איני שונא את מועצת העיתונות, אני רק חושב שזו זרוע חמקמקה של הממסד" (רופרט מרדוק, מתוך "זמנים טובים, זמנים רעים" מאת הרולד אוונס, בריטניה, 1984)

מאז שהוקמה ב-1953 נעה מועצת העיתונות הבריטית במעגלים: ביקורת ציבורית גוררת לחץ פוליטי שמניב רפורמה שהיא רק למראית עין, וממילא צצה שוב הביקורת הציבורית, וחוזר חלילה. אחת לעשור בערך מתעוררת שערורייה הנוגעת לתקשורת – לפעמים כזו הנוגעת לפרטיותם של בני משפחת המלוכה ולפעמים להאזנות סתר; מה שחשוב הוא שמכונסת ועדה, והדיאגנוזה פחות או יותר זהה: מועצת העיתונות אינה מסוגלת להפוך לגוף משמעותי. היא נשלטת בלעדית על-ידי התעשייה, ממומנת על-ידיה ואינה מצוידת בסנקציות אפקטיביות או כפופה לסדרי דין.

או אז מתקבלים תיקונים, קוסמטיים בעיקרם: פעם מגדילים את מספר נציגי הציבור, פעם ממנים נשיא בלתי תלוי, פעם מוסיפים פרוצדורה מקוצרת לפתרון סכסוכים. אלה, כמובן, אינם מועילים: רוב המוציאים לאור, הנהנים משליטה ריכוזית בשוק העיתונות ואינם נזקקים למועצה אלא במצבים של איום בחקיקה מגבילה, אינם משתפים עימה פעולה. למועצה, כאמור, אין יכולת אכיפה, וגם הציבור אינו נותן בה אמון, בשל אטיות הטיפול בתלונות ובגלל אי-השוויון הפרוצדורלי שבין עיתונים למתלוננים (העיתון זכאי לשימוע ויכול לשכור עורכי-דין, בעוד שמתלונן, אדם מן היישוב או פוליטיקאי, יכול רק להגיש את תלונתו).

עם השנים הולכות ההמלצות ומתחדדות. ב-1989 הוקמה ועדה בראשות סר דייוויד קלקוט שהעלתה ממצאים קשים באשר לאי-תפקודה של המועצה. קלקוט היה נחרץ:

כל הזכויות (לרבות הזכות לייצר ולמכור עיתונים) נושאות איתן אחריות, בייחוד כשלאלה הנהנים מהן יש הפוטנציאל להשפיע על חייהם של אנשים אחרים".

גם העיתונות שיתפה פעולה, בעיקר בשל חשש מן החקיקה המגבילה. מועצת העיתונות בוטלה ובמקומה הוקם גוף חדש, ה-PCC, מועצת תלונות העיתונות (Press Complaint Commission), אבל גם היא לא הביאה בכנפיה בשורות מרעישות. המועצה סבלה וסובלת מתת-מימון, והשפעת המו"לים עליה מכרעת. תפקיד ה-PCC הוגבל לקבלת תלונות ולטיפול בהן, להבדיל מסמכויות פיקוח ומעקב כלליות. אמנם, ה-PCC מקפידה לפרסם את החלטותיה, דבר החשוב ליצירת "משפט תקדימי" של אתיקה עיתונאית; החלטותיה מפורסמות בשפות שונות, בעיקר בשפות מיעוטים החיים בבריטניה; יוסד "קו חם" טלפוני לקבלת תלונות, ומחצית מחברי המועצה הם נציגי ציבור. אלא שמי שממנים את הנציגים נמנים עם החוגים החברתיים של בעלי העוצמה במועצה, ובין נציגי הציבור נדיר למצוא נשים ותדיר למצוא לורדים שמרנים, נציגי אקדמיה ובעלי מקצועות חופשיים. נוסף לכך, גם ה-PCC לא צוידה בשום סנקציית אכיפה, והיא אפילו אינה יכולה להכריח את העיתונים לפרסם את פסיקותיה והכרעותיה.

