מה נותר מעיתוני הדפוס, כאשר עמודי הפרסום הולכים ונעלמים, מספר הקוראים צונח וגרף התפוצה צולל? מתברר שלא רק נוסטלגיה. יש, בדרך כלל, לפחות עוד מרכיב אחד בעל ערך שאינו נמוג: הנדל"ן. הבניינים שבהם שכנו מערכת העיתון ובית-הדפוס.

"מעריב" הדועך אינו לבדו, כאשר בגלגולו הנוכחי, שריד עצוב לימי גדולתו, נפרד בשבוע שעבר העיתון מ"בית מעריב", שניצב בצומת מעריב, מעל גשר מעריב. כבר שנים אחדות שבארצות-הברית עוקבים אחרי פרידתם של עיתונים מן הבניינים המפוארים שבהם שכנו במשך עשרות שנים. כך לדוגמה הבניין ששימש את מערכת ה"מיאמי הראלד", מהחשובים בעיתוני פלורידה, נמכר בשנת 2011 לחברה המתכננת להקים במקום קזינו ענק.

הבניין שניצב על שפת מפרץ ביסקיין, בכיכר הראלד הקרויה על שם העיתון, היה מסמליה מוכרים של העיר. הוא שימש את המערכת מאז שנת 1963. חודשים אחדים לאחר שמערכת העיתון עזבה את הבניין, כבר ניכרה במקום עזובה והזנחה. שלט הניאון עם שמו של העיתון, שלא הוסר על-ידי הבעלים, נופץ ופורק בידי פורצים. העירייה התריעה על מפגעי בטיחות. בלוג מקומי תיאר את המראה העצוב של עיתון נטוש והביע תקווה שיגאלו את המקום מייסוריו מהר ככל שאפשר.

בניין ה"מיאמי הראלד" בתחילת הליך הריסתו כדי לפנות את הקרקע לבניית קזינו, 30.8.13 (צילום: פיליפ פסאר, רשיון cc-by)

ביולי השנה הביטו תושבים בדאגה בעשן סמיך שהתאבך מן הבניין. התברר כי המבנה הושכר זמנית לחברת הפקות שצילמה בו פרק מסדרת ריגול לטלוויזיה, והעשן היה חלק מהפירוטכניקה. אבל הוא באמת בישר את סופו הקרב של הבניין: חודש אחר-כך דיווחו אתרים ועיתונים על הרגע שבו הוחל בהריסת הקירות. הקזינו כבר בדרך.

בפילדלפיה נמכר הבניין המפואר ששימש את ה"פילדלפיה אינקוואיירר" מאז 1925, ולמערכת המצומצמת נשכרו משרדים באגף של חנות כלבו שפעלה בו בעבר מחלקת בגדי נשים. באטלנטה נפרד ה"אטלנטה קונסטיטיושן ג'ורנל" מבניינו הישן בשנת 2010. כך גם בפורת-וורס, בפורטלנד ובערים אחרות.

כמעט בכל המקרים המהלך דומה: מספר העיתונאים מצטמצם, ואלה שעדיין מועסקים כבר אינם זקוקים לחדר או לשולחן עבודה אלא למחשב נייד, טלפון סלולרי ושולחן בבית-קפה. גם הארכיון ומאגר התצלומים הופכים לממוחשבים. במקביל, אין גם די הכנסות כדי לשלם את הארנונה, החשמל, המים והחימום למאות ואלפי מטרים רבועים. מנגד, לנכס עצמו, בלב העיר, יש ערך, והבעלים ממהרים לממש אותו, בעודם מביטים בעיניים כלות בגרף ההכנסות היורד של החברה מעסקי העיתונות. הבניין והשטח שעליו הוא ניצב נמכרים והעיתון שוכר בניין אחר, לעתים קומות בבניין משרדים, בדרך כלל בפרברים.

