היסטורית, עיתונאים לא עשו עבודה טובה במיוחד בניבוי התמורות החברתיות. במקום להיות חלק מן הקהילה שבה הם פועלים, הם התקיימו במעין בדידות מזהרת, מצטטים את עצמם ושואבים השראה מעצמם"
(רוברט תומסון, העורך האחראי של "וול-סטריט ג'ורנל", בשיחה על עתיד העיתונות; ערוץ המדיה של פוינטר, פברואר 2009)
סצינת הבונקר
לשכת העורך הראשי היא מרחב מוגן. מערך שלם של אמצעי בידוד שבהם הוא מוקף מאפשר תפקוד ללא הסחת דעת. עובדות הלשכה הנאמנות יודעות איך להדוף בנימוס, את מי להכניס, מתי ולכמה זמן. שיחות טלפון נחסמות על הסף, הדואר הפיזי והאלקטרוני עובר מערכות מיון וסינון, תלונות ותביעות מופנות למערך הדוק של יועצים משפטיים. עורך ראשי יכול להיבלע בחלל שבין החניון למעלית המובילה ללשכתו ולקיים בה, מאחורי חלונות מוצללים, מערכת חיים שלמה בלי לבוא במגע עם העולם החיצון.
לשכת העורך היא צומת המידע החשוב בעיתון. חומרי מערכת זורמים פנימה לעיון ולאישור, מידע גלוי נשאב מערימות העיתונים, ממסכי הטלוויזיה, מן הרשת. מידע ועדכונים זורמים מן השטח, מהמקורות, מן הנכנסים והיוצאים. אם מערכת היא פס ייצור, העורך הראשי הוא האחראי לגודל הפער שבין המידע הגולמי שבידי המערכת לתוצר המעובד שיקבל הקורא, המאזין, הצופה.
ההסתגרות במקרה זה אינה ביטוי לסגנון אישי, כי אם כלי עבודה חיוני כמו בונקר הפיקוד למצביא המנהל את המערכה
בשנותי בלשכה המוגנת, למדתי שעורך ראשי אינו מייצר את המהדורה שיוצאת לאור. הוא שולל אינספור אפשרויות למהדורות שונות שלא יראו אור. סיפורו של עיתון הוא לא רק מה שהודפס, אלא גם כל מה שלא נדפס. כל מה שהוצא מתוכו, נדחה, שונָה, רוכך, צומצם, הועלם; וכל מה שנבחר להתפרסם, שהועצם, הובלט, הודגש, נופח. ובארבע מלים: כל מה שעבר עריכה.
תהליך עיבוד המידע הגולמי לתוצר הסופי הוא נקודת התורפה בעבודת המערכת. זהו השלב הרגיש שבו מופעלים מערכות ההשפעה הפנימיות – המו"ליות במקרים רבים – וכוחות הלחץ מן החוץ של בעלי העניין השונים. המבנה המבודד את העורך נועד לגונן עליו, על המערכת ועל ציבור המשתמשים מפני כוחות הלחץ הללו. ההסתגרות במקרה זה אינה ביטוי לסגנון אישי, כי אם כלי עבודה חיוני. חיוני כמו בונקר הפיקוד למצביא המנהל את המערכה.
כשאין עניינים, אין ניגוד עניינים
תהליך בידודו של העורך הוא תגובה קיצונית למצב קודם, שבו עורכים ראשיים היו כה מעורים בתחומי הכיסוי שלהם, עד שמצאו עצמם נקרעים בין נאמנויות נוגדות – למדינה, לתנועה, למפלגה, למפרסמים, לחברים – או בכל זאת לקוראים. משנות ה-50 עד שנות ה-70 היו עורכים שישבו בלשכות מעצבי המדיניות, במזנוני קבלת ההחלטות, בכנסים ובטקסים יותר אשר במשרדיהם. זאת נוסף להתבטאותם השוטפת בענייני היום והשעה בכתב, בשידור ומעל כל במה. חלק מפולחן הערצת המנהיגים והסגידה לאלופי צה"ל ולמעלליהם אפשר לייחס לעיתונות של אותם ימים ולידידות קרובה מדי בינם לבין העורכים. שנות ה-80 הביאו עימן עיתונות חדשה, קוראת תיגר, ועורכים אלמונים שאין להם חברים.
משנות ה-50 עד שנות ה-70 היו עורכים שישבו בלשכות מעצבי המדיניות. שנות ה-80 הביאו עימן עיתונות חדשה, קוראת תיגר, ועורכים אלמונים שאין להם חברים
אלא שתנועת המטוטלת מן הקיצון האחד לאחר מהירה בחברה טעונה כשלנו והמהפכים כאן קצרים וחדים. ימי האקסטרווגנזה של חנה זמר או הממלכתיות של אריה דיסנצ'יק וחבריהם למועדון ועדת העורכים חלפו, ורבים מבני דור העורכים הבא לא ביקשו ולא קיבלו דבר. כשראש העיר ירושלים אהוד אולמרט אירח אירוע חגיגי כלשהו ולחץ את ידי בנימוס של מארח, הוא זקף גבה ואמר: "תזכיר לי את השם?".
אולמרט לא הסתחבק איתי. מאחורי היו אמנם שני עשורים של עריכת עיתונים שעסקו בו לא מעט ובאופן ביקורתי – אבל מעולם לא החלפנו ולו שלושה משפטים בארבע עיניים. לא היה בכך צורך. בין אם שימש מקור לעיתונאים ולבעלי הטורים בעיתונים שייצגתי ובין אם נאבק בהם, קל היה לעורכי העיתון לשקול את הנכתב בענייניו באופן צלול. לא היו לנו עניינים, ולכן גם לא ניגודי עניינים.
