הם כותבים בעיתונים מה שהם רוצים
מסרסים מלכלכים בלי שום רחמים
נכנסים אל המיטות מציצים מהחורים
ואין מה לעשות אין פה רחמים"
"עיתונאי קטן שלי", מלים: אריק איינשטיין (מתוך אלבומו "על גבול האור", 1987)
כרגיל, אנשים הוציאו דברים מהקשרם וייחסו לי שתקפתי את העיתונות כולה. זה ממש הרגיז אותי, כי לא לזה התכוונתי. יש כל-כך הרבה עיתונאים טובים, ישרים והגונים. ההתייחסות היתה מכוונת לעיתונאים הספציפיים שעסקו ברכילות ובחדירה ברוטלית לפרטיות"
אריק איינשטיין בטורו האישי הראשון והיחיד ב"מעריב" (שנכתב בימיו האחרונים ופורסם יומיים לאחר מותו, 29.11.13)
טוב או רע
זו ההזדמנות האחרונה לסגור את תיק "עיתונאי קטן", שנותר אצלי פתוח כל השנים והעיב במידת-מה על הוקרתי העמוקה לאריק איינשטיין, על כשרונו המופלג, פועלו העשיר, אורחותיו הנעימות וקסמו הרב. כשהשיר הושמע לראשונה הייתי עיתונאי קטן בעיתון בינוני, ואשאר כנראה עיתונאי בגודל זה או אחר.
מחוות הפיוס המאוחרת של איינשטיין, רגע לפי שהלך לעולמו, מאפשרת לי ולשכמותי מוצא מכובד. לראות את עצמי כאחד מאותם עיתונאים "טובים, ישרים והגונים", שאליהם לא התכוון המשורר, לדבריו, ולא להימנות עם "המסרסים, המלכלכים, חסרי הרחמים". אך גם המחווה הנוגעת ללב הזאת אינה בבחינת סגירה ראויה של התיק. פיצול העיתונות והעיתונאים לשני סוגים – טובים ורעים – לא נעשה בחיתוך הנכון.
כדי לבחון את שאלת הטוב והרע יש צורך בהוספת גורמים אחרים למשוואה, שבלעדיהם אין לה קיום. אי-אפשר להתייחס לעיתונאי בלי להתייחס לעיתונו, העיתון המשלח, ואי-אפשר שלא להתייחס לשני מרכיבים שהם תכלית קיומו של עיתון: מושאי הכיסוי (ובהם גיבורי התקשורת, לטוב או לרע) והקהל הרחב.
ברוב המקרים, עיתונאי הוא עובד שכיר בחברה שהיא הבעלים, ולעתים אף אינו שכיר אלא שכיר עט, פרילנסר. החברה היא קניין הבעלים, ובראשה עומד נציגם, המוציא לאור של העיתון, המו"ל. העורכים והמנהלים פועלים ברוח המו"ל ועל-פי הנחיותיו. חופש העיתונות, לטוב ולרע, כך נפסק בפסיקה מכוננת בבית-הדין הארצי לעבודה, הוא של המו"ל. עיתונאי שכיר נהנה מחופש עיתונות על-תנאי. אם תפיסתו מנוגדת לזו של המו"ל, אין הוא יכול לכפות עצמו. הוא יכול רק להתפטר ולזכות בפיצויים.
העיתונאי הגדול והעיתונאי הקטן הם אפוא שלוחיו של המו"ל. המשלח בפועל הוא עורך בכיר או זוטר, בשמו של עורך ראשי שממונה על-ידי המו"ל. הפנייה של אריק איינשטיין לאיש הקצה, המקבל עליו את השליחות כדי להתפרנס, היא אפוא טעות משוועת. היא טעות גדולה כמו לכתוב שיר על השוטר עם הטייזר ולא על מפקד המחוז; על המוציא לפועל ולא על הנושה שבשמו הוא פועל.
גבוה או נמוך
במקום למיין את העיתונות ל"טובה ו"רעה", אפשר להבדיל בין עיתונות "גבוהה" ל"נמוכה", גם אם בשני המקרים מדובר בעיתונות שיפוטית וחושפנית. במקרה הנמוך, "חושפנית" יכולה היות מציצנית, כלומר מתווכת הצצה לקהל הסקרנים. כללית, בעוד שהעיתונות הגבוהה עוסקת בחשיפת מנגנוני כוח וביקורת על העומדים בראשם, זו הנמוכה מעניקה חשיפה מועצמת, חיובית או שלילית, לגיבורי התקשורת עצמם. לידועים, לידוענים.
