"תמונת מצב חברתית", הדו"ח החשוב שמפרסם מרכז אדוה מדי שנה, זכה השנה למתקפה חזיתית של כתב "מעריב" רותם סלע. קריאה דקדקנית בדו"ח מעלה שסלע צודק, הן נקודתית בטענות שהעלה והן בטענה הכללית שלו, שלפיה כותבי הדו"ח "השתמשו באופן מגמתי בטקסטים, בכותרות ובגרפים כדי להציג בצורה מעוותת נתונים אמיתיים". זו אמנם אמירה חריפה, אבל למרבה הצער יש בה ממש.

אין בדו"ח שקרים – כל הנתונים אמיתיים, והתמונה שעולה ממנו לא תשתנה משמעותית גם אם יתוקנו הליקויים, אבל הדו"ח מגמתי מאוד, מכל הסיבות שפירט סלע ועוד. הסיבה הבולטת מכולן, שסלע דווקא אינו מזכיר, היא כי ניתוח חלוקת ההכנסות נשען על נתונים המתבססים על השכר ברוטו בלבד (אם נעשה שימוש בשכר נטו בדו"ח, הדבר לא מצוין, ובכמה מהמקומות מצוין במפורש שהנתונים מתייחסים לשכר ברוטו). אין ספק שההכנסה ברוטו היא מדד חשוב, אבל התעלמות ממערכת המיסוי, כלי המדיניות המרכזי להתערבות ממשלתית בחלוקת ההכנסות, תמוהה.

אגב, בניגוד לטענתה של ד"ר ברברה סבירסקי באוזני אורן פרסיקו ש"עוד לא קרה שמישהו טען שהדברים לא מדויקים", דווקא נשמעו טענות כאלה יותר מפעם, ומעל במות מרכזיות. למשל, ד"ר דן בן דוד מהמחלקה למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב ומרכז טאוב למדיניות חברתית, שאינו חשוד בנטיות כלכליות שמרניות, כתב ב"הארץ" ב-2007 את הדברים הבאים בנוגע לדו"חות של מרכז אדוה:

"מה לעשות כשארגון התומך ברבים מהנושאים שגם אני תומך בהם מעגל פינות באופן שיטתי במשך שנים כאמצעי לקידום השקפת עולמו? כאשר אין מסתפקים בעובדות ומציגים תמונה חלקית בלבד, הכוללת מספרים שנבחרו בפינצטה [...]".

מדוע חרף העובדה שביקורת כזו נמתחת כבר שנים, הדו"ח של מרכז אדוה נחשב בעיתונות כמסמך אמין מעבר לכל חשד? סביר להניח שהסיבה העיקרית לכך שהכתבים שפירסמו את נתוני הדו"ח של מרכז אדוה הבחינו בדברים שרותם סלע מ"מעריב", ודן בן דוד לפניו, שמו לב אליהם היא, כפי שכתב פרסיקו, הנטייה לקרוא את ההודעה לתקשורת במקום להעמיק בדו"ח. אבל לא בטוח שזה כל הסיפור.

מי שפירסם את הכתבות נטולות הביקורת על הדו"ח היו בעיקר כתבים לענייני חברה, ואת הביקורת על הדו"ח פירסם כתב כלכלי במוסף "עסקים" (ואגב, צל"ש לעורך nrg, שפירסם הפניה לכתבת הביקורת במדור "חברה"). זו חלוקת עבודה מטרידה. כתבי החברה, עטויים הילת קדושה, מדווחים על המצב המידרדר ומשאירים את הקריאה הביקורתית של הדו"ח לכתבים הכלכליים. אתם יודעים, החזירים הקפיטליסטים ההם, אלה שאכפת להם רק מכסף. ואם נחמיה שטרסלר כותב נגד ההטיה של הדו"ח של 2007 – זה בכלל מוכיח שכל אות בדו"ח אמת.

אביב לביא כתב כאן על ההתבגרות שכתבי הסביבה צריכים לעבור: "כתבי הסביבה [...] נתפסים כמי שתפקידם לקדם את האג'נדה הסביבתית בתוך המערכת, ולשמש זרוע של הארגונים הירוקים [...] בשלב הבא בהתבגרות של התקשורת הסביבתית בישראל, העיתונאים צריכים להפנים שהם לא פעילי סביבה. לפעמים, לא תאמינו, דווקא המפעל צודק, ואפילו מותר לכתוב את זה". הטיפול התקשורתי בדו"ח מרכז אדוה מלמד שאותם הדברים ממש יכולים להיות מופנים כלפי כתבי החברה.