ב-1993 התפרסם דו"ח נוסף במטרה להעריך את המועצה החדשה. הפעם כבר הוצע באופן גלוי להשתמש באמצעים סטטוטוריים; לא חקיקה שתאפשר הגשת תלונות בבתי-המשפט הרגילים, אבל הקמת טריבונל סטטוטורי מיוחד עבור תעשיית העיתונות. הוצע כי טווח השיפוט של הטריבונל ישתרע על כל תעשיית העיתונות, ובכללה כל המעורבים בהליכי איסוף, הפצה ופרסום במדיה הכתובה, וכי המימון של הגוף יהיה ציבורי, בדרך של מס על התעשייה. כצפוי, הדו"ח עורר את חמת העיתונים, ולאחר כמה ימי מבוכה הודיעה הממשלה כי היא מתנגדת לו. ב-1995 מונה יושב-ראש חדש ל-PCC, פוליטיקאי שמרן בכיר, לורד וייקהאם. שישה חודשים לאחר שנכנס לתפקיד פירסמה הממשלה השמרנית בראשות ג'ון מייג'ור כי היא שמה מבטחה ברגולציה עצמית ולא תחוקק חוק עיתונות חדש.

עובדי "ניוז אוף דה-וורלד" מתאספים לשמוע את ההודעה על סגירתו בעקבות פרשת האזנות הסתר (צילום מסך)

ואז שקטה הארץ ל-16 שנה. ושוב הגיעה שערורייה תורנית ששברה את גב הגמל הפוליטי. הפעם היו אלו האזנות הסתר שבוצעו על-ידי עיתונאי היומון "ניוז אוף דה-וורלד", צהובון הדגל של אימפריית העיתונות הבריטית של רופרט מרדוק, בכמה מקרים שונים ומטרידים. לאחר כמה גלגולים, שנמשכו שנים, מינה ביולי 2011 ראש הממשלה הבריטי דייוויד קמרון ועדת חקירה בהתאם לחוק הבריטי, ובראשה העמיד את שופט בית-המשפט העליון בריאן לווסון. הפעם הממשלה לא הסתפקה בבדיקה שנוגעת רק לעיתונות הכתובה, אלא הכריזה כי הוועדה תעסוק גם במדיה חברתית ובמדיה המשודרת.

ארגון המו"לים הבריטים ואנשי מועצת העיתונות פעלו כפי שהם יודעים, וכפי שנהגו גם בסיבובים הקודמים: הפיחו אוויר בחגורת ההצלה שהיתה מונחת בקרן זווית, זו המכונה מועצת העיתונות, וחיפשו נשיא חדש. דרישות התפקיד: שמרן, בעל קשרים פוליטיים.

הלורד דייוויד האנט, יליד 1942, הוא פוליטיקאי שמרן שנבחר לפרלמנט בסוף שנות ה-70 למשך כ-20 שנה והיה חבר קבינט בתקופתה של מרגרט תאצ'ר. מאז הוא שותף בכיר בפירמת עורכי-דין לונדונית גדולה, מומחה בעיקר לרגולציה פיננסית וביטוח. באוקטובר 2011 מונה לנשיא מועצת העיתונות. האנט הבין וידע שהוא מגיע למועצה בתקופה סוערת, תוך כדי דיוני וועדת לווסון, ועל כן הקדים תרופה למכה: חודש לאחר מינויו לתפקיד ועוד בטרם פרסום הדו"ח הודיע שהוא ממליץ לסגור את מועצת העיתונות הבריטית ולהקים במקומה גוף עצמאי אחר.

2,000 עמודי דו"ח ועדת לווסון שפורסמו בנובמבר 2012 לא הפתיעו. גם לווסון מצא כי מועצת העיתונות הבריטית במתכונתה הקיימת אינה מספקת, והמליץ על הקמת גוף חדש שיהיה בעל יכולת להטיל סנקציות כגון קנסות וחיוב לפרסם התנצלויות ותיקונים. המועצה המוצעת תפעל על בסיס וולונטרי, אבל תוכל לפסוק קנסות גם למי שאינם חברים בה. היא תכלול תמריצים שבראשם "סמליל תו תקן", אבל גם מנגנון בוררות מחייב לסכסוכי דיבה ופרטיות.