קברו של אריק איינשטיין בתל-אביב, יום לאחר הלווייתו (צילום: תומר נויברג)
עיתונות מתאימה עצמה לקהלה ולגיבוריו. עיתונות נמוכה לא תיתכן ללא קהל נמוך, ועיתונות גבוהה לא תיתכן ללא קהל גבוה. בשני המקרים יהיה על עיתונים לעמוד בציפיות קהליהם ולהציג גלריית גיבורים מתאימה. אותם מנגנוני סיפוק סקרנות יכולים לטפח בקהל הערצה או סלידה כלפי אותם גיבורים. סקרנותה של העיתונות לא תתקיים ללא סקרנותו של קהלה, והוא זה שמקיים אותה ומפרנס את עיתונאיה.
היו תקופות שבהן היה ניתן להבדיל בבירור בין עיתונות גבוהה לנמוכה. משבר איכות התכנים בעיתונות הכתובה, שנבע בעיקר מתחרותה בעיתונות המשודרת, המספקת האזנה וצפייה חווייתיות, ואחר-כך מהיצף החומרים ברשת, שמחלישים את העיתונות הממוסדת, הביא בעשורים האחרונים לשינוי ערכים ולטשטוש הגבולות. היום גם עיתון גבוה מייצר מינונים שונים של עיתונות חווייתית, ריקה ממשמעות, לצד חומר עיתונאי "מהוגן". העיתונות החדשה, לגווניה, מטפחת ברצון או בלית ברירה, במינונים גבוהים או נמוכים, גיבורים שמידת פרסומם היא הנכס היחיד שלהם: הידוענים.
אבל גם הקהל "הטוב" השתנה, והחל לצרוך מזון תקשורתי מגוון. גם הקהל הגבוה צורך כיום עיתונות נמוכה במינונים ניכרים. אין בנמצא עוד צדיקים וטהרנים שאינם מלכסנים מבט לעבר השערורייה, הסקנדל, הסנסציה. ובקיצור – כל מה שמכונה היום "פרשייה".
טוב רע גבוה נמוך
מנעוריו היה אריק איינשטיין אחד מגיבוריה הבולטים של העיתונות ובן-טיפוחיה. אדם אהוב, זמר גדול, קומיקאי נפלא, יוצר תרבות, גיבור תרבות במובן הטוב של המלה. העיתונות היא שבנתה את דמותו ותיווכה אותה לציבור.
קהל בטקס האשכבה לזמר אריק איינשטיין, תל-אביב, 27.11.13 (צילום: יונתן זינדל)
איינשטיין הפך לגיבור עיתונות, בין אם רצה בכך ובין אם התנגד. הוא היה יכול להתכנס בפרטיותו, אבל דמותו הופקעה על-ידי הציבור. אסופת שיריו האדירה, סרטיו ויצירות הטלוויזיה שבהן כיכב ממשיכים לדשן את הציבור זה הדור השלישי ולעצב את זהותו ואף את עמדותיו בקשר למציאות שבה אנו חיים. הוסיפו את מראהו, את אופיו הנוח, את הפשטות והכנות שהוא מציג – ותקבלו דמות המשפיעה על החברה יותר ממנהיגים פוליטיים ומאנשי הגות ורוח.
האירוני הוא, מספרים מקורביו, שאיינשטיין היה מתוסכל עמוקות מחוסר העניין התקשורתי באלבומיו האחרונים, שבהם השקיע את מיטב מרצו. הפלייליסט של הרדיו העדכני ויתר עליו והותיר אותו בדמותו הקאנונית, בשיריו הישנים והאהובים, שייצגו געגוע לאומי לעבר תמים וטהור, שכנראה מעולם לא היה.
פצעי אוהב
מעטים נהנו מעיתונות כה "טובה" כמו איינשטיין. איש לא הטיל דופי בכשרונו, בטיב פועלו או בהליכותיו. גם הביקורת פינקה אותו. רק יחידים ביקרו את יצירתו, וגם אלה עשו זאת מתוך הערכה לאישיותו ולמידת השפעתו. "פצעי אוהב", הגדיר זאת אשר לוי, איש חינוך וחוקר חברתי המוקיר את איינשטיין מראשית דרכו על הבמה והתאכזב מן התפנית שעברה שירתו. לוי סקר ברשימה ביקורתית את מסעו של אריק איינשטיין "ממהפכן צעיר ונמרץ ליושב בית ניטרלי, עייף ומסוכן". הכותרת לרשימתו בת אלפי המלים, שפורסמה בגליון "העיר" (9.2.90), בעריכת רינו צרור, היתה "משנה העולם תפס כורסה".