הרמת עפעפיים
החיים בבונקר ממכרים. עריצות פס הייצור והשעבוד הנצחי לנהר החדשות מכתיבים חזרה לדמות העורך הריכוזי, הוורקהולי, שטביעת ידו ניכרת בכל. החיים הללו מכתיבים סולם עדיפויות ממוקד שנע סביב התחרות האכזרית על הקוראים ועל המפרסמים.
בספרי הייעוץ הארגוני מוכר המקרה של בעל המוסך שנוהג לשכב מתחת למכונית ולהראות לפועליו איך עובדים כמו שצריך, ובעוד אלה בוהים בו, העסק מתפרק. העיסוק בפרטים חשוב ובקרת האיכות חשובה עוד יותר, אבל עיסוק מופרז במוצר עלול לטשטש את הראייה הרחבה. עורכי עיתונים מתמחים בישיבות פוסט-מורטם על היום שעבר ובישיבות תכנון של היום הבא, אבל ממעטים לעסוק במה שמעבר לקו האופק. עורכי העיתונים בישראל אינם שותפים לשיח המתגלגל על ההוויה העיתונאית ועל עתידה.
מי יוכל לדמיין את עמוס רגב מ"ישראל היום" בשיח עמיתים מהותי או לפחות בשיחה בטלה עם רון ירון מ"ידיעות"?
התחרות והיריבות המרה בין העיתונים היומיים יצרו נתק מוחלט בין עורכיהם. הימים שבהם יעקב ארז, עורך "מעריב", היה מציע סיגריה למשה ורדי מ"ידיעות" במפגשים שונים של מוסדות עיתונות – אחוות קולגות שעמדה במבחן גם בימי השפל של האזנות הסתר – הם מושא לגעגוע. מי יוכל לדמיין את עמוס רגב מ"ישראל היום" בשיח עמיתים מהותי או לפחות בשיחה בטלה עם רון ירון מ"ידיעות"?
מרבים לדבר היום על ועדי עיתונאים, אבל איש אינו מדבר על עורכים. שתיקת העורכים, דווקא בשיאו של משבר העיתונות המודפסת ולקראת משבר השידור המתקרב, היא בלתי נתפסת ולא נסלחת. אלה שאמורים היו להוביל את הדיון בחיפוש אחר דרכים לעבור את המשבר בקושי נראים על במות ציבוריות. כמה מעורכי העיתונים אינם מתבטאים כלל, וגרוע מזה, אינם נגישים לעיתונאים אחרים. בחברה האזרחית, חברת המידע, שבה גוברת הדרישה לשקיפות מוסדות השלטון, העיתונים הם אחד מהגופים הפחות שקופים שפועלים כאן.
מושב הפתיחה של כנס אילת ה-7 לעיתונות. מימין: שלום קיטל, קלודין קורל, שלמה בן-צבי, אלדד קובלנץ, ינון מגל, חגי גולן, אבי וייס, ירון דקל, יואל אסתרון (צילום מסך מתוך חדשות ערוץ 2)
יש הבדלים בין מו"ל למו"ל ובין עורך לעורך. מו"ל "הארץ" מפנה זמן להשתתפות בבמות דיון שונות, ומעת לעת מנהל שיח ישיר, גם אם לא לגמרי שקוף, עם קוראיו. עורכי "הארץ" ו"דה-מרקר" מתבטאים – הן מעל עמודי העיתונות והן על במות דיון – יותר כמומחים בנושאים שעל סדר היום ופחות באשר למצבה ומעמדה של העיתונות הישראלית. אבל כמה מעורכי העיתונים והמו"לים הם דמויות אלמוניות, אניגמטיות, חשאיות יותר מראש המוסד.
מן הבמה רבת התהודה של מושב הפתיחה בכנס אילת לעיתונות נעדרו קברניטי "ידיעות", "הארץ", "דה-מרקר", "ישראל היום" ואתר גדול ומשפיע כ-ynet
כך, לדוגמה, מן הבמה רבת התהודה של מושב הפתיחה בכנס אילת לעיתונות נעדרו קברניטי "ידיעות", "הארץ", "דה-מרקר", "ישראל היום" ואתר גדול ומשפיע כ-ynet. עם כל הכבוד לטלוויזיה החינוכית, ל"אל-מוניטור" ואפילו לגלי-צה"ל – לא הם העומדים בחזית המאבק על טיבה ואופייה של עיתונות העתיד.
שהייה ממושכת במרחב המוגן עלולה לטשטש את המבט על העולם האמיתי על קהליו הממשיים, על הצעירים שבוחנים את עתידם ומתייחסים לעיסוק העיתונאי בספקנות ובבוז. קשה להתנתק מפס הייצור, קשה לצאת מתאורת הבונקר לאור השמש. לא קל לחוות מחדש את העולם אחרי שניזונים מעדכונים על אודותיו מפי יודעי דבר וממתיקי סוד.
עורכי העיתונים זקוקים להרמת עפעפיים ולמיקוד המבט בנעשה מעבר למסכי העריכה. המאבק על עתיד העיתונות אינו רק מאבקם האישי, הארגוני והעסקי. זהו עניינו המובהק של כל הציבור, וזוהי חובתם כלפיו גם אם אינו יודע זאת.