הדו"ח הבהיל את הממשלה הבריטית לא פחות משהבהיל את העיתונות. ראש הממשלה הודיע כי אף שהוא מסכים לכמה מהמסקנות, הוא מבקש לחשוב שוב על אחרות. האופוזיציה התלבטה, ובין כל אלה פעל לורד האנט ליצירת גוף חדש שיהיה מקובל על הכל. לפני שבועיים פירסם את המבנה הסופי של הגוף המוצע. החודש התארח בכנס הארגון הבינלאומי של מועצות העיתונות בתל-אביב, ושם פגשנו אותו לראיון.

האנט, ג'נטלמן בריטי, מבין היטב את החומר הנפיץ שהוא מטפל בו, מצטט וקורא מתוך תקנון האתיקה של מועצת העיתונות הבריטית, בטוח בצדקת דרכו. האם אכן יצליח לייצר גוף המקובל על הכל, או שמא שוב מדובר בלא כלום?

כללי זהב, שביל זהב

ב-6 בספטמבר הוצג הגוף המסדיר החדש לעיתונים ולמגזינים בבריטניה. מהם סיכוייו?

"בדצמבר 2011 הצגתי כנשיא המועצה בפני כל העורכים והמו"לים מסמך המציע שיקימו גוף שיתחיל בניסיון לרכוש מחדש את אמונו של הציבור. גוף זה יענה על הצורך לאמץ סטנדרטים קיימים ולקבוע חדשים. על-פי ההצעה, האחריות לטיפול בתלונות ועמידה בסטנדרטים תועבר לכל מו"ל, וזה יקיים בתוך עיתונו מנגנון מעקב אחר שמירת הסטנדרטים ויטפל בתלונות".

כיצד הגוף החדש אמור לפעול?

"בינואר 2012 הופעתי בפני ועדת לווסון והנחתי לפניה את המודל. לורד לווסון שאל, 'איך לכל הרוחות תגרום לכולם להסכים?'. השבתי שאני מציע שזה יהיה גוף שיפעל מרצון, וכל מו"ל יוזמן לחתום עימו על הסכם, כך שלא הייתי זקוק לחקיקה".

מדובר על עיתונות כתובה בלבד?

"עיתונות כתובה, כולל עיתונות מקוונת. העיתונות המשודרת, רדיו וטלוויזיה, תישאר באחריות הגופים הקיימים – Ofcom, או ה-BBC, שפועלים במערכת אחרת. גופי השידור מעולם לא היו חברים בנציבות התלונות לעיתונות (PCC)".

הקמת הגוף החדש תסיים למעשה תקופת ה-PCC.

"ה-PCC תחדל מלהתקיים".

לורד לווסון השתכנע ביכולתך לקדם את היוזמה?

"הוא התלהב מן המודל החדש, אבל חשש שהוא ייכשל, משתי סיבות: האחת, הוא לא חשב שרעיון ההסכם יעבוד. עוד קודם לכן הוא חשש שעיתונים ומגזינים לא יחתמו מרצונם על ההסכם, והרי אין כוונה לכפות חתימה. כשהוא דיווח על התוכנית ב-29 בנובמבר 2012, הוא הכריז שצריך לקחת בחשבון שההסכם לא יפעל. אבל – הוא אמר ואני תמיד מצטט אותו – הפתרון האידיאלי בעיניו הוא 'גוף מסדיר שהוקם על-ידי התעשייה, וביכולתו להבטיח את התמיכה והחברוּת בו מרצון של כל התעשייה' [עמ' 1769 בדו"ח]. על בסיס זה יוכל הגוף החדש לבקש את אמון הציבור בו וליהנות ממנו. ואז המשיך ואמר... טוב, הוא לא חשב שניתן לממש רעיון כזה".

מהם המכשולים העיקריים שעומדים בפני גוף חדש כזה?

"לורד לווסון הציע 24 שיפורים למודל שהצעתי, שלהם, לדעתו, העיתונות עדיין לא הגיבה באופן מספיק חיובי. הוא הלך מעט רחוק מכפי שהייתי רוצה, אבל קיבלתי כל אחד ואחד מהם".

אתה ממשיך, אם כן, לעבוד על "הפתרון האידיאלי"?

