"גם 10,000 בלוגים לא יכולים להיות תחליף רציני ל-400 כתבי 'הארץ' שעובדים יום וליל", קבע דב אלפון, העורך הנכנס של עיתון "הארץ", בכנס איגוד האינטרנט הישראלי לפני כחודשיים. מעניין לצרף אל המספרים הללו נתונים נוספים: 9.4% למשל. זהו היקף הירידה בהכנסות מפרסום של עיתונים מודפסים בארה"ב, לפי מחקר שפירסמה לפני כחודש אגודת העיתונים האמריקאית ( Newspaper Association of America). מדובר בצניחה חדה בשוק שגילגל בשנה שעברה 42 מיליארד דולר, הירידה החדה ביותר מאז 1950, עת החל הארגון לעקוב אחר ההכנסות השנתיות מפרסום. או למשל המספר 48. זהו אחוז האמריקאים הצורכים חדשות בעיקר באינטרנט, על-פי סקר שערכה חברת Zogby בקרב 1,979 מבוגרים במהלך פברואר השנה.
את חוסר שביעות הרצון של הקוראים מהעיתונות המסורתית אי-אפשר לתלות רק במיידיות שמציע האינטרנט – 32% מהנשאלים אמרו כי הם מאמינים לחדשות באינטרנט, לעומת 22% בלבד שחשו כך כלפי עיתונים. לא ניתן להניח גם שהשינוי בהרגלי צריכת התקשורת נובע מרדידות הצרכנים: 87% מאמינים שלעיתונות מקצועית יש תפקיד מהותי. "הציבור חושב שעיתונות חשובה, אבל אינו מרוצה ממצבה. צריך להשקיע באיכות, בעיתונות שמשפיעה על חיי האנשים", אמר אנדרו נאצ'יסון, מייסד iFOCOS, מכון לחקר התקשורת, בהתייחסו לתוצאות הסקר.
ייתכן ש"עיתונות משפיעה" כזו כבר נמצאת ברשת העצמאית. לפי הסקר, מרבית האמריקאים מייחסים ערך עיתונאי לעיתונות אזרחית ולבלוגים. גם בתחום זה המספרים גדולים: 77% ו-59% בהתאמה. לאור הנתונים, האם ניתן לטעון כי הקרב על תשומת הלב שלנו לא ניטש בין המדיום המודפס לבין זה המקוון, אלא בין שני סוגים של עיתונות – ממסדית ואזרחית – זו הנעשית על-ידי תאגידי תקשורת וזו הנעשית על-ידי הצרכנים עצמם?
עיתונאים צריכים להיות היכן שהמקורות שלהם נמצאים
אחד הפרויקטים המדגימים את כוחם של אזרחים כעיתונאים הוא New Assignment, מיזם אקדמי הפועל כשנה וחצי בחסות אוניברסיטת ניו-יורק, והוקם על-ידי ג'יי רוזן, פרופסור לעיתונות וממקדמי העיתונות האזרחית.
"הרעיון היה ליצור פרויקט ארוך טווח, שיפעל במשך שנתיים-שלוש. למעשה זהו מחקר אקדמי שנערך בעולם האמיתי בעזרת ארגוני חדשות שמוכנים להתנסות בכך", מסביר דייוויד כהן, עורך ומנהל האתר, בראיון ל"העין השביעית". כהן ציין כי המיזם קשור גם לכלי תקשורת הפועלים מחוץ לרשת האינטרנט.
אתר "New Assignment" מעורב כיום בארבעה פרויקטים: Polling Place Photo Project, מיזם צילומי עיתונות שאומץ על-ידי ה"ניו-יורק טיימס"; Readablelaws, שמנסה "לתרגם" את החוקים האמריקאיים לאנגלית פשוטה; Off The Bus, מיזם בשיתוף "האפינגטון פוסט", שמסקר את הקמפיין לנשיאות מנקודת מבטם של פעילים מקומיים; ו-BeatBlogging, מעין רשת חברתית לעיתונאים ולמקורותיהם.
"הכל מבוסס על התארגנות מקוונת, וזה משהו שעיתונאים לא יודעים לעשות ואנחנו מאפשרים להם להתנסות בכך", טוען כהן, מאמין מובהק בכוחה של העיתונות האזרחית. "אני חושב שהמודל שרוזן מכנה Pro-Am (מקצועני/חובבני) יהפוך נפוץ יותר. עיתונות מקצועית, איכותית ומשפיעה היא דבר חשוב, אבל גם לעיתונות אזרחית יש ערך: היא מאפשרת ליצור שיח קהילתי. הודות לאינטרנט אפשר ליצור קשרים בין מקצוענים לחובבים ולקחת את הטוב משני העולמות".
