היה היה שבועון בארץ שנקרא "העולם הזה". סיסמתו היתה "בלי מורא, בלי משוא פנים". כדי להדגיש את האני-מאמין הזה צירפו עורכיו לשבועון סמל – אריה שואג. לא היה ספק במסר שאורי אבנרי ושלום כהן, עורכי השבועון, ביקשו להעביר: העיתון שיוצא תחת ידיהם עשוי ללא חת וטורף את כל המזדמן בדרכו, ללא אפליה.

באותם ימים (ראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת) היו הסיסמה והסמל של "העולם הזה" קריאת תיגר על עיתונות התקופה. זו היתה (ברובה) עיתונות מפלגתית, סתגלנית, מחוברת באופן סימביוטי לממסד השלטוני ורואה את תפקידה לשרת אותו. אבנרי וכהן הציעו עיתונות אחרת – ספקנית, נשכנית, מתריסה ושוויונית. זו, מכל מקום, היתה העמדה המוצהרת, והיא גילמה ניגוד מוחלט לעיתונות-מטעם ששלטה אז בכיפה.

העיתונות המפלגתית ראתה לכבוד לה לייצג את המשנה של שולחיה ולא התביישה לשעבד שיקולים עיתונאיים לאינטרסים המגזריים או האידיאולוגיים של מחוזות צמיחתה. גם בעיתונות הבלתי מזוהה כביכול, המסחרית, שהלכה והתפתחה במרוצת השנים, רווחה נאמנות חזקה, לא פעם גלויה, לאישים או לרעיונות בממסד השולט. ההטיה היתה מובנית בסיקור העיתונאי (למעט יוצאים מן הכלל) והיתה לגיטימית.

בעולם הגדול נשבו רוחות אחרות, והן ליחכו גם את חופי המדינה הצעירה. העיתונות הישראלית נחשפה לנורמות מקצועיות שדגלו באי-משוא פנים, בסיקור אובייקטיבי, והיא אימצה אותן. העיתונות המפלגתית דעכה ונעלמה, ואת מקומה תפסה תקשורת רעבה ופעלתנית, שאימצה בהתלהבות את האופנות המקצועיות שהתפתחו במערב, בעיקר בארצות-הברית. "העולם הזה" עצמו היה ביטוי של עיתונות מודרנית השואבת השראה מהנעשה בעולם הגדול, ולסגנונו היתה השפעה רבה על התפתחותה של העיתונות העברית בארץ.

אופנות באו והלכו, ולצד עקרון האובייקטיביות והסיקור הבלתי מוטה צצו הניו-ז'ורנליזם, העיתונות הדעתנית, הערבוביה בין ידיעה לדעה, ולצדם ההנמקות המלומדות בדבר הלגיטימיות של סגנונות הסיקור האלה והאילוצים (כמו תחרות, רייטינג) המחייבים את כלי התקשורת לאמץ אותם.

עד שהגיע עידן הרשת, טרף את כל ערכי המסורת העיתונאית והציב אותה על כרעיים חדשים: נמחק הגבול בין העיסוק העיתונאי להתנהלות היומיומית של האדם-מן-השורה; כל אדם הוא בעת ובעונה אחת גם אזרח המתנהל לתומו וגם מדווח המצויד במכשיר נייד המאפשר לו להעביר מלים, קולות ותצלומים; לכל אחד נגישות לכלי תקשורת המוכן להעביר את מסריו. בסביבת קיום כזו מתאיידת הציפייה לכללי משחק מקצועיים ואתיים שהיו מקובלים בעולם העיתונות מימים ימימה.

זה, לפחות באופן חלקי, הרקע להשתוללותה של התקשורת הישראלית בשנה האחרונה. בעולם שבו אין אמות מידה ואין דיברות מחייבות – הכל מותר. מותר לכלי התקשורת להתגייס כאיש אחד למסע היסטרי שנועד לשחרר בכל מחיר את גלעד שליט. מותר לתקשורת כולה להעמיד את עצמה לרשותה של המחאה החברתית. מותר ל"ישראל היום" לנהוג כמו אחרון העיתונים המפלגתיים של ראשית ימי המדינה.

מותר ל"דה-מרקר" לנהל מעל כל דפיו, עמודי החדשות כעמודי הדעות, מסע נגד הריכוזיות במשק. מותר ל"גלובס" לנהל מסע נגדי. מותר ל"מעריב" לנהל מלחמת חורמה נגד יואב גלנט ו/או נגד שר הביטחון. מותר לכותבים מהשמאל להתבונן על המציאות הישראלית אך ורק מבעד לעדשת הסכסוך עם הפלסטינים (כפי שהוא נראה להם), ומותר לכותבים מהימין לצבוע את העולם שהם מציגים לקוראיהם בצבעים הפוכים.

בעידן של תוהו ובוהו אתי, רשאים כלי תקשורת – שדרים בטלוויזיה וברדיו בכלל זה – להצהיר על תמיכתם ברעיון או באדם בלי לחוש מבוכה. חופש הביטוי מקבל כנפיים שתחתיהן מוצאות מסתור התנהלויות עיתונאיות שנחשבו בעבר למצורעות.

נכון, גם בעבר היו עיתונאים וכלי תקשורת שאימצו עמדה בסוגיות שעל סדר היום הציבורי ורתמו את כישוריהם המקצועיים כדי לשכנע בצדקת דרכם. התקדימים האלה הם הד קלוש לאופן שבו מתנהלת התקשורת כיום. העוצמה, ההיקף וההתגייסות הגורפת שמאפיינים את הירתמותה של התקשורת הנוכחית למען רעיון או אדם אינם רק גלגול של תופעה מוכרת מהעבר, אלא יציר חדש, מעוות, בהתנהלות העיתונאית.

העיתונות הישראלית של ראשית 2012 היא עיתונות אידיאולוגית, עיתונות תלוית אג'נדה. ההטיה המודעת טבועה בפעילותה, ואין לה שום יומרה להתנהל אחרת. היא אינה מתביישת להצהיר שזה טיבה. ביצועיה מעידים על כך וזועקים מעמודי הידיעות וממהדורות החדשות. בהיסחפותה אחר אופנת העיתונות המוטה, שוכחת התקשורת הישראלית שאי-משוא פנים הוא תנאי יסוד להתנהלות מוסרית ושוחרת צדק.

בהתנהלותה הנוכחית מקעקעת התקשורת את הקרקע שעליה היא נעה, משום שכאשר היא נותנת הכשר לעצמה לנהוג באופן מוטה, היא מסכלת מיניה וביה את יכולתה לרכוש את אמון הציבור. ובהעדר אמון, הופכת כל המלאכה העיתונאית לפארסה, לבידור. זאת ועוד, התנהלות מוטה יוצרת פתח להתנהלות מושחתת ממניעים שאינם אידיאולוגיים דווקא.

האמנים הקדמונים ציירו את אלת הצדק כשעיניה מכוסות. בכך ביטאו את התפיסה שעשיית צדק תלויה באי-משוא פנים. עיתונאות היא מלאכה המחייבת הגינות ויושר. לפעמים היא גם כרוכה בחריצת דין. לפיכך מונים כללי האתיקה של העיתונאים שורה לא קצרה של הנחיות המחייבות את העיתונאי לנהוג ביושר, בנאמנות לאמת, ואפילו באובייקטיביות.

משיקולים אידיאולוגיים ומשיקולים תועלתניים אחוזה התקשורת הישראלית של היום בתזזית של התנהלות מוטה, כשאין היא חשה שמעליה מתנוססת הכתובת "עם מורא ועם משוא פנים".