במהלך השנים, וככל שהתפתל בסבך חשדות פליליים, התרגלנו להופעות טלוויזיוניות מלאות ביטחון עצמי וחסרות מצמוצים של ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני. כששאלה אותו אילנה דיין למה נבחרו מכריו לביצוע עבודות עבור העירייה, השיב: "אני אביא לבת-ים את הטוב ביותר". כששאל אותו רביב דרוקר על שותפות עם עו"ד יורם דנציגר (כיום שופט העליון) הכחיש במצח נחושה, למרות השותפות בקרקע רחבת ידיים בנתניה. אפילו כשנעצר לפנות בוקר באקט מיותר של בריונות משטרתית קשה היה שלא להתרשם מהליכתו למעצר בראש מורם ובחולצה כתומה זוהרת.
אלא שלאחרונה נראה שהזחיחות מתחילה להתפוגג. "תתבייש לך, אני זכאי, אני חף מפשע. תשווה אותי לאנשים שלא הורשעו, אל תשווה אותי לקצב שהורשע באונס ולדרעי שהורשע בבית-משפט", פוצץ לחיאני את הראיון עם כתב "אולפן שישי" שי גל. האיש, ששידר תמיד שהתקשורת מסתובבת על אצבעו הקטנה, איבד שליטה. לפני שהתפרץ המשיך לספק תשובות בנוסח המוכר: "הכסף שקיבלתי בהלוואה הוא של אח שלי", "כתב האישום הזה הוא אפס" – אבל תנועות גופו העידו שאפילו הוא מרגיש שהפוזה כבר לא אותה פוזה.
גל החליט לשדר את רגע ההתפרצות ואת הוויכוח שאחריה, שהתקיים לכאורה מחוץ לעין המצלמה. זאת היתה החלטה נכונה ומתבקשת: הערך המוסף של "אין ראיון" גדול לפעמים מערכו של עוד ראיון. דן שילון, לעומתו, החליט אחרת. לחיאני קם בכעס מופגן באמצע צילומי "המעגל" ואיים ללכת, אחרי ששילון שאל אותו על "אנשים שרואים בך 'פרח'" (פ' רפה). שילון נכנע, לחיאני חזר לצילומים, והקטע הוסר בעריכה (ברשת אפילו כינו את האירוע, שהתרחש אל מול המצלמות ובנוכחות מרואיינים אחרים וקהל, "אירוע מאחורי הקלעים").
ראש עיריית בת-ים שלמה לחיאני מגיע לבית-המשפט המחוזי בראשון-לציון אחרי מעצרו בחשד לעבירות שחיתות שונות, 28.12.09 (צילום: יוסי זליגר)
השאלה של שילון היתה פרובוקטיבית, אך לגיטימית. הכניעה לתכתיביו של ראש עיר העומד לדין – לגיטימית פחות. ראשית, לחיאני מיצב את עצמו כפרח אולטימטיבי ומקסים במשך שנים. הוא בנה את התדמית הזאת בשקידה, ומצא באמצעותה דרך ללבם לא רק של ההמונים, אלא גם של האליטות – שופטים, אנשי תקשורת בכירים ויאיר לפיד. סגנון הדיבור הסחבקי, לבושו המרושל והססגוני, צחוקו המתגלגל והלעגני – פורשו כסוג של זלזול בממסד, בציפיותיו האוטומטיות ובכללים המקובלים שהוא משית על החברה.
הפרחיות אינה עלבון אם היא תוצר גאה של תרבות אלטרנטיבית, כמו בשירה של עופרה חזה המנוחה. שילון ביקש לדעת, בעצם, אם הסטיגמה מעליבה את ראש עיריית בת-ים. לחיאני יכול היה להדוף את השאלה המתריסה בקלות באמצעות מעט קסם. העובדה שבחר לברוח מעידה גם היא שהקסם הולך מתפוגג.
גם הטענה כאילו מדובר בהערה גזענית קלושה. רוביק רוזנטל מתאר ב"מילון רב-מילים" את ה"פרחה" (ממנה נולד ה"פרח") כ"נערה קלת דעת, וכזו היתה גם בהווי יהודי צפון אפריקה. היא מקושרת לשם הפרטי פַרְחָה שפירושו שמחה, וגם למלה דומה שפירושה פרגית. בעבר פרֶחה היתה בעיקר צעירה מזרחית, היום יש גם פרֶחות אשכנזיות, והרבה". ואכן, התנהגותו של לחיאני בראיונות מעידה, יותר מהכל, על קלות דעת, והיא שהקסימה את תושבי בת-ים וגם רבים מחוצה לה.
אבל מעבר לתקריות, מעניין לראות את תהליך הדרעיזציה שמעבירה התקשורת את לחיאני, מלך הסאונד-בייטים, אל מול מערכת שלטון החוק. כמו דרעי, גם לחיאני השתמש בתקשורת כדי לבנות נארטיב מרשים של "האיש מהשטח" שעלה לגדולה. כמו במקרה דרעי, התקשורת התרשמה מהשילוב בין עממיות ליכולת ניהול מרשימה. כמו במקרה דרעי, התקשתה התקשורת לקבל את עמדת גופי האכיפה ומערכות החוק השונות, וכמו דרעי, תהליך הניתוק של לחיאני מעמדת האליל לעמדת הנאשם שצריך סוף-סוף לתת תשובות ראויות מלווה בהתפכחות כואבת. אצל דרעי היתה הסצינה המפורסמת בביתו של הרב עובדיה יוסף והצווחה "תצא בחוץ"; אצל לחיאני מי שיוצא החוצה הוא בינתיים לחיאני עצמו, מאולפני טלוויזיה.
כמה ימים קודם לכן עוד היה אפשר לשמוע הדים מלחיאני של פעם, בפינת ה"ראיון המפתיע" של המגישים שי ודרור. שם, בהקשר סאטירי ומשוחרר, הצליח לחיאני למחזר את השטיק בכישרון רב, כולל הצחוק המתגלגל סטייל שייקה מהגשש. "אולי אם אני אזכה ירצו להחליף את התושבים", השתעשע עם צמד הקומיקאים. "אין שום אפשרות להיות ראש עיר מצליח שמביא להישגים כאלה בלי אמות המידה המוסריות הגבוהות ביותר", אמר בתשובה לשאלה אם הוא מושחת. בתום המשפט, אם יורשע, הוא יגלה שהראיונות המזמינים האלה, שבהם משחקים ב"נדמה לי", ילכו וייעלמו.