לא לחינם מכונה פרשת ההטרדה החדשה שמסעירה את התקשורת הישראלית "פרשת אשל", כפי שפרשות אחרות נקראו "פרשת קצב" או "פרשת בר-לב". פרשות אלו התפרסמו וזכו לכותרות חדשותיות בולטות ולהתייחסות תקשורתית וציבורית רחבה בעיקר הודות למעורבותם של גברים נושאי משרה רמה בהן.

ד"ר אורלי אינס, המומחית למאבק באלימות, שהותקפה על-ידי בר-לב, או מזכירות הלשכה שאנס קצב – נשים אלו לא הגישו תלונה עד שגורמים אחרים, בעיקר גברים, לחצו עליהן או גרמו להן לעשות זאת. כך, כפי שמתפרסם בעיתונות, גם ר', עובדת לשכת נתניהו: היא חשה שחודרים לפרטיותה בצורה מבישה ומציקה, סיפרה על כך לסביבתה, אך בכל זאת לא היתה מעוניינת בהגשת תלונה.

נשים בחברה הישראלית מורגלות להטרדות מסוגים שונים. חדירה כוחנית וגסה לפרטיותן היא חלק בלתי נפרד מהתמודדותן בחברה שבה גברים מאיישים את רוב עמדות המפתח ומשרות השליטה, הניהול וההנהגה. לכן אין להתפלא שנשים רבות כלל אינן טורחות להתלונן על הטרדות, מיניות או שאינן מיניות. הן מקבלות הטרדות אלו כחלק מחוקי המשחק המוכרים ומנסות לשרוד אותן בלי לעורר מהומה רבה מדי.

ההשפלה, הפחד ותחושת חוסר האונים שחוות נשים רבות מול תוקפיהן או מטרידיהן מעולם לא עמדו כשלעצמם במרכז ההתעניינות התקשורתית. תמיד היו עניינים דחופים הרבה יותר לעסוק בהם: ענייני ביטחון, ענייני מדיניות וענייני פוליטיקה.

מתי התמונה משתנה? כשהמותקפות, המוטרדות או הנאנסות נפגעות על-ידי גבר שהוא גם בעל הון ושלטון. או אז ההתייחסות כולה משתנה: הפגיעה מקבלת כותרות וזמן מסך, ועולה לראש סדר היום הציבורי. לפתע תופעת הפגיעה בנשים זוכה להתעניינות שלה בעצם היתה זכאית מעצם היותה כה נרחבת בחברה הישראלית.

נתן אשל (צילום: דוד ועקנין)

פרשת אשל, כפי שתוקשרה, ממחישה את השוליות הנשית בכל ההתייחסות לפרשות מסוג אלה. הזירה שבה התרחש האירוע מבחינת ההצגה התקשורתית היא זירה גברית למהדרין. הקולות הנשמעים בהקשרה של הפרשה הם קולות גבריים של אנשי לשכת ראש הממשלה והמקורבים לו (גם אם נכונות הפרשנויות בדבר מעורבותה הסמויה של אשה באירועים המדוברים).

כפי שאירע בפרשת בר-לב, שבה הסיפור התקשורתי התמקד במינויו או באי-מינויו של מפכ"ל, ולא בפגיעה בד"ר אינס (שאכן ידעה אחר-כך למנף את החשיפה לעבר מוקד נשי-פמיניסטי), גם בפרשה הנוכחית, ר', זכויותיה ורגשותיה כלל אינם עומדים במוקד הפרשה. היא רק אובייקט שמיש וממלא צורך.

ראיה חותכת ליחס שימושי זה נחשפה בתוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב', בשיחתם של איילה חסון, מבכירות העיתונאיות בארץ, חנן קריסטל, מבכירי הפרשנים, ויוסי לוי, יועץ התקשורת לשעבר של ראש הממשלה, כשטענו בפני ד"ר אורית קמיר, משפטנית ופמיניסטית מובילה, שלא הגבר המטריד הוא הבעיה שיש לנטרל, אלא האשה שכביכול מביאה על עצמה את ההטרדה.

כשהאשה הינה "ממתק" (כהגדרתה של חסון) שמתיקותו מקשה על הגבר בעל התפקיד הבכיר לשלוט ביצרו, אזי אותה צריך להחליף ולא את המטריד. אליו מתייחסים כאל סובייקט, אדם שיש לדאוג לצרכיו ולהתחשב ברגשותיו, ואילו היא רק אובייקט שמיש, כלי שרת, הניתן תמיד להחלפה. והרי לפנינו הדרת נשים בצורתה הכעורה ביותר.

ללא קשר להתפתחותה של הפרשה, לשינויים שהיא תחולל בלשכת נתניהו ולסיקור התקשורתי שיבוא בעקבות שינויים אלו, ולאור הרבדים הכעורים שנחשפו גם בעקבות פרשה זו, האחריות הציבורית-חברתית תובעת בדיקה עיתונאית שאינה מצטמצמת רק לאינטרס הגברי הפוליטי של הפרשה. התקשורת, שביקרה בתקופה האחרונה בחריפות את תופעת אפליית הנשים והדרתן בציבור החרדי, נדרשת לבדוק באופן ביקורתי ומעמיק גם את עצמה ואת התייחסותה לסוגיות העוסקות בהטרדתן של נשים, בפגיעה בהן, בדיכוין ובהשמשתן.