקרטיים או לגופים ליברליים היקרים ללבם, שאל שאפר, החושש ש"עיתונות הקרנות" תחזיר את עיתוני ארצות-הברית לעידן המפלגתי.
אילו הייתי עורך עיתון ש"פרופובליקה" מציעה לו כתבה לפרסום, כתב שאפר, הייתי מתעקש לקבל תחילה הוכחה חד-משמעית לכך שהתורמים אינם מעורבים בבחירת נושאי התחקירים. ולעיתונאים שגויסו למיזם מציע שאפר "לקרוא לסנדלר לתרום מראש לעשר שנים – 100 מיליון דולר – ולהתפטר מתפקידו כיושב-ראש 'פרופובליקה', כדי שלא יתפתה להתערב ולהרוס כך מה שעשוי להפוך לדבר ראוי". בהקשר זה הוא מזכיר ידיעות שפורסמו על כך שבני הזוג סנדלר כבר גילגלו רעיונות לקידום נוסף של פרויקט התחקירים, על-ידי הפעלת לוביסטים בקונגרס שיקדמו חקיקה לתיקון כשלים שיגלו התחקירנים, ושיגור עיתונאים לעדויות בפני ועדות של הקונגרס כדי להציג את ממצאיהם ולהגביר את התהודה הציבורית שלהם ואת השפעתם.
מודעים לביקורת הזו טרחו יוזמי "פרופובליקה" להדגיש באתר: "נעשה את מלאכתנו באופן בלתי מפלגתי ולא אידיאולוגי מובהק, תוך הקפדה על הסטנדרטים העיתונאיים הדקדקניים ביותר של העדר הטיה. לא נעסוק בשתדלנות, ולא נתחבר עם פוליטיקאים או בעלי עניין אחרים".