"תעשיית העיתונים והמגזינים הסכימה לחתום על הסכם להקמת ארגון עצמאי חדש לקביעת סטנדרטים לעיתונות (IPSO) שיחליף את ה-PCC. הבעיה כעת היא שהפרלמנט החל להתעמת עם העיתונות ופתח בהליכי חקיקה משלו. על אף שלורד לווסון אמר שהוא אינו רוצה שום מעמד סטטוטורי ושום חקיקה, הפרלמנט, שיש לו השקפות נוקשות ביחס לעיתונות, מציע תיקונים משלו. ובינתיים הכריזו פוליטיקאים מן האופוזיציה שצריכה להיות דרך אחרת, שלישית: אמנה מלכותית (Royal Charter) שאינה מצריכה חקיקה – אמנה שתקבע את הסטנדרטים שעל-פיהם הגוף החדש יפעל.

"וכאן החל ויכוח בשאלה מה צריך להיכתב באמנה החדשה. העיתונות הציעה נוסח שקיבל את הסכמת הממשלה, אבל האופוזיציה התנגדה. ואז צצו הארגונים שמייצגים את נפגעי העיתונות ושיכתבו חלקים מן האמנה שלהם העיתונות כבר הסכימה. הם לקחו את זה מעבר למה שנאמר בדו"ח לווסון. הם דרשו שקוד העורכים ינוסח על-ידי הגוף החדש, בלי להתאים את עצמו להשקפות העורכים; הם דרשו כי במקרה שהקוד יופר ביחס לדמות ציבורית, תתאפשר קבלת תלונות צד ג' לדיון על-ידי הגוף החדש; הם דרשו הקמת שירות בוררות לכל מי שמתלונן נגד עיתון או מגזין.

"לכך קמה התנגדות מצד העיתונות, בעיקר מצד עיתונים מקומיים, שאמרו כי לא יוכלו מסיבות כלכליות לעמוד בהוצאה של ניהול בוררויות, ובוודאי לא בהוצאות הפיצוי שעלולות להיפסק נגדם. דו"ח לווסון הציע בעניין זה כי מי שמגיש תלונה נגד עיתון לא יוכל לדרוש פיצוי כספי במקרה שהתלונה תתקבל, אבל במקביל הציע שיוקם שירות חינם לתביעות אזרחיות שיכניס בדרך האחורית גם מרכיב של פיצוי לתלונות נגד עיתון שנמצאו מוצדקות".

דבר שיעודד מבול של תלונות…

"כן. בבריטניה התפתחה תרבות פיצויים, ובה אנשים שרואים עצמם נפגעים יכולים לתבוע סכומי כסף גבוהים, בעיקר מגופים המספקים שירותים פיננסיים, כמו בנקים. העיתונים חששו שהם עלולים להישאב לתוך השאיפות האלה לדרישות פיצוי. כרגע המצב הוא שהדיון על האמנה המלכותית בעיצומו, ועדיין לא נמצא פתרון. קרוב לוודאי שלא יימצא פתרון, אבל הצדדים מדברים על זה. כך שהצעתי לאנשי התעשייה שיתחילו בצעדים כדי להקים את הגוף החדש שלהם – וכאן אנו עומדים".

לורד דייוויד האנט (מימין) עם חנוך מרמרי וד"ר תהילה אלטשולר-שוורץ. תל-אביב, 10.9.13 (צילום: מתניה טאוסיג)

לורד לווסון הציע לתת מעין הכרה לגוף המסדיר החדש, ופתאום עולה השאלה מי ימנה את הגוף הזה. מה משמעות התואר "גוף עצמאי", או אדם עצמאי, בתרבות הבריטית בהקשר זה?

"מישהו שאין לו כל קשר לתעשיית העיתונים והמגזינים, לא הועסק בה, לא החזיק בה בעלות ולא היה כתב או עורך".

ומה באשר לפוליטיקאי?

"זה מחזיר אותנו לשאלת הגוף המפקח. לווסון הציע את הגוף המפקח מפני שהוא לא האמין שהעיתונות תצטרף להסכם מרצון. הוא חשש שהעיתונות תמהר לחזור לימים הרעים ההם, שאותם התבקש לבדוק, אותם ימים של פרשת מילי דאוולר [קורבן רצח, שהגילוי כי עיתונאי 'ניוז אוף דה-וורלד' פרצו לתיבה הקולית שלה הביא את שערוריית האזנות הסתר לשיא]. זאת הסיבה שהוא רצה גוף מפקח. לווסון לא הציע מכניזם חדש. הוא הציע את אופקום (Ofcom), הגוף הקיים, המפקח על גופי השידור. לדעתו, אין צורך בגוף חדש כי יש אופקום, ואם כך, למה שזה לא יהיה הגוף המפקח? אנשי אופקום מצדם מיהרו להשיב אחרי בירורים ראשונים ב'לא, לא, לא!'".

