אלף התמונות של השנה, מאה היפים, חמישים האלבומים הטובים, עשרים המתלבשים הגרועים – כל אלה ועוד לא הצליחו להכין אותנו לרשימה המשונה מכל: "עשרת האנטישמים של 2013", שהפיץ השבוע מרכז ויזנטל שבלוס-אנג'לס. במרכז, ששם לו מטרה להגן על יהודים ולשמר את זכר השואה, יצרו רשימה שהיתה יכולה לכל היותר להתפרסם במגזין "פנאי פלוס" כאוסף שנתי של התבטאויות אומללות. הניסיון לקשור אותה לאנטישמיות המסכנת את היהדות אומלל לא פחות.
הדמויות המככבות ברשימה מורכבות ממנהיגי מדינות, מוזיקאים, אנשי אקדמיה ועוד כמה שאיש לא שמע עליהם ונראה כי פרסומם ברשימה יביא להם יותר תהילה מזו שיזכו לה כל חייהם. טבלת החטאים שהכניסה את הנבחרים למדד האנטישמיות והאנטי-ישראליות כוללת כמה משפטים (לא יפים ושלא היו צריכים להיאמר) נגד ישראל או יהודים, ולעתים אף קריאה לחרם אקדמי או תרבותי כתוצאה ממחלוקות בנושאי מדיניות.
המרכז, על-פי עדותו, שם לו למטרה גם להעצים סובלנות והבנה באמצעות מעורבות חברתית, חינוך ופעולות סוציאליות, ואף "מקיים הידברות על בסיס קבוע עם מגוון גדול של ארגונים ציבוריים ופרטיים ונפגש עם נבחרי ציבור, דיפלומטים וראשי מדינות". אבל איזו הידברות הוא מקדם אם מי שקורא לחרם תרבותי על ישראל נתפס בעיניו כאנטישמי? היכן העצמת הסובלנות?
כריכת פרסום רשימת האנטישמים והאנטי-ישראלים לשנת 2013 של מרכז שמעון ויזנטל
להגיד על חמינאי שהוא אנטישמי כי הוא לא אוהב את ישראל זו שטחיות והחמצת מאות שנות היסטוריה ותרבות של המזרח התיכון. לנדות את רוג'ר ווטרס כי דיבר נגד צעדים שישראל עושה וקרא להחרימה, או להכתיר חוקר או"ם כאנטישמי כי ביקש לפנות להאג בסוגיית הכיבוש – זה פופוליזם זול שמבזה את השימוש במלה "אנטישמיות".
מה רוצים לומר לנו במרכז ויזנטל בהפצת הרשימה הזו? שאסור לדבר נגד ישראל? שכל דבר שקורה בין אילת לקריית-שמונה הוא קדוש מעצם העובדה שאנחנו, יהודים, הם מי שעושים אותו? חינוך לסובלנות אינו יכול להיות חד-סטרי. אין ספק שלאמירות בגנות גזע או עדה אין מקום, אבל ההכתרה האוטומטית כ"אנטישמי" את מי שלא מסכים עם עמדת ישראל היא טעות, שישראל כמדינה עתידה לשלם עליה.
זכרון השואה והגזענות שהביאה לה הוא דבר חשוב, אבל נראה שבמרכז ויזנטל מבלבלים בין הנחלת ערכי סובלנות בין עמים ועדות לבין הגנה אוטומטית על מדינת ישראל. הבלבול הזה יגרום דווקא נזק לערכים היהודיים, שצריכים להיות בלתי קשורים לפוליטיקה של המזרח התיכון.
אז אולי למרכז ויזנטל נגמרו הנאצים האותנטיים או שהמצוד אחר הישישים שנשארו כבר מושך פחות תשומת לב, ואיזה יועץ הציע רעיון של פרסום מדד אנטישמיות שנתי בכיכוב דמויות שכולנו מכירים כדי לעורר קצת רעש. אבל התוצאה חטאה למטרה המרכזית של המכון וגרמה לנו לראות בו עוד מוסד שמצטרף לחגיגת מבצעי סוף השנה, במקום לעסוק בתכנים החשובים שהוא אמור להנחיל.
יעל אפטר היא יועצת תקשורת