ההגינות יצאה לפגרה

העיתונאי בן-דרור ימיני מקדיש גם השבוע את מדורו ב"מוספשבת" של "מעריב" למלחמה באלה שמבקשים להחרים את ישראל ובעוזריהם. כותרת המשנה לטור מסכמת היטב את עיקרי טענותיו: "ארגוני זכויות האדם שוברים את הכללים הדמוקרטיים בסוגיות הפליטים והמסתננים. תנועת החרם על ישראל מתחזקת בחוץ ובבית. יו"ר הרשות אבו-מאזן מספק את הפתעת השבוע. והתקשורת הנאורה והליברלית יצאה לפגרה. תשאלו את זוכה פרס נובל פרופ' ישראל אומן".

ימיני מבקר את התקשורת הנאורה והליברלית על שלא סיקרה כראוי את החלטת אוניברסיטת חיפה שלא להעניק תואר דוקטור של כבוד לפרופ' אומן בשל דעותיו הפוליטיות. "מה היה קורה לו היתה מתפרסמת ידיעה על פסילת פרופסור מהשמאל?", שואל ימיני, ומשיב: "היתה כאן רעידת אדמה. התקשורת היתה זועקת, שוצפת וקוצפת. המלים 'מקרתיזם' ו'חיסול הדמוקרטיה' היו מתנגנות ללא הפסקה". אולם כיוון שמדובר באיש ימין, כותב ימיני, "התקשורת הנאורה, המתקדמת והליברלית נאלמה דום. היא יצאה לפגרה".

זו ביקורת ראויה על התנהגות אליטיסטית בזויה. הפגם היחיד בה הוא שהידיעה הראשונה על פסילת מועמדותו של פרופ' אומן לקבלת התואר התפרסמה דווקא ב"הארץ", כלי התקשורת היחיד בישראל שראוי לתארי הבוז של ימיני – נאור, מתקדם וליברלי. "הארץ" סופג מימיני ביקורת קבועה, לעתים מתלהמת, על הטיותיו האידיאולוגיות. ובכל זאת, היו אלה עיתונאיות "הארץ" רויטל חובל וירדן סקופ שחשפו את הפסילה של פרופ' אומן, היום לפני שבוע. כיצד ימיני מתמודד עם העובדה שדווקא "הארץ" חשף את הידיעה? הוא מתעלם, שלא לומר, מעלים.

"לפי פרסומים שונים החליטה אוניברסיטת חיפה שלא להעניק תואר דוקטור כבוד לפרופ' ישראל אומן, בגלל הדעות הפוליטיות שלו", כותב ימיני (בהמשך הטור הוא שוב מבקר את "הארץ", על מתן פתחון פה לעיתונאי גדעון לוי שקורא לחרם על ישראל). מוטב היה לו במקום השימוש במינוח המטעה "לפי פרסומים שונים", היה ימיני משחרר מלה טובה על "הארץ", שפירסם מידע על סמך חשיבותו ולא לפי זהות המחנה הפוליטי שישרת. לו ימיני היה מגלה במקרה זה מעט הגינות, ביקורותיו הקשות על העיתון היו רק מקבלות משנה תוקף.

הברחת נכסים

אפרת פרץ ואלה לוי-וינרב דיווחו אמש במוסף "שוק ההון" של "גלובס" כי לדברי מומחים בתחום פירוק החברות ופשיטות רגל, ההחלטה שקיבל לאחרונה נוחי דנקנר להעביר מחצית מהווילה בהרצליה-פיתוח לאשתו עלולה להיחשב ל"הברחת נכסים". פרץ ולוי-וינרב פתחו את הדיווח באזכור כי הידיעה הראשונה על העברת מחצית הנכס התפרסמה אתמול בבוקר ב"ידיעות אחרונות".

ב"דה-מרקר" מדווח סיון איזסקו על עמדה דומה מטעם מומחים בתחום, אולם בלי להעניק קרדיט לעיתון "ידיעות אחרונות", תומכו הגדול ביותר של דנקנר.

