"נטוש", הבלוג המצוין של שרון רז, המוקדש לתצלומים של אתרים ותיקים ונטושים בישראל, עצר הפעם על גופה שעוד לא הספיקה להתקרר: בית "מעריב". התצלומים של רז תמיד מכמירי לב, אבל כשהאתר הנטוש הוא מקום שהיה מרכז חייך במשך 12 שנה, קשה לעבור על זה בשתיקה.

כמה להט היה פעם בחדרים ובמסדרונות הריקים האלה; כמה יצרים, וכמה יצירתיות. שעות של עבודה, הישגים עיתונאיים, עצבים, שמחות, מריבות, בחישות, לחשושים, צעקות. עיתון. חיים. ומה נשאר? טינופת. ערימות של ניירות ומסמכים זרוקים על הרצפה, בדיחות פנימיות שאיש כבר לא זוכר למה הצחיקו, שערי עיתונים שהמון אנשים שקדו על עריכתם ועיצובם, מגזינים שפעם היו מקור לגאווה. על-פי השמועה, גם הארכיון הנדיר של העיתון בסכנה, לפחות כל מה שנשמר ונאסף בו לפני 1967. לא משנה מה חושבים על "מעריב", בארכיון שלו יש אוצרות. ועם חוסר יחס כזה שמפגינים בעליו החדשים, הם עלולים להיות מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה.

מראות כמו שתיעד רז מבטיחים שלא יחלוף זמן רב עד שאיש לא יזכור למה לעזאזל נהגי המוניות קוראים לפינת הרחובות קרליבך ודרך פתח-תקווה "צומת מעריב".

תצלום אחד מכל התצלומים של רז מסמל בעיני את שורש הרע בסיפור העגום הזה. זהו תצלום של לשכה ריקה. חדר גדול, רחב ידיים, מחופה בעץ משובח מהמסד עד הטפחות. חדר מפואר ונטוש. גם בלי לדעת דבר, אפשר להניח שפעם ישב כאן איש עשיר. כן, זו היתה לשכתו של עופר נמרודי. בימיו היא הוקמה. הוא עיצב אותה. וזו הבעיה: עיתונים הם לא עניין לעשירים. וזה לא התחיל ונגמר בנמרודי.

יצחק בן-חורין, היום כתב ynet בוושינגטון, סיפר לי פעם שכשהוא היה (מתישהו בשנות ה-70) כתב "מעריב" בצפון, הוא התלונן באוזני קברניטי העיתון שהוא רואה ברחוב רק אנשים עם "ידיעות אחרונות" ביד ולא עם "מעריב". איך הגיבו לכך במערכת בתל-אביב? "אמרו לי", סיפר בן-חורין וצחק, "שהקוראים שלנו אינטליגנטים – הם מחזיקים את העיתון בתיק כי הם קוראים אותו בבית".

גם השבעים (מעצמם) לא טובים לעיתונים. תחת הנהגה עיוורת כזאת, "מעריב" גסס. "ידיעות" עקף אותו ונעשה, כידוע, העיתון הנפוץ במדינה. אבל בראשית שנות ה-90 הגיע לארץ גביר: רוברט מקסוול. הוא שם יד על "מעריב", והכיסים המלאים שלו הצליחו להעביר את דב יודקובסקי ואדם ברוך, שני עורכים דגולים, מרחוב מוזס לרחוב קרליבך. אלא שזמן קצר אחר-כך ריאותיו  של מקסוול התרוקנו מאוויר. הוא טבע בים. ואז התברר איך בדיוק התמלאו הכיסים שלו בכסף. זה לא היה נעים.

בית "מעריב". נשאר רק כתם על הקיר (צילום: שרון רז, מתוך הבלוג "נטוש")

יודקובסקי, אגב, היה טיפוס אחר לגמרי. בראיון שערכה איתו אורנה קדוש, ב-2002, לרגל זכייתו בפרס ישראל לתקשורת, היא שאלה אותו על מדיניות השכר הנדיבה שהנהיג בזמנו ב"ידיעות אחרונות". יודקובסקי השיב לה תשובה בלתי נשכחת: פעם, סיפר לה, הוא נסע בשווייץ וראה שלט פרסומת לשוקולד, שעליו הכתובת: "את השוקולד הזה עושים מחלב של פרות מרוצות".