כהן, שהחל את דרכו בעיתונות ככתב טכנולוגיה באתר המגזין Wired, מספר כי העבודה כעיתונאי רשת הביאה אותו להתעניין בדרך שבה הטכנולוגיה משנה את המדיה ואת תהליכי העבודה של עיתונאים. "כולנו מבלים יותר זמן באינטרנט, אנחנו והמקורות שלנו", הוא אומר, "ועיתונאים צריכים להיות היכן שהמקורות שלהם נמצאים. אני, למשל, משתמש הרבה מאוד באתרים כמו ויקיפדיה, Google Reader, טוויטר, דיג, Newsvine ו-StumbleUpon, וכמובן בבלוגים. הם מקילים על חיי בצורה מדהימה".
עיתונות אזרחית: גם בתחקירים, גם בראיונות
מחקר שהתפרסם לאחרונה בחן את עבודתם של עיתונאים מקצועיים בהשוואה למתנדבי אתר העיתונות האזרחית הישראלי "סקופ". עורך המחקר, ד"ר צבי רייך מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון, קבע כי העיתונות האזרחית ניזונה מהודעות יחצנים פחות מאשר אחותה הממוסדת, והעדר הגישה למקורות ומשאבים מאלץ את החובבים ליזום, לחקור ולצאת לשטח. אולם המסקנות הללו לא הביאו אותו להציע שהעיתונות האזרחית תחליף את זו הממוסדת. "אני לא חושב שעיתונאי אזרחי יכול להיכנס לוועידה פוליטית ולצאת עם סיפור מורכב שיכלול את כל האינטרסים והמחנות השונים. השאלה מה הוא כן מסוגל לעשות", אמר לפני כחודשיים ל"העין השביעית".
תשובה אפשרית לשאלה הזו מציע תחקיר של New Assignment, שפורסם גם ב"האפינגטון פוסט", ובחן את תרומתו הסגולית של ביל קלינטון לקמפיין הבחירות של אשתו, הילרי. "אנחנו הולכים פחות לכיוון של 'הנה דעתו של ג'וני' ויותר לכיוון של 'הנה תחקיר שחמישים איש עבדו עליו'", אומר כהן על התחקיר. "ב-Off the Bus (משחק מלים עם שם הספר "On The Bus", שכתב עיתונאי שליווה את המועמדים לנשיאות; ר"ש) רצינו לשנות נראטיב: להתעסק בזווית של האנשים שפועלים בשטח, למשל בעצרות בחירות שכונתיות".
דן גילמור, עיתונאי ותיק שמקדם כבר שנים את רעיון העיתונות האזרחית ומי שחיבר את הספר "We the Media", ציין בעבר כי העובדה שקוראיו יודעים יותר ממנו אינה איום, כי אם הזדמנות. כמו כהן, גם הוא סבור שעיתונות אזרחית תועיל בתחקירים, ועל כך יעידו חשיפות פוליטיות בולטות שביצעו בלוגרים. "מובן שתחקירים דורשים משאבים, אבל לא כל תחקירן שמביא לשינוי הוא עיתונאי", הוא אומר בראיון ל"העין השביעית". "לדוגמה, ארגונים לא-ממשלתיים שמבצעים תחקירים ומסייעים לעשות שינוי. ברמה מסוימת זה דומה לעיתונות, אבל הגבולות כאן מיטשטשים".
מניסוי שערך New Assignment עם המגזין "Wired" עולה כי יתרונות העיתונות האזרחית באים לידי ביטוי גם בסוגה העיתונאית ראיון. "אם אינך עיתונאי ואומרים לך לכתוב כתבה, אתה נכנס ללחץ. אבל ראיון הוא שיחה, וזה משהו שכל אחד יכול לעשות. על זה מבוסס שיתוף הפעולה שלנו עם Browaha (אתר עיתונות אזרחית אמריקאי; ר"ש)", מגלה כהן.
