השבועות הראשונים של מערכת הבחירות חשפו הן את האחריות הכבדה והתפקיד החיוני שמוטלים על העיתונאים, המשמשים כמתווכים בין המועמדים לציבור, והן את חוסר האונים והחולשה, המפחידה לעתים, של עורכים, מראיינים וכתבים מול פוליטיקאים מיומנים.

בתוכנית אחר תוכנית בטלוויזיה וברדיו ראינו ושמענו כיצד מועמדים מנצלים את סיטואציית השידור כדי "להשכיב" את המראיין, להתעלם משאלותיו ולהפציץ את הצופים בסיסמאות ובעובדות חסרות שחר. רק לעתים רחוקות אנחנו רואים עיתונאי מקצוען המסוגל לאלץ את המרואיין להתייחס לשאלות שהוא מעמיד לו, היודע לפתח את הנושא ולהתעמת עם המרואיין כשליח ציבור הצופים (או המאזינים). לעתים רחוקות עוד יותר אנחנו צופים בעיתונאי היודע לגרום למועמד לשלם בו במקום מחיר משמעותי על התעלמות בוטה מן השאלות שנשאל.

מצב זה של חולשת העיתונאים מול הפוליטיקאים לא נולד היום, כמובן. זה זמן רב אנו עדים לתהליך של טשטוש בין עיתונאות לבידור, בין התפקיד המקצועי של העיתונאי כמתווך בין הבוחרים והנבחרים (או המועמדים) לבין תפקידו כבדרן או כוכב שהצלחתו נמדדת במונחים של רייטינג, כלומר מספר הצופים שהוא מושך לתוכניתו.

חולשת העיתונאים מול המועמדים היא, במידה רבה, תוצאה של שינוי עמוק בתרבות התקשורת בישראל בעקבות תהליכי ההפרטה והמסחור של הערוצים. בשדה התקשורת החדש, טשטוש ההבחנה בין עובדות לפיקציות, בין חדשות לשעשועים, תרם לטשטוש ההבחנה בין התהליך הפוליטי הציבורי לפרסומת או תעמולה פוליטית.

בהקשר למערכת הבחירות אף גברה התופעה של מועמדים המכהנים בתפקידים ציבוריים, ועושים שימוש נטול רסן בכוח משרתם כדי לייצר חדשות במטרה להגדיל את חשיפתם התקשורתית ולקדם את תעמולת הבחירות שלהם (ללא תשלום בעד זמן שידור) על חשבון יריביהם באופוזיציה. בלחץ התחרות בין תחנות וערוצים, העורכים והעיתונאים משתבחים בהבאת המועמדים האטרקטיבים ביותר לאולפן, ואין להם תמריץ גם להשקיע ברצינות בעבודת ההכנה הדרושה כדי לחזק את עמידתם מול המועמדים המרואיינים.

אך אישיותו האלקטרונית של העיתונאי, והביטחון מול המיקרופון, אינם יכולים להסתיר את הבורות והריקנות שהוא מביא איתו לראיון, ואת ההחמצה הגדולה שלו במילוי תפקידו העיתונאי, התפקיד שבשמו יש חקיקה ופסיקה כה מרשימות בנושא חופש העיתונות ועצמאות העיתונאים.

לעתים קרובות נדמה שנוצרת ברית מאוד לא קדושה בין מועמדים, המנצלים את התחרות בין העיתונאים, ובין הערוצים, כדי להציג מאחורי הקלעים תנאים המכתיבים לא רק את זווית המצלמה וגובה הכיסא אלא אף את מתכונת התוכנית ונושאי הדיון.

עובדות אלו משקפות פרדוקס: למרות שהציבור והפוליטיקאים מיחסים ל"תקשורת" כוח רב בחריצת גורלות המועמדים ובקביעת סדר היום הציבורי, למעשה, מה שבולט לעין הבוחנת הוא דווקא חולשת התקשורת מול המיומנות ההולכת וגוברת של המועמדים בניצול החשיפה התקשורתית למטרותיהם.
מצב זה אינו כורח המציאות!

ראשית, אין סתירה מהותית בין הדרמה המושכת צופים לתוכנית ובין תפקוד מקצועי של עורכים ומראיינים. נהפוך הוא: במשך הזמן, הציבור דווקא מתעייף מהסיסמאות החוזרות על עצמן ודווקא הבלתי צפוי שבעימות הביקורתי הפתוח יכול למשוך יותר. כמה פעמים מסוגל הציבור לשמוע מפי נתניהו שהוא מנהיג חזק ומפי ברק שהוא לא ייכנע לקיצונים, לפני שתיפול עליו תרדמה כבדה?

