בשבת ה-4 במרץ 1933, כאשר נשא פרנקלין דלאנו רוזוולט את נאום ההכתרה שלו לנשיא ה-32 של ארצות-הברית, האזין לו העם האמריקאי בשקיקה. רוזוולט קרא לאזרחי המדינה להתייצב למחרת בבנקים ובמקום למשוך את שארית פקדונותיהם – להשיב לחשבונותיהם את המזומנים שהטמינו בבתיהם בחודשים שקדמו לבחירתו. הקריאה נענתה, וכך החל הגלגל של המשבר הכלכלי הגדול, שפרץ ב-1929, לשנות את מהלכו ולסלול את הדרך להצלחתו של "הניו-דיל".
תוכנית ההצלה הכלכלית שעיבד רוזוולט, באמצעות צוות של כלכלנים צעירים וחדשנים, עלתה יפה משום שהנשיא הנבחר נתפס על-ידי הציבור הרחב כאדם אמין. רוזוולט ניחן בכריזמה תקשורתית יוצאת דופן (מונחים שלא היו מוכרים באותה תקופה): כשהוא דיבר – ייחל הציבור למוצא פיו (למשל ב"ליד האח המבוערת", שיחות הרדיו המפורסמות שלו); כשהוא הבטיח – נתנו בו האמריקאים את אמונם; כשהוא התווה דרך – הם ראו בו מנהיג היודע אנה פניו.
מנהיגי העולם היום אינם נהנים ממעמד דומה לזה של רוזוולט. לכן הם מתקשים כל-כך לשכך את הסופה הכלכלית המטלטלת את כדור הארץ מקוטב לקוטב. הקושי אינו נובע רק מאישיותם של ראשי המדינות, אלא בעיקר מהיות העולם כפר גלובלי הנצפה באופן בלתי פוסק על-ידי כלל תושביו.
נשיא ארצות-הברית פרנקלין רוזוולט באולפן הרדיו ממנו שידר את "שיחות ליד האש המבוערת" (צילום: ממשלת ארה"ב, PB)
המשבר הכלכלי, שמקורו בהתנהלות כושלת במגזר מוגבל של המשק האמריקאי, מקבל ממדים אדירים בגלל תהודתו. עצם הדיווח עליו, או מוטב לומר השתקפותו הסימולטנית על מסכי המחשבים בכל בורסות העולם ועל מרקעי הטלוויזיה וחלונות המידע במכשירי התקשורת הניידים בכל אתר ואתר – מעצימים את השפעתו וקובעים את היקפו.
מומחי המשק טוענים שיותר משהמשבר הוא כלכלי, הוא פסיכולוגי – והגורם הזה להסתעפותה של קריסת שוקי ההון הוא נגזרת ישירה מהתפקיד שממלאה התקשורת בהתרחשות. יותר מפעמים רבות בעבר, נכון לומר שהתבערה הכלכלית, המתפשטת מיבשת אחת לאחרת, היא נבואה שמגשימה את עצמה. כלי התקשורת חוזים את המפולת המתרגשת ובאה, הציבור מושפע מדיווחיהם, וקובע את התנהגותו בהתאם: הוא רץ לבנקים ומוכר את ניירות הערך שלו. וחוזר חלילה.
בתנאים אלה אין זה מציאותי לייחל למנהיגים דמויי רוזוולט; גם אילו נמצא מדינאי בשיעור קומתו (היסטוריונים טוענים שהוא לא הבין הרבה בכלכלה, אבל היה פתוח לשמוע עצות מומחים ונחוש דיו לחלץ את מדינתו מצרה ואגב כך להצליח בתפקידו ולהיבחר ארבע פעמים לנשיא), ספק אם היה מסוגל לרכוש את אמון הציבור. כך במדינות העולם וכך בישראל.
וכיצד יזכו מנהיגי המאה ה-21 באמון עמיהם כאשר החיים הציבוריים מתנהלים על בסיס המוסכמה שהכל וירטואלי: פוליטיקאים נבחרים לתפקידים בכוחן של תדמיות כוזבות ושל סקרים מוטעים; החיים הפוליטיים מתנהלים על סמך ספינים שהם, בהגדרה, מניפולציות תקשורתיות לא מהימנות; תמונת המציאות מוטמעת באמצעות המסננת של תוכניות בידור ומשדרי אירוח מתוזמנים; המידע שמוצג בכלי התקשורת ספוג בהטיות של יחצנים ובהתערבויות של בעלי עניין; יחסים בינאישיים מעוצבים על-פי הדגם של תוכניות "ריאליטי" מבוימות.
ואז מגיע רגע האמת ומתברר שהצבא, שהיה עטוף הילה יחצנית של ארגון העשוי ללא חת, הוא למעשה גוף מכורסם ומבולגן; והבנקים, שזהרו באורות נוצצים של הצלחה מעוררת קנאה וראויה לחיקוי, הם בועה חלולה; והשלטון, שהקרין ביטחון עצמי, פטריוטיות ודבקות במשימה, הוא איפור הנמס למגעה הראשון של קרן האור שמשגרת המציאות. איך, בנסיבות אלו, יצליחו המנהיגים לשכנע את הציבור להעניק להם מחדש אמון ולסמוך על השיטה?
לאמת יש כוח משלה; גם כשהיא נדחקת מהזירה הציבורית, נזנחת מתוך קהיון חושים או מסולקת בזדון, היא מבצבצת מבעד לחרכים ויום אחד צפה וזוכה מחדש במעמדה. כשהאמת מתייצבת, המציאות נמדדת לאורה והופכת לחוכא ואיטלולא את קני-המידה של העולם הווירטואלי. ההתפכחות הזו כואבת, ואנשים ועמים משלמים מחיר כבד כשהיא מגיעה.
תקשורת ראויה אמורה לא לתת יד לשיטה שבה העולם הווירטואלי הוא הקובע את ההוויה, אלא לקרוא עליה תיגר ולחתור לכך שהציבור יחווה את המציאות כפי שהיא. או אז גדל הסיכוי שלא יתרגשו עליו פורענויות מסדר הגודל של המשבר הכלכלי הנוכחי.