הראיון המרתק עם יודקובסקי מעולם לא פורסם. אמנון דנקנר, שהתמנה זמן קצר קודם לכן לעורך הראשי של "מעריב", קבר אותו. גם חנוונים קטנים של כבוד ושררה לא טובים לעיתונים.

כך או כך, מותו השערורייתי של מקסוול הביא ל"מעריב" המוכה את הטייפון עופר. רוח סערה. נמרודי נכנס בצעד גדול, מלא סקרנות ועניין, לעולם שהיה חדש עבורו. הוא התפקע מאמביציה להחיות את העיתון הגוסס; וגם, יש להודות, לנצח את הבחור החזק בשכונה.

זה התחיל מעניין. אמוציונלי אבל מקצועי. נמרודי לא רק "שם כסף". הוא התרכז ולמד. למד מהר. דחף ולחץ, אבל גם איתגר ואיפשר. בדיעבד, אפשר להתווכח אם ההחלטה לפתח פורמט כמעט זהה לזה של "ידיעות" היתה הטקטיקה הנכונה, אבל בשנים הראשונות זה הצליח. לעבודה העיתונאית הרצינית היו תוצאות. העיתון קם על הרגליים. נתן פייט.

רק שעם האוכל בא התיאבון. לאו דווקא לעניין העיתונאי. השינוי בכיוון הרוח הביא איתו כל מיני רעות חולות, ידועות, ובהן גם כאלה שוליות אך סמליות, כמו חיפוי הקירות והרצפות בלשכות הבכירים בעץ משובח. סממני הכוח והמעמד החליפו את הסקרנות המקצועית. השורות התחתונות נעשו חשובות יותר מהכותרות הראשיות. דלתות העץ הכבדות של הלשכה המפוארת לא הצליחו לחסום את הצעקות שנצעקו בה ואת הסודות שנלחשו בה, אבל הצליחו למנוע את כניסתם של הקולות שעלו "מלמטה", מהשטח.

בית "מעריב" הנטוש (צילום: שרון רז, מתוך הבלוג "נטוש")

האצן האמריקאי המחונן, שיאן העולם בריצת 400 מטרים, מייקל ("הברווז") ג'ונסון, אמר פעם בראיון שהוא רץ כאילו מישהו רוצה לקחת ממנו משהו, אבל לא מתחרה באחרים, אלא רק בתוצאות של עצמו. כשמנטליות כזו מחוברת לכישרון, אתה שיאן העולם. אבל כשאתה מכוון כולך לניצחון על אחרים, אפילו כישרון לא מביא אותך רחוק. לאנשי הכסף הגדול יש פתיל קצר. ועיתונות, סליחה על הקלישאה, היא ריצה למרחקים ארוכים.

את מה שחיפש נוחי דנקנר בספרינט שלו ב"מעריב" מבררים עכשיו בבתי-משפט.

ויש עוד דבר. עיתונים ותיקים, כמו מועדוני כדורגל, הם עסק, אבל לא רק. כשהם מצליחים הם הופכים לסמלים. לכן הכיסים העמוקים חושקים בהם. אבל לכיסים העמוקים יש עוד כל מיני רצונות (קוראים להם אינטרסים), ואין להם סבלנות. סיזיפוס לא היה עשיר. הגאיידמקים רוצים הרבה ומהר. ואם זה לא יוצא, מצדם, שימות הסמל.

והחברה הישראלית לא לומדת את הלקח. מצד אחד היא נאחזת בסמלים למחייתה, ומצד שני, כשמגיע כסף גדול, קודם כל סוגדים לו. ככה יוצא שהסמלים מתרוקנים, אבל העשירים לא נעשים עניים. הם עשירים במקום אחר.