שנית, גם הזכיינים, המנהלים והעורכים ברשתות השידור עשויים לגלות, כעמיתיהם באירופה ובארה"ב, שהמיומנות, האתיקה והגאווה המקצועית של העיתונאים – כלומר מקורות העוצמה והסמכות של העיתונות מול הפוליטיקאים – לא רק נותנות שירות טוב יותר לדמוקרטיה, אלא גם סיפוק גדול יותר לצופים ולמאזינים. בסופו של דבר, שידורים ההופכים את הציבור לקהילה של אזרחים משתתפים מספקים יותר משידורים ההופכים אותם לצופים סבילים שאשליית ההשתתפות שלהם נמוגה עם כיבוי מקלט הטלוויזיה.

חשיבות מיוחדת נודעת לתפקודם של עיתונאים מקצועיים בשידורים חיים. הפופולריות של שידור חי קשורה ביתרונות הרבים שיש לגורם ההפתעה במשיכת צופים. אך שידור חי גם נותן בידי המועמדים הזדמנויות פז לעשות שימוש בלתי הוגן בחשיפה התקשורתית לצורך תעמולת הבחירות. לכן, דווקא בסוג זה של תוכניות רצוי וגם כדאי לעורכים ולמפיקים להפקיד את השידור החי בידי עיתונאים שמקצועיותם, מעמדם, מהירות התגובה שלהם ומחויבותם לתפקיד הם ברמה הגבוהה ביותר.

העיתונאי המראיין בשידור חי הוא כמו מפקד הפועל בתנאי קרב מתחת לזכוכית מגדלת של כל העם. הוא צריך להיות מוכן וערוך לבלתי צפוי, להיות בעל כושר אלתור מעולה ולדעת כיצד להנהיג את התוכנית בלי לאבד שליטה. בתנאים כאלה, הנימוס והאדיבות, כשהם נמצאים רק בצד של המראיין, ישרתו רק את המועמדים על חשבון הציבור. חשיפה תקשורתית של מועמדים בשידור חי אינה המקום לעיתונאים להיות נחמדים.

נושא אחר המחייב מיומנות וביטחון הוא השימוש בסקרים. לעתים קרובות נדמה שהעיתונאים מתבטלים בפני הסקרים לא פחות מאשר בפני המועמדים. יש לזכור שאין סקר שאינו חשוף לביקורת ולספקנות בשל החולשות המתודולוגיות המהותיות לטכניקה הזאת. עיתונאים המציגים ממצאים של סקרים כאילו היו אמיתות או עובדות נחרצות נראים מגוחכים בעיני כל מי שיש לו אפילו ידיעה שטחית בתחום.

גם לגבי רוב הציבור, הצגה פסקנית ורועמת של ממצאי סקרים היא שירות דוב. רבים יודעים שיש לפחות 16 סוגים שונים של מדגמים מייצגים, ושכל אחד מהם נוטה להניב תוצאות אחרות. לכן, כל מדגם שנבחר מייצג העדפה וטעון הצדקה.

יתר על כן, גם צירוף של כמה סקרים יכול ליצור תחושה חסרת שחר של תוקף מדעי. צירופים כאלה הם גם צירופים של טעויות סטטיסטיות והטיות אחרות שאינן מקזזות אלו את אלו. יש לזכור ולהזכיר שעורכי הסקרים הם נותני שירות המוכרים את מרכולתם בשוק התקשורת, ועל כן אין לצפות מהם שיכריזו על הפגמים במוצר, אלא דווקא, כמו במכונות כביסה או תמרוקים, יפריזו בשבחי אמינותו.

השכל הישר, הספקנות והשאלות הישירות הם כלים עיתונאיים רבי עוצמה היכולים תמיד להעמיד במקומם מועמדים ועורכי סקרים.

בתקופה של מערכת בחירות, עיתונאי מקצועי עם ביטחון עצמי הוא נכס – הן לציבור והן לערוצי התקשורת. כל עיתונאי כזה יודע שחלק חשוב ממעמדו ומסמכותו נשאב מהערכת הציבור החש שהוא מחזק אותו מול הפוליטיקאים, כלומר נותן שירות חיוני לדמוקרטיה.

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 19, מרץ 1999