גילמור, שמודע לחשיבות העיתונות הממסדית, סבור שעיתונאי הוא איש מקצוע, אולם עיתונות – לא. "לדעתי, מישהו שכתב בעבר אייטם קטן אינו עיתונאי מקצועי. זה בכלל לא משנה. מה שמעניין זה מי אמין, אחראי ומעמיק. ההגדרה המתאימה לעיתונאי היא מישהו שזו הפרנסה העיקרית שלו, שכיר או עצמאי, אבל אין זה פירושו שמי שעושה זאת לעתים רחוקות אינו מבצע עבודה עיתונאית. בשכונה שלי היתה רשימת דיוור של התושבים ביאהו. מישהו שם לב לבעיית תשתית בשכונה, התקשר לרשות המקומית ופירסם את ממצאיו באתר. אם זו לא עיתונות, אז מה כן? והם עשו זאת ללא תשלום".
שלט פרסומת למיזם העיתונות האזרחית של CNN. בומביי, הודו (צילום: cybersoc)
ומה עם הכסף?
ואכן, שאלת התשלום או הגמול היא מרכזית בכל דיון על עיתונות אזרחית. מהו התמריץ של עיתונאים אזרחיים לטרוח ולהשתתף במיזמים התנדבותיים? כהן מודה שאין לו תשובה חד-משמעית. "זו שאלת מיליון הדולר, ומה שלמדנו בתהליך העבודה אצלנו הוא שיש כמה גורמים שיכולים להיות תמריץ. הראשון הוא כסף. Newsvine (אתר חדשות אזרחי שנרכש על-ידי MSNBC; ר"ש), לדוגמה, משלם לכותבים. הגורם השני הוא מוניטין, כמו ב-Digg למשל. עוד גורם הוא אלטרואיזם, ומניע נוסף הוא תועלת אישית: מישהו ישתתף ב-Off the Bus כי הוא רץ לבחירות המקומיות".
אז קליי שירקי, שאמר שאנחנו עושים דברים למען הכלל בשם האהבה, קצת נאיבי. יש רווח מוחשי, גם אם לא כספי?
"נכון, לאנשים יש מניעים להשתתפות והם לא עושים זאת בהיסח הדעת. הם משקיעים, וזה משהו בסיסי בעיתונות האזרחית: אי-אפשר להשתתף בחמש דקות. זה דורש התחייבות לזמן לא מבוטל ונדרשת סיבה הגיונית".
כלי תקשורת ממוסדים, כמו רויטרס או CNN, שהשיקו מיזמי עיתונות אזרחית וזכו בעשרות תחקירנים הפועלים בחינם, לא מנצלים זאת לרעה?
"לא הייתי קורא לזה ניצול. לא מאלצים איש לעשות כלום. אבל יש דברים שאדם אחד לא יכול לעשות. נושא איכות הסביבה נניח: היה לוקח לי שלוש שנים לחקור מה קורה בכל ארצות-הברית, אבל אם אבקש מגולשים לספר מה קורה בעיר שלהם, זה נעשה אפשרי. זו התנדבות, יש שמכנים זאת Crowdsourcing, מלה שיש לה קונוטציות שליליות, אבל הכל תלוי בנקודת המבט".
קליי שירקי, שציטטה אופטימית שלו הוזכרה לעיל, הוא מרצה באוניברסיטת ניו-יורק וסופר, והוא מודאג ממצבה של העיתונות הממסדית. במסגרת דיון מקוון שקיימה אנציקלופדיה "בריטניקה" על עתיד העיתונות, כתב: "עלינו להפסיק לדאוג לעיתונים ככלל ולהקדיש תשומת לב לשימור החלקים החשובים, כמו עיתונות חוקרת". בעיניו, התלות במפרסמים של העיתונות הממסדית מעוררת ניגוד אינטרסים מובנה. "הצבת חומות סיניות בין העובדים שמוכרים פרסומות למכוניות לבין אלה שמדווחים על תאונות אינה מעלימה את הבעיה; היא בקושי מרסנת אותה. עיתונות טובה זקוקה לתמיכה כספית כדי לשגשג. אך אין סיבה שהמימון יגיע דווקא מחברות מסחריות".
גילמור מסכים שהעיתונים הוותיקים במצב של להיות או לחדול. "עסקי העיתונות המסורתית בצרות", הוא פוסק. כמי שפועל למציאת פתרונות באמצעות הארגון שהקים (הפועל כעת בשיתוף עם אוניברסיטת הארוורד), Center for Citizen Media, הוא משוכנע בצורך לפתח מודלים עסקיים חדשים לעיתונות. "צריך שעוד גופים ישלבו את הקהל בתהליך העיתונאי, אבל אני מפקפק בהצלחת מודל שמגייס צבא של מתנדבים לעבוד ללא תמורה. לכן נחוצים מנגנוני תגמול חדשים. אין ספק שאנחנו בשלב מעבר שמחייב חדשנות עסקית".