אין מדובר רק במהלך עסקי או בהחלטה ניהולית: הפרידה המתמשכת של עיתונים מבנייניהם במרכזי הערים היא יותר מכל סמל לקצו של עידן, שבו העיתונים המטרופוליניים הגדולים היו מוסדות מרכזיים במרחב הציבורי. מעמדם בחברה ובקהילה השתקף לא רק בהשפעה משמעותית על החיים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים, אלא  גם בנוכחות הפיזית. כמעט בכל עיר גדולה הוקצה מקום מכובד למערכות העיתונים הגדולים לצד בנייני העירייה, מרכזי התרבות והספורט, המשטרה, בית-המשפט ומוסדות ציבוריים מרכזיים. המסר היה ברור: העיתון הוא אחד ממוקדי הכוח החשובים.

"טיימס סקוור", ניו-יורק, 2011 (צילום: ג'ורג' רקס, רשיון cc-by-sa)

הדוגמה המובהקת מכולן למעמדו המרכזי של העיתון בלב המתחם האורבני היא זו של ה"ניו-יורק טיימס", שהעניק את שמו גם לכיכר שבה עמד בניין מערכת העיתון. ה"טיימס" התמקם בכיכר – עוד בטרם נקראה על שמו – ב-1 בינואר 1905, לאחר שנדד בין בניינים שונים בעיר. בעליו של העיתון, אדולף אוקס, חיפש עבור העיתון בניין ש"יעיר את האומה", כך כותבים סוזאן טיפט ואלכס ג'ונס בספרם "The Trust" על אוקס, צאצאיו והעיתון. האדריכלים ששכר אוקס נדרשו לממש את חלומו: להציב בלב ניו-יורק מבנה בולט וייחודי שיזכיר את מגדל הפעמון של ג'יוטו בפירנצה. היומרה הזו הביאה להקמת בניין צר בן 25 קומות, אשר מאחורי חזותו המסוגננת הקשה על מי שעבדו בו. גם מכונות הדפוס המשוכללות שהוצבו במרתף נדחסו לשטח צר, בשל מנהרה של הרכבת התחתית שעברה סמוך לו.

אוקס היה מתוסכל מכך שבניין העיתון הוא רק השני בגובהו בעיר. לאורחיו היה מספר בגאווה כי בחישוב מדויק מן הרחוב עד קצה תורן הדגל הגבוה שהוצב על גג המגדל – אין בניין גבוה ממנו בניו-יורק. העירייה החליטה להעניק לרחבה שלפני הבניין את השם "כיכר טיימס". מבחינתו של אוקס היתה זו הכרה משמעותית בעיתון, שכן במרחק של שמונה רחובות משם כבר שכנה "כיכר הראלד", על שם ה"ניו-יורק הראלד", אחד ממתחריו העיקריים. אוקס טען כי השם ניתן ל"טיימס סקוור" ללא התערבותו, אך איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט רמז כי "קשר יהודי" של אוקס עם איש עסקים רב השפעה בעיר, גם הוא יהודי, הוא שהוביל לכך. החגיגות לציון השנה הלועזית החדשה שהחלו בכיכר באותה שנה העניקו פרסום עולמי לכיכר – ולעיתון.

עשר שנים אחר-כך, כאשר העיתון התרחב ונדרשו שטחים גדולים יותר למערכת ולדפוס, עבר ה"טיימס" לבניין אחר, סמוך לכיכר. הבניין המקורי עצמו נותר מוכר לא בשל העסקים שהשתכנו בו אחר-כך, אלא הודות לשלטי הפרסומת הענקיים המכסים אותו, שהיו לסמל החוויה הצרכנית השיווקית האמריקאית. ב-2007 עזב העיתון שוב את משכנו, אך בניגוד לעיתונים אחרים, לא היה זו נסיגה של ארגון תקשורת מובס מלב העיר לאזור תעשייה בפרברים, אלא מעבר לגורד שחקים חדש, גם הפעם אחד הגבוהים בעיר, ברחוב סמוך.