"למה 'ידיעות אחרונות' סייע כל-כך לדני דנקנר", שואלת כותרת מאמר התופס את כל עמ' 7 ב"ישראל היום". בעיתון המודפס מוצמדים למאמר תצלומי מסך מאתר ynet ובהם כותרות מחמיאות לדני דנקנר. חזי שטרנליכט, החתום על טור הדעה, אינו משיב על השאלה שבכותרת. במקום זאת הוא מביא מבחר דוגמאות לסיוע שקיבל דנקנר מ"ידיעות אחרונות" וקורא להימנע מהערצה עיוורת לאנשי עסקים מצליחים. מי שמחפש תשובה לשאלה ייאלץ לקרוא ב"דה-מרקר", ועל כך בהמשך.

דני דנקנר עוזב את בית-המשפט לאחר מתן גזר דינו, 19.12.13 (צילום: יוסי זליגר)

הרשימה של שטרנליכט חותמת שלוש כפולות עמודים המוקדשות כולן לדני דנקנר, שנידון אתמול לשנת מאסר בפועל בגין הפרת אמונים בתאגיד ועבירות נוספות. האיבה של "ישראל היום" לבני הדודים דנקנר, דני ונוחי אינה נובעת רק מהרצון להציג עמדה נגדית לזו של "ידיעות אחרונות". היא משתלבת היטב במאבק שמנהל בנימין נתניהו בכמה מאנשי העסקים הבולטים במשק ("טייקונים"), מאבק שמסייע להסיט לא פעם את הביקורת הציבורית הרחק מהממשלה שבראשה הוא עומד.

גם הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לדנקנרים ("השבוע השחור של משפחת דנקנר"), היחידה מבין הכותרות הראשיות הבוקר שעוסקת בשני בני הדודים. מתחתיה שני תצלומים, של דני דנקנר "על ספסל הנאשמים" ושל נוחי דנקנר "על ספסל, לבד". התצלום השני, שצילמה אביטל דאיץ-ראובני, מדהים. הדמות, הפוזיציה, המיקום. למרות שנראה כי צולם באמצעות טלפון נייד, הוא שווה אלף מלים בלי כל קושי.

ב"מעריב", העיתון שהיה עד לאחרונה בבעלות בן-הדוד, מסתפקים בדיווח מאת כתב "גלובס" חן מענית, המתפרסם בראש עמ' 13 תחת הכותרת "מסר מרתיע: שנת מאסר ליו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר". בעמוד השער של העיתון העונש כלל אינו מוזכר. כמו כן לא מתפרסם בעיתון טור הפרשנות מאת מענית, שהופיע אמש ב"גלובס", ובו נכתב כי גזר הדין ראוי. "מי שקורא את עובדות כתב האישום המתוקן, שבהן הודה דנקנר בעצמו, אינו יכול שלא להירתע מהקלות ומעזות המצח שבהן מנהל של הבנק הגדול בישראל הצליח במשך תקופה ארוכה לנהל את הבנק כאילו היה מדובר בעסק פרטי שלו, ולטובת האינטרסים הפרטיים שלו", כתב מענית.

בשער "ידיעות אחרונות", העיתון שנטה חסד לדנקנר יותר מכל עיתון אחר, מודפסת כותרת בזו הלשון: "דני דנקנר נידון לשנת מאסר". הידיעה, מאת ליטל דוברוביצקי, קצרה מאוד, אך מובלטת. ראש עמ' 7 כולל תצלום גדול וסטמפה מקולפת למחצה הקוראת: "במה הוא הסתבך". צמוד לידיעה לא מתפרסם טור פרשנות. הורשע ודי.

"בראשון בערב החלו להגיע הטלפונים מערוצי הרדיו והטלוויזיה", כותב גיא רולניק בפתח טורו השבועי ב"דה-מרקר". "העיתונאים חשו צורך דחוף לשמוע מה יש לנו להגיד על הריכוזיות ועל קריסת הפירמידה של נוחי דנקנר. 'אתם מתקשרים בזמן לא טוב', אמרתי בבדיחות לאחד הפונים. 'אז מתי להתקשר?', הוא שאל ברצינות. 'אולי תתקשר לפני שנתיים-שלוש', הצעתי לו. לא כדי להקניט וגם לא כדי להרגיז, אלא בעיקר משום שלחבוט היום בדנקנר ובדומיו זה עיסוק חסר תועלת ותוחלת.