משנה העולם תפס כורסה, "העיר", 1990
"[...] יש לתפוס את התחום המכונה פזמונאות", כתב אשר לוי, "כמרכיב מהותי המבטא אורחות חיים תרבותיים. [...] שיריו של אריק איינשטיין אינם רק ייצוג של הלך רוח אישי; בהיותם כה פופולריים, הם גם משפיעים על מצבי רוח חברתיים, ועקב כך על התנהגויות אנושיות, ויוצרים הלך רוח בעצמם".
"ואז באה הפצצה האחרונה", מסכם לוי את מסתו, שרואה ב"עיתונאי קטן" המשך לרצף הפסיבי והביקורתי והעוין מצד איינשטיין כלפי מתקני עולם (כדוגמת "שיר הנודניק"). "מי שעקב בקפידה יכול היה לשער שנפילה כזו מזומנת בפני איינשטיין", כתב לוי. "[...] זה מתחיל בערעור אמינות, 'הם כותבים מה שהם רוצים'. אין אמת שחושפים אותה, אלא זה לכלוך שמלכלכים – החשיפה [היא הלכלוך] ולא חלילה המעשה הנחשף ועושהו. וכאן עובר איינשטיין להתרת דמם של העיתונאים: 'איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי, איך אתה נרדם, על מה אתה חולם בלילה אחרי שפיכת הדם...'".
רועי צ'יקי ארד הגיב בבלוג שלו ב-2007 בעקבות רשימות שפירסם אריאל הירשפלד ב"הארץ" על שירת איינשטיין, והציע פרשנות אלטרנטיבית לכמה משיריו. ארד ציין כי מאמרו של אשר לוי יצא לרגל השיר "עיתונאי קטן שלי", שאותו לוי רואה כשיא ההתנהלות האסקפיסטית (לא השתמשו אז במלה הזו, הוא מעיר) של איינשטיין. ארד מצא נקודות רבות של השקה בין שני המאמרים, "כמו ששנינו סך-הכל מעריכים את איינשטיין".
מה הלך פייפן?
בגליון יום שישי האחרון של "ידיעות", ב"מוסף לשבת", מזכיר נחום ברנע את מלות השיר "יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב", שכתב איינשטיין ב-1986 ונכלל באלבומו "אוהב להיות בבית". "הו ארצי מולדתי, את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות. היה לנו חלום, עכשיו הוא איננו. אני כל-כך עצוב, בא לי לבכות".
"ברלה, ברלה, צא החוצה", "כותרת ראשית", 1986 (תודה לאבנר אברהמי)
ברנע מזכיר כי בגליון "כותרת ראשית" (20.8.86), שהוא היה אחד משני עורכיו, כתב ירון לונדון "מאמר זועם": "החלום שהלך פייפן הוא בסך-הכל הווי דביק של חבורת נערים שנפוצה, מי לישיבת אש-התורה, מי ללוס-אנג'לס, מי לכלא רמלה ומי לקריית-שאול [...] ארצנו, איינשטיין, מולדתנו, לא הולכת פייפן. זה רק אנחנו יא-חביבי שהולכים ומתנדפים. [...] העצה היעוצה לך, איינשטיין, טמונה באחד משיריך: ברל'ה צא, ברל'ה, צא".
ברנע מציין כי איינשטיין נמנע מלהגיב על הרשימה של לונדון והסתפק במלים "חבל על הרשעות", וכאשר הקליט את "עיתונאי קטן שלי" הבהיר כי לא התכוון ללונדון, "אלא לאחרים".
מי הם אותם אחרים? תחת הערך "אריק איינשטיין" בוויקיפדיה נכתב "כי נפגע מכתבות שקריות" שפורסמו על אודות רומן שניהל כביכול עם זמרת ודיווח כי המשטרה מצאה בביתו חומרים החשודים כסמים. ברשתות החברתיות אפשר למצוא את עקבותיו של סיפור אחר, כאילו אחד מידידיו נחקר בחשדות קשים שהופרכו, וכי איינשטיין הזדעזע מאופן טיפולה של העיתונות בכיסוי המקרה.
