ב-28 בפברואר, אחרי סיקורו של טקס חילופי נשיא בית-המשפט העליון, הוסיף הכתב המשפטי של חדשות ערוץ 2 ידיעה קצרה על כך שהשופט הערבי בבית-המשפט העליון, סלים ג'ובראן, לא שר את מלות ההמנון. התמונות הראו אותו עומד לצד שאר השופטים ופיו חתום. המצלמה נעה לאורך השורה כדי להוכיח לצופים ששאר השופטים אכן שרים באופן פעיל, ולא רק בלב.
כך אמר הכתב, גיא פלג: "כן, אנחנו ניסינו לברר, דני, האם מדובר בשופט שפשוט נבוך משירה בפני ציבור, אבל הבנו מהר מאוד שהשופט ג'ובראן לא שר מטעמים אידיאולוגיים, הנהלת בתי-המשפט סירבה להגיב לשאלה הזאת שלנו. מקורבי השופט אישרו שמדובר בנושא רגיש מאוד, וגורמים פוליטיים ומשפטיים כבר אמרו לנו, 'לא סביר ששופט בבית-המשפט העליון לא יוכל לשיר את ההמנון הלאומי'. מנגד שמענו גם קולות אחרים שאומרים שבמדינת ישראל אי-אפשר לבקש מאזרח, כל אזרח ערבי, גם אם הוא שופט בבית-המשפט העליון, שישיר את 'התקווה'". ודני קושמרו סיכם בנימה רב-משמעית: "נפש יהודי".
הכתב גיא פלג (מימין) מדווח במהדורת חדשות ערוץ 2 כי שופט ערבי לא שר את ההמנון הלאומי (צילום מסך)
קוראים חדי אוזן ודאי יוכלו להבחין בדמיון של מלות הדיווח הללו לסגנון המזוהה עם כתבים בטחוניים: ההתחכמות המיותרת ("האם מדובר בשופט שפשוט נבוך משירה בפני ציבור"), הפעלים הסתומים ("ניסינו לברר, הבנו מהר מאוד"), הגורמים העלומים (מקורבים, גורמים פוליטיים ומשפטיים, קולות אחרים – כל-כך הרבה, ואף לא שם אחד!), הרמיזות (מדובר בנושא רגיש מאוד).
הדמיון אינו מקרי. מאבטחים בשדה התעופה מפנים אותן שאלות לכל נוסע. אבל את הערבים הם שואלים אותן אחרת. מול מאבטח בשדה התעופה, ערבי הוא חשוד. אפשר לפקפק בלגיטימיות של הפרקטיקה הזאת במדינה דמוקרטית, אבל לא זה העניין כאן. מה שברור הוא שזאת פרקטיקה בטחונית, ושבפרקטיקה כזאת הערבי הוא תמיד חשוד.
וזה בדיוק מה שעשה הכתב המשפטי של חדשות ערוץ 2. גיא פלג אמנם נהג לכאורה ב"איזון" עיתונאי: יש גורמים שאמרו כך, ויש גורמים שאמרו אחרת. אבל את הערבי הוא צילם, כלומר הקו המקשר בין הכתב המשפטי למאבטח נמצא עוד לפני המלים (יש אומרים כך ויש אומרים כך), בשימוש במצלמה. מול המצלמה, כמו מול המאבטח, הערבי הוא תמיד חשוד, גם אם הוא שופט עליון.
קצת קשה להאמין שכתב לענייני משפט חושד בשופט עליון שהוא אינו נאמן למדינה משום שהוא ערבי, ומרשה משום כך למצלמה לפשפש בציציותיו. אולי הוא לא באמת חושד, אלא רק משער שזה מה שהקהל רוצה. הנה: הידיעה עוררה סערה תקשורתית וציבורית, וחברי-כנסת קראו להעביר את השופט ממשרתו.
הערה מאוחרת
האם בניגוד בין עבודה לבין הון יש בתקשורת הטיה מבנית בעד ההון? בקיץ התקשורת התגייסה לצד המחאה. אמנם נושא העבודה – באופן שעוד צריך לחשוב עליו – כמעט לא עלה במהלך המחאה, אבל ברור היה שבעלי הון והאינטרסים של ההון עמדו במוקד הביקורת.
לעומת זאת, במאבק של עובדי הרכבת נגד מיקור חוץ והפרטה, הכף נטתה בבירור נגד העובדים. כולם ידעו לספר על נפוטיזם בקרב עובדי הרכבת, על ההתנהלות הבריונית שלהם בשביתה. אמנון אברמוביץ' אמר ב"אולפן שישי" שהוא תמיד נוטה לתמוך במאבקי עובדים, אבל במקרה הזה קשה לו. ואילו "ארץ נהדרת" הציגה את יו"ר ועד עובדי הרכבת גילה אדרעי כאשה וולגרית וכוחנית.
בזה בעצם נסגר העניין. ההצגה האישית מאוד של עובדי הרכבת היא העניין העקרוני. כלומר: אנשי תקשורת מתקדמים היו רוצים לתמוך בעובדי הרכבת אילו היו אלה בני דמותה של רוזה לוקסמבורג. אבל הם לא. הם אנשים מאוד מסוימים, וזאת הבעיה (בשיחות עם שמאלנים טובים אפילו שמעתי: מה אתה רוצה, זאת חבורה של ליכודניקים מאפיונרים).
להון, לעומת זאת, אין פנים. ההצגה האישית של העובדים היא באופן מבני בעד ההון, כי העובדים הממשיים אף פעם לא יהיו בני דמותה של רוזה לוקסמבורג. גם כאשר מזדהים איתם – כמו במקרה של פרי-גליל, למשל – מזדהים איתם כ"מסכנים", כלומר מתוך התנשאות. בטח לא מתוך סולידריות.
ההיגיון המרושע הזה אינו מוגבל לתקשורת. אנחנו יכולים למצוא אותו, למשל, בטינה הרווחת לבעלי מכולות. בדמיון הרווח בעל המכולת שקול לגנב. זאת בוודאי אחת הסיבות לכך שהמכולות ניגפות בהדרגה מפני רשתות. כלומר, הסיבה היא שהדמיון שלנו מתקשה לייחס לרשתות אותן תכונות שאנחנו מייחסים בקלות רבה כל-כך לבעל המכולת. כמו שאמר ברכט: מהו שוד בנק לעומת ייסוד בנק.
כמו שכבר כתבתי כאן, זה גם ההיגיון שמתגלה בסדרת הפרסומות של חברת הביטוח תשעה-מיליון.