"הסיפור החשוב אינו דנקנר, אלא המערכת שקיימה אותו ואת דומיו בשנים האחרונות, שבהן כבר היה ברור מיהו ומהו. בפניו של דנקנר נשקפת האליטה הכלכלית והשלטונית של השנים האחרונות – בשלטון, ברגולציה, בדירקטוריונים, בבנקים ולעתים גם באקדמיה, בבית-המשפט ובעיתונות – ותכונתה העיקרית היא ההתרפסות מול כוח. לא מול כסף או מול כישרון, אלא רק מול כוח".

"תקופה ארוכה התעלמו רוב כלי התקשורת בישראל מתופעת הריכוזיות, הדנקנריזם וכל מה שנלווה לה. חלק עשו זאת בגלל פחד, חלק מפני שהיו מחוברים לצינורות הכסף, הג'ובים והכוח שלו, וחלק מסיבה פשוטה הרבה יותר: רוב חלקי התקשורת תמיד יעדיפו שמישהו אחר יקבע את האג'נדה שלהם, בדרך כלל איזו שטות, רעש או אינטרס נקודתי – ולשום קבוצת אינטרס חזקה במשק לא היה עניין להסביר לציבור את שיטת הריכוזיות והדנקנריזם".

ל"דה-מרקר" היה עניין בכך, והוא עשה זאת בשנים האחרונות בכישרון רב. הבוקר ממשיך רולניק להעניק את הקרדיט על הפגיעה בדנקנרים לעצמו ולחבריו למערכת. מעשה רברבני, ללא ספק, אולם במקרה הזה מוצדק. בשבוע שבו השליטה באי.די.בי נלקחת מידיו של נוחי דנקנר ובן דודו דני דנקנר נידון לשנת מאסר, יכול המייסד של "דה-מרקר" לחרוט לעצמו על המקלדת שני פסים.

על הברכיים

"כשנתניהו הגיע אמש לוועידת הליכוד, האולם כבר היה כמעט ריק", כתבה אתמול לילך ויסמן, הכתבת הפוליטית של "גלובס". "בקושי 250 איש, עייפים וכבויים, נותרו בגני-התערוכה לשמוע את נאום רה"מ [...] היו מי שלבם נחמץ למראה רה"מ נואם באולם הנטוש. יש לו מדינה, אמרו, אבל אין לו מפלגה".

"ביקור קצר בגני-התערוכה – 25 דקות בסך-הכל – בטח הספיק לנתניהו כדי לאבחן שמפלגתו נמצאת בצרות גדולות", כותב הבוקר עמית סגל ב"מקור ראשון". "רק חמש שנים חלפו מאז שהליכוד התרעננה וכבשה בסערה את השלטון, אבל השבוע, באירוע החגיגי לכאורה, היא נראתה זקנה וארכאית. אין קשר אמיתי בין אוסף העסקנים העייף שהסתובב שלשום בשעמום בין הכסאות הריקים בוועידה לבין הקהלים שהליכוד צריך להגיע אליהם כדי להישאר בהנהגה".

"כשראש הממשלה נכנס, ואולי על מנת להבליע את קריאות הבוז, התנגן ברעש מחריש אוזניים הג'ינגל של הליכוד, כולל משפט המחץ 'רק אחד יכול מול כל השמאל – הליכוד", כותבת נחמה דואק ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "בינתיים, בכלל לא ברור אם הליכוד יכול מול עצמו".

"בנימין נתניהו מסכם שבוע מוצלח", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "כמי שחי לו מיום ליום, כמו בשיר של חנוך לוין וריטה, הוא הצליח לדחות את הקץ ולקושש לעצמו עוד שבוע, שבועיים, חודשיים, בכמה עניינים בוערים".

"הדבר המפתיע ביותר – שהוא מצליח", כותב ב"ישראל היום" מתי טוכפלד על בנימין נתניהו. "אחרי כל הדיבורים על איבוד השליטה ועל העדר היד המכוונת, נתניהו הראה שהוא נותר השליט ללא עוררין, גם בתוך הליכוד. במצב הזה, שאיש לא יתפלא כי כשיביא יום אחד הצעה למזג את ישראל-ביתנו, אם יביא, הוא גם יעביר אותה".

הפער בין תפיסת המציאות של כל הפרשנים הפוליטיים בישראל לבין זו שמתפרסמת ב"ישראל היום" אופייני. "ישראל היום" נולד כפעולת נגד, והוא ממשיך לפעול כסוכן לעומתי גם כשהוא מוצא את עצמו מתנגד לא רק לכל יתר כלי התקשורת בישראל, אלא גם למציאות. לפעמים אין ברירה. לפעמים למציאות יש הטיה ברורה נגד נתניהו.