איך אתה רואה את עתיד העיתונות בכלל והעיתונות האזרחית בפרט?
"אני מקווה שלעיתונות יש עתיד, כי אנחנו זקוקים לה. עלינו לפתח מודלים עסקיים חדשים שיתמכו בה, כי אלה הנוכחיים בעייתיים. עלינו לסייע לאנשים להבין טוב יותר את המדיה, כדי שיפרידו את הבר מן התבן בעצמם. נדרשת מערכת אקולוגית מגוונת, שתכלול עיתונות אזרחית ומסורתית גם יחד. וצריך כמה שיותר יוזמות במטרה לצלוח את השינוי בהצלחה. מה שחשוב אינו המדיום – נייר או אתר – אלא הערכים העיתונאיים".
כהן, שמאמין גם הוא בחשיבה יצירתית, חף מסנטימנטליות. "בעתיד יגדל השיתוף בין עיתונות מקצועית לאזרחית. אני מדמיין את חדר החדשות העתידי כמעין ספרייה; מקור מידע ציבורי, שמאפשר לדבר עם העיתונאי. כרגע אנחנו מנותקים, אבל בעתיד נהיה במרכז השיחה, ועלינו להיות זמינים ככל האפשר – בין אם באינטרנט ובין אם בפתיחת חדר החדשות באופן מילולי". לדבריו, חשיבות האינטרנט בתהליך גוברת כשמבינים כי "ברגע שאפשר יהיה להביא את החדשות המקוונות לארבעת ה-B – אוטובוס, ארוחת בוקר, חדר ישיבות וחדר שירותים – עיתוני הנייר ייעלמו".
הפתרון: אוריינות מדיה
פרופ' רוזן, המקדם את נושא העיתונות האזרחית כבר משנות השמונים של המאה שעברה, הצמיד לו את המינוח Civic Journalism, השם דגש על שילוב הקוראים בתהליך העיתונאי. בשנים האחרונות, עם התפתחות האינטרנט, החזון הפך למציאות, אולם בד בבד מתגלים גם החסרונות. גילמור הזהיר בעבר שהטכנולוגיה תדרוש עיון מחודש בנושאים כמו דיוק עיתונאי, אמון, אתיקה וחוק. הפתרון שלו מורכב, אך חד-משמעי: אוריינות מדיה.
איך אנחנו, כחברה, יכולים להתמודד עם דיס-אינפורמציה ועודף מידע? יש בלוגרים שמפרסמים שמועות, כמה מהם משפיעים מאוד (פוסט שגוי ב-Engadget הביא לירידה במניית אפל), ואנשים מתייחסים לדיווחיהם כאל עובדות. איך נדע מה אמיתי ואילו מקורות אמינים?
"התשובה טמונה בגוף השאלה. ברור שמנסיונך לא כל מה שנכתב הוא אמת, ולכן אנשים צריכים למצוא מקורות מידע שהם סומכים עליהם. הרבה תלוי בקוראים, שצריכים להיזהר ולא לסמוך על כל דבר. זה News Literacy: עליך להיות סקפטי, ללמוד על מה ומי לסמוך. אנחנו זקוקים לכלי עזר, שאת רובם נצטרך לפתח, אבל אחד הדברים שעומדים לרשותנו הוא מחשבה עצמאית. אנשים סמכו יותר מדי על עיתונות מסורתית, וכמי שהיה עיתונאי 25 שנה, אני יודע כמה היא לקויה ולא אמינה. יש שגיאות שמסתירים מפנינו".
כהן, הצעיר יותר, גם חריף יותר: "חייבים להבין את ההבדל בין תוכן לעיתונות. יש בלוגרים שמזגזגים בין התחומים ומפיצים שמועות לא אחראיות. מאידך, כקורא, זה חוסר אחריות להאמין בשמועה. נדרש איזון עדין. לדעתי מי שמתפרנס מזה צריך להיות מחויב לסטנדרטים גבוהים יותר. אני בהחלט מבין את ההתנגדות לעיתונות אזרחית, אבל השורה התחתונה היא שלא משנה מה נרגיש כלפי זה, זה פשוט קורה. אפשר להתלונן או להצטרף, אבל אי-אפשר להחזיר את השד לבקבוק".