משכנו הנוכחי של ה"ניו-יורק טיימס" (צילום: פוטוגראופיס, רשיון cc-by-nc-nd)

לפני ואחרי ה"ניו-יורק טיימס" זכו עיתונים מרכזיים אחרים להתמקם בלב הערים ולהפגין שם נוכחות בולטת. בשעת אירועים דרמטיים ניתן היה לראות אזרחים ממתינים בפתח מערכת העיתון כדי לזכות לקבל ראשונים את הגיליון המעודכן שזה עתה יצא ממכונת הדפוס. כך היה בבירה האמריקאית בשיא פרשת ווטרגייט, כאשר אנשים חיכו בכניסה לבניין ה"וושינגטון פוסט", לא הרחק מן הבית-הלבן, כדי לקרוא את החדשות הטריות.

בניין ה"פוסט", שנחנך בשנת 1950, זכה לחיי נצח לא בשל עיצובו המודרני הבלתי מרשים, אלא בזכות הסרט "כל אנשי הנשיא", על חלקם של צמד התחקירנים בוב וודוורד וקארל ברנסטיין בהפלת הנשיא ריצ'רד ניקסון. ה"פוסט", הנמצא בקשיים כעיתונים אחרים, שקל למכור את הבניין עוד בטרם סוכם על מכירתו לג'ף בזוס, מייסד אמזון. בחודשים האחרונים התנהל בעיר דיון בשאלה אם ראוי להכריז על הבניין כמבנה לשימור. התומכים בהכרזה כזו מודים כי אין לבניין ערכים ארכיטקטוניים יוצאי דופן, אולם תפקידו בהיסטוריה של העיר ושל הדמוקרטיה האמריקאית מצדיק את השמירה עליו. אם יוכרז הבניין כמבנה לשימור, יתקשו הבעלים לממש את הנכס הנדל"ני כפי שקיוו.

"'מעריב' על כל שלוחותיו עבר לביתו", 17.2.1957

המורשת הזו, שבה חשיבותו של עיתון נובעת לא רק מכותרתו הראשית, אלא גם בבניין מהודר במקום מרכזי, עמדה לנגד עיניו של ד"ר עזריאל קרליבך כאשר חיפש ל"מעריב" משכן חדש במחצית שנות ה-50 במאה הקודמת. כמו מו"לים אמריקאים מאז סוף המאה ה-19, הבין מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב" שעיתון מכובד אינו יכול לצאת לאור מכמה חדרים שכורים במבנה תעשייתי מוזנח. גם לא כדייר משנה בבית "הארץ", כפי שהיה "מעריב" לזמן מה.

קרליבך לא רק חיפש אתר ראוי – שנמצא לבסוף בצומת הרחובות דרך פתח-תקווה (לימים דרך בגין) ותוצרת-הארץ (שייקרא אחר-כך רחוב קרליבך) – אלא גם עמד על כך שהבניין ייקרא "בית מעריב". שותפיו לבניין, ובהם בנק אלרן, נעתרו לבקשתו. כשדיווח "מעריב" על חנוכת הבניין בפברואר 1957, צוטט קרליבך (שהלך לעולמו שנה לפני המעבר לבניין החדש) כמי שביקש לא רק מבנה שיענה על צרכיו של העיתון, אלא גם "שיעשה רושם במראהו הנאה ובטעמו הטוב".

אחרי עשורים שבהם "מעריב", העיתון והבניין, בלטו במרחב הישראלי, נסגר השבוע המעגל. מעט העיתונאים שנותרו צררו את ניירותיהם ומחשביהם ועברו למקום אחר, לחדרים שכורים, אורחים לשעה בין משרדים של עורכי-דין ויועצי תקשורת. בדיוק כמו בכל העולם המערבי, שבו חיילי הנייר מובסים על-ידי הגייסות הדיגיטליים ונוטשים בזה אחר זה את מבצריהם.