"נתחיל מהסוף: במקום להגיב, יש ליזום", כותב דרור אידר, פובליציסט בולט ב"ישראל היום", בפתח טור הקבוע במוסף "ישראל השבוע". אידר נוגע בנקודה נכונה: כדי להשפיע אין די בתגובות.

לדבריו, "חשוב לכתוב נגד הדומיננטיות השמאלית בשיח התקשורתי או הטירוף האנטי-ישראלי באקדמיה; חשוב לחשוף את פעילות הקרן-לשינוי-אופייה-היהודי-דמוקרטי-של-ישראל המכונה הקרן החדשה לישראל", זה לא מספיק. על כן, "מול הקרן-החדשה צריך להקים קרן פרו-ציונית שתתמוך בארגונים פרו-ישראליים ופרו-יהודיים; מול עשרות מכוני השמאל יש להקים מכוני מחקר שמרניים; הוצאות ספרים חלופיות; טלוויזיה חלופית (פוקס-ניוז ישראלי יוריד את ערוץ 2 על הברכיים) [...] 'ישראל היום' הוא חלק מהתיקון. במקום לעמוד כעניים בפתח התקשורת, קמה יוזמה ונהייתה לעיתון חדש. לאחר שנים שבהן הוזנח הקרב על התודעה, אנחנו רק בתחילת הדרך. ארוכה הדרך לחירות התודעה".

ארוכה הדרך גם ל"ישראל היום". כלי תקשורת יכול לשנות תודעה, ראו מקרה "דה-מרקר". אולם כדי ש"ישראל היום" יהפוך כלי אפקטיבי לשינוי תודעה, עליו להשתנות בעצמו. לחדול להיות יומון בינוני ונטול השראה ולהתחיל לפעול ביצירתיות, בחדווה, בכישרון. לשם כך עליו להחליף את רוב העיתונאים המועסקים בו, עם דגש על שדרת העורכים והכותבים הבכירים.

"לקרוא תיגר על המצב הקיים", נכתב בכותרת כתבה מאת יהודה שלזינגר המתפרסמת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", ומוקדשת להקמת בית-הספר ליזמות במרכז הבינתחומי בהרצליה, על-שם שלדון וד"ר מרים אדלסון, הבעלים של העיתון.

"לפני כמה שנים החליטו שלדון וד"ר מרים אדלסון להקים מוסד אקדמי שיחנך ליזמות וילך בדרכו של שלדון אדלסון, כיום אחד היזמים המובילים בעולם", כותב שלזינגר. "המוטו של אדלסון, שליווה אותו במשך 60 שנה של יזמות, מדלות עד להיותו אחד המובילים בעולם בתחום הפיתוח של אתרי נופש המציעים אפשרויות מגוונות, אומר: 'נסה תמיד לקרוא תיגר על המצב הקיים'".

הנה, דוגמה נאה לקריאת תיגר. במקום המצב הקיים, הבזוי, שבו נכתב על אדם שעשה את הונו הגדול מתעשיית ההימורים כי "עשה את הונו הגדול מתעשיית ההימורים", אפשר לקרוא תיגר על המוסכמות ולהתעקש לכתוב שהוא הפך ל"אחד המובילים בעולם בתחום הפיתוח של אתרי נופש המציעים אפשרויות מגוונות".

"הימורים הם התמכרות שנזקיה בצדה. כמוהם כסמים, כאלכוהול, ככדורי מרץ. מדובר בחולשת אנוש, שיש מי שיודע לנצל אותה כדי למלא את כיסיו", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", על רקע דיווח בדבר מסיבת קוקטייל שנערכה שלשום במלון המלך דוד בירושלים.

האורח: שר החוץ הסיני, ואנג יי. נותנת החסות: האגודה לקידום יחסי סין-ישראל, שבראשה עומדת מרים אדלסון, רעייתו של בעל הקזינו בסין, שלדון. שניהם נכחו בקוקטייל. "היה משהו מתריס, מתנשא, במסיבת הקוקטייל המשותפת של אדלסון ושר החוץ הסיני", כותב ברנע. "מה שבעלי בתי-קזינו אחרים עושים בהיחבא, בצנעה, נעשה כאן בריש גלי, ללא בושה, ישר מהמקפצה. כאן, בירושלים, בירתנו הנצחית".