גוף שלישי רבים
השיר "עיתונאי קטן" הוא תגובה אישית נסערת של אריק איינשטיין על מקרה או מקרים שפרטיהם לא ידועים. ייתכן שנגרם בהם עוול מיותר, ואם כך, עמדו בפני אדם עם פרופיל ציבורי כמו זה שלו דרכים רבות להתייחס אליהם במישרין או בעקיפין. מדובר אמנם בסוף שנות ה-80, הרבה לפני שסטטוס של זמר גדול עורר הזדהות באלפים וברבבות חברים ברשתות החברתיות. עם זאת, כל אחד מכלי התקשורת המודפסים או המשודרים בעת ההיא היה שמח לשמש לו במה לרשימה או לראיון בכל נושא שרק יבחר. אבל איינשטיין העדיף לעשות בכוחות עצמו את מה שהוא יודע הכי טוב: לכתוב שיר ולבצעו.
קהל בטקס האשכבה לזמר אריק איינשטיין, תל-אביב, 27.11.13 (צילום: יונתן זינדל)
שלא כנחום ברנע, איני חושב ש"עיתונאי קטן" הוא שיר מצוין ונוקב. זהו טקסט פשטני וסיסמתי, נמוך בהרבה מיכולת הביטוי המילולית של איינשטיין. טקסט שאינו מבטא את יכולת ההבחנה הדקה שלו במצבים ולא את רגישותו הרבה לשפה ומלים. "הם" היא מלה נוראה, היפוכה של "אנחנו". "הם" מבטא הזרה מוחלטת שבה מתייגים אחרים, שונים, יריבים, אויבים.
השימוש המכליל בגוף שלישי רבים מטריד. סדרת הפעולות המתוארת מדגימה התנהגות של רכילאים וצלמי פפרצי. האם התכוון לכל הפפרצי, כולל אלה שאליהם מתקשרים הידוענים או יחצניהם כדי לספר איפה בדיוק אפשר לתפוס אותם בעוד חצי שעה לצורך צילום וכיתוב? האם תוכנית רכילות רכה, כמו זו של גיא פינס, לדוגמה, שמצמיחה ומתחזקת ידוענים, ובכלל זה את טובי הזמרים, היא בחוץ או בפנים? היא "הם" או "אנחנו"?
בידידי שמבקשים מעת לעת להגיב פומבית בזעם על משהו שפגע בהם אני נוהג להפציר, "תישנו על זה לילה או שניים". פרסום הוא חלב שנשפך ואי-אפשר להחזירו לבקבוק. קריאה מפוכחת של טקסט נסער עשויה להיטיב איתו. לדייק אותו, לרכך אותו. אולי לגרום לזריקתו לפח.
שירים מעצבי תודעה
"על גבול האור", 1987 (צילום מסך: אתר שירונט)
הייתכן כי אריק איינשטיין שאב השראה מחתן הנובל היינריך בל, סופר והומניסט דגול, שבמכלול יצירתו מהבהב באור משונה ספרו "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", שהיה לסרט רב-תהודה (ראה אור בעברית ב-1976 בהוצאת זב"מ)? זה סיפור שטוח על אשה צעירה אלמונית שנקלעה לקשר רומנטי עם מבוקש על שוד ונפלה קורבן לכתב חזירי של עיתון צהוב שביקש לקשר אותה לפרשה ולהעצים את חלקה בפשע. זוהי יצירה אקטואלית ברוח הזמן, בגרמניה מוכת החרדה מטרוריסטים מבית, שערכה הספרותי מוגבל, אבל השפעתה רבה ומתמשכת.
אריק איינשטיין עשה עם הטקסט הלא-פואטי שחיבר מעשה פרוזאי. הוא מסר אותו למלחין ולמעבד, שר אותו והקליט אותו. התהליך הזה בוודאי התפרס על שבועות ובכל רגע היה ניתן לעוצרו. אבל לא איינשטיין ולא שותפיו ליצירה עצרו את המהלך. אלה, מן הסתם, כחברים טובים, תמכו ועודדו. והנה השיר הזה הוא רצועה באחד האלבומים שנכונו להם חיי נצח, ו"עיתונאי קטן" מוקף בכמה שירים מעצבי תודעה ובראשם "עוף גוזל", שחתך את השמים והיה להמנון החניכה הלאומי של הדורות הבאים.