שר החוץ אביגדור ליברמן לוחץ את ידו של שר החוץ הסיני, ואנג יי, 19.12.13 (צילום: יונתן זינדל)

"בני הזוג אדלסון קוראים תיגר על הסדר הקיים לא רק בניהול עסקיהם, אלא במספר רב של פרויקטים פילנתרופיים, מרפואה ועד חינוך, מה שהפך אותם לדמויות מובילות בתחום התרומות בעולם היהודי", נכתב בהמשך הכתבה של "ישראל היום" על בית-הספר החדש שיוקם במרכז הבינתחומי.

נשיא המרכז הבינתחומי, פרופ' אוריאל רייכמן, מסכים לדעת כתב העיתון של אדלסון. "שלדון וד"ר מרים אדלסון מייצגים בדיוק את המוטיב של המרכז הבינתחומי במובן של אמונה באדם, ביזם, באומץ לקחת סיכונים ולתרום לחברה דרך היזמות", הוא אומר.

איזה מחנה פתוח

"ביום שני בבוקר כבר ראיתי על שער אחד העיתונים תמונה של מסתננים אפריקאים שברחו מאיזה מחנה פתוח בדרום לתחנה המרכזית בבאר-שבע", פותח אמנון לורד את טורו הקבוע במוסף "יומן" של "מקור ראשון". העיתון שבו ראה את התצלום היה "מעריב", עיתון האח של "מקור ראשון", ומי שסיקר בבולטות את צעדת מבקשי המקלט למן יומה הראשון.

גם הבוקר מופיע ב"מעריב" דיווח על מעצר מבקשי מקלט. הפעם נעצרה קבוצה שלהם זמן קצר אחרי שיצאה מ"מתקן השהייה" בדרום. יובל גורן מדווח כי "אף שהשוטרים במקום אמרו להם [לפקחי ההגירה] כי הם לא מתכוונים להתערב משום שאין עילת מעצר, החליטו הפקחים לעצור את מבקשי המקלט ולהעלות אותם, גם הפעם תוך שימוש בכוח רב, לאוטובוס. המהלך הזה לא היה פשוט. ברגע שהחלו המעצרים, עשרות ממבקשי המקלט החלו לנוס על נפשם. הם התרחקו מהכביש ורצו לתוך שטחי אש של צה"ל, כשהפקחים דולקים אחריהם ברגל וברכב". לידיעה נלווה תצלום מוצלח [אורן זיו] שבו נראים שני פקחים באפודים זוהרים רודפים אחר כשני תריסרי מבקשי מקלט.

ב"מוספשבת" מתפרסמת כתבה מאת גורן, על הצעדה הקודמת, שהגיעה עד ירושלים. בין היתר מזכיר גורן גם תופעה הפוכה, של מבקשי מקלט שמתייאשים ומקבלים את הצעת ממשלת ישראל לשוב לארצם. את הקרדיט הוא נותן ליד הקשה שמנחית שר הפנים גדעון סער. במוסף "ערב שבת" של העיתון כותב אריאל הורוביץ על החיים הדתיים של האפריקאים בישראל. כותרת טורו של דב אלבוים, בשער האחורי של המוסף, קוראת: "ואהבתם את מהגרי העבודה!".

מבקשי מקלט צועדים בנגב, 19.12.13 (צילום: פלאש 90)

ב"ידיעות אחרונות" מופיע דיווח גדול ובולט על מעצר מבקשי המקלט, בראש עמ' 6. לא פחות משמעותי: משתתפי הצעדה מכונים לכל אורך הדיווח, בכותרת הגג, בכותרת המשנה ובגוף הידיעה [תלם יהב], בשם "מבקשי מקלט" או "פליטים". רק לפני יומיים הם עוד כונו בידיעה שהתפרסמה בעיתון זה בתארים "מבקשי מקלט" ו"מסתננים" לסירוגין. הבוקר מתנער "ידיעות אחרונות" לחלוטין מהוראות הלשון של רשות ההגירה.

"הרשות מתעקשת לדבוק במונח 'מסתננים', משל חזרנו לשנות ה-50 ושוחרי רע חוצים בלילות את הגבול", כותבת אריאלה רינגל-הופמן בטור דעה נלווה. "רק שגם ברשות יודעים שלפחות חלק מאותם 'מסתננים' הם פליטים הזכאים למקלט בארצנו, וגם השאר – שלא ברצונם, שלא בטובתם, הם מהגרי עבודה שברחו מהתופת בארץ מולדתם".

ב"מוסף לשבת" כותב עודד שלום בהרחבה על "מתקן השהייה" והצעדה שיצאה ממנו. שמו של שר הפנים גדעון סער אינו מוזכר.

ב"הארץ", שם מכונים יוצאי אפריקה שהגיעו למדינת ישראל בשם "מהגרים" באופן קבוע, מדווחים אילן ליאור וג'קי חורי על צעדתם ומעצרם. הכתבה מלווה בתצלומים דרמטיים של אליהו הרשקוביץ. לצד הידיעה מדווח, על סמך סוכנויות הידיעות, כי המצב בדרום-סודאן, המדינה שאליה הטיס משרד הפנים הישראלי כמה מאות מבקשי מקלט, הידרדר. לפי הידיעה, ממשלת דרום-סודאן אינה שולטת עוד בבירה.

הבוקר נותר "ישראל היום" העיתון היחיד שמכנה את האפריקאים שיצאו אתמול ממחנה המעצר בדרום המדינה בשם "מסתננים". גדי גולן ועדנה אדטו מדווחים בקצרה על הצעידה והמעצר, תוך מתן פתחון פה למשנה לראש עיריית תל-אביב ויו"ר הליכוד-ביתנו בעיר, ארנון גלעדי, שפנה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה להסיר את חסינותם של חברי-הכנסת שהשתתפו "בהפגנת המסתננים בירושלים וסייעו לקיומה". לפי גלעדי, "הסיוע האישי של חברי-הכנסת למסתננים שנטשו את מתקן השהייה הוא הפרה של הדין הפלילי".

לצד הידיעה מתפרסמות תוצאות סקר דעת קהל שנערך בקרב יהודים בלבד. בתשובה לשאלה "איך להגיב לצעידות מסתננים?" השיבו קרוב למחצית כי "יש להוציאם מהארץ ללא דיחוי למדינה שלישית".

ענייני תקשורת

קלמן ליבסקינד מתריע ב"מעריב" בפני קוראי שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שלא יאמינו לאף מלה שהם קוראים על ראש הממשלה.

ב"גלובס" מתפרסם ראיון שערך לי-אור אברבך עם ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה), על הצעתה להסדרת הפרסום הסמוי בתקשורת. "שוק התקשורת הרעוע זקוק למודל התוכן השיווקי כחלק מהיכולת שלו להתמודד עם התנאים המשתנים", אומרת שוורץ-אלטשולר ל"גלובס". "המחקר הזה חשוב כי תוכן שיווקי הוא אחד המודלים העסקיים שיחזיקו את שוק התקשורת הקורס. בימים שמדלגים על פרסומות, מפרסמים מחפשים ללא הרף נקודות השקה עם הלקוח, ותוכן שיווקי זו אחת הדרכים". לדבריה, "לא צריך לאסור פרסום סמוי, אלא ליצור משטר של גילוי".

גם במוסף "צדק" של "מקור ראשון" מדווח על הצעתה של שוורץ-אלטשולר, אולם העיתונאית ליאת נטוביץ-קושיצקי משוחחת עם שלל גורמים הנוגעים לתעשייה. בין היתר, גם עם הבמאי והתסריטאי יוסי מדמוני. "במקום לנסות להתמודד עם העניין הזה לעומק ולמצוא פתרון אכיפתי, מכשירים כמעט הכל", הוא אומר. "[...] הפרסום הסמוי היום הרבה יותר מתוחכם. הוא כולל מיתוג ודברים שפועלים על התת-הכרה שלנו. נכון שחשוב להסביר לילדים ולחנך אותם להבחין בכך, אבל לחשוב שזה מה שיעזור להתגבר על השיטפון זה מאוד-מאוד תמים".

מבקר הטלוויזיה החדש יחסית של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, מעז הבוקר לבקר את תוכניתו של חביב העיתון, נסים משעל.

החל מהשבוע, מוסף "ספרים" של "הארץ" מצורף לגליון יום שישי של העיתון. שינוי נוסף – גודלו של המוסף קטן, והוא מתאים כעת יותר מבעבר לקריאה בשירותים.