יש לנו הבעיות שלנו…

"יש לנו האתגרים שלנו. וזאת הסיבה שהפרלמנט התחיל לדבר על אמצעים אחרים ולדרוש חקיקה להקמת גוף סטטוטורי. וזה מה שהביא את הממשלה להציע אמנה מלכותית".

מה שמעלה שוב את שאלת העצמאות.

"מה שאני הצעתי, לגבי הגוף החדש, הוא הקמת מועצה ממנה בלתי תלויה, ואני חושב שבקרוב נזכה להכרזה חשובה בנושא. פניתי בעניין זה לניקולס פיליפס, הלורד פיליפס, שפרש לאחרונה מנשיאות בית-המשפט העליון החדש, והוא הסכים שהוא עצמו יודיע על הרכב המועצה הממנה של הגוף החדש. בתוקף מעמדו כבכיר השופטים שלנו, הוא אדם שאפשר לתת בו אמון שיבחר באנשים הנכונים".

חברי הגוף הממנה ייבחרו לתקופת כהונה מסוימת?

"הם יכהנו עד הקמת הגוף החדש, וכשזה יקום, תפקידם יסתיים".

ושוב נחזור לימים שבהם משפטנים מפקחים על המדיה.

"במידה מסוימת כן. אבל יהיה קשה מאוד למצוא מישהו שייחשב די עצמאי, אם איננו כזה".

חוץ משופטים?

"גם לא כל שופט... אל תשכחו שלורד לווסון היה שופט, וגם הוא לא היה האיש הנכון במאת האחוזים. השופט ניקולס פיליפס, כך מאמינים כולם, יעשה את זה מאה אחוז נכון. והוא אמור להכריז בתוך שבועות אחדים על הרכב המועצה הממנה, שתכריז על הגוף החדש".

מילי דאוולר, הנערה בת ה-13 שהתא הקולי של הטלפון הסלולרי שלה נפרץ, לפי החשד, על-ידי אנשי "ניוז אוף דה-וורלד". דאוולר נחטפה ונרצחה על-ידי רוצח סדרתי

רבים סבורים שכשלון ה-PCC והגופים שקדמו לו טמון בכך שהגופים הללו היו שבויים בידי תעשיית העיתונות; שהעיתונים דיווחו כאילו מדובר בגוף משמעותי בשעה שידעו שאינו כזה, ובכך איחזו את עיני הציבור. איך תוכל להבטיח שזה לא יהיה גורלה של ההצעה הקיימת?

"לגוף החדש לא יהיה כל קשר לגוף הישן ויהיו לו סמכויות שלא היו לקודמיו – לחקור ולהטיל קנסות. וחשוב מזה: הוא יוקם על-ידי מועצה ממנה בלתי תלויה, והנציגים העצמאיים יהיו בה הרוב. לכאורה לנציגים העצמאיים היה רוב גם בגוף הקיים, אבל לורד לווסון קבע במסקנותיו כי על חברי המועצה להיבחר בהליך הוגן ופתוח, ויהיה בהם רוב לאנשים בלתי תלויים בעיתונות, שאינם עורכים מכהנים ולא חברי פרלמנט או חברים בממשלה. בין אלה יהיו אנשים שמכירים את תעשיית העיתונות ומנוסים בדרכי עבודתה – כמו עיתונאים בכירים, חוקרים מהאקדמיה ועורכים לשעבר. זהו נוהל שאני מרוצה ממנו מאוד".

ליסה או'קרול כתבה ב"גרדיאן" כי ה-PCC חתמה על גזר דין המוות של עצמה כאשר קבעה ב-2009 שאין כל הוכחה שתתמוך בטענות ה"גרדיאן" על אודות האזנות מתמשכות של עיתונאי "ניוז אוף דה-וורלד". בישראל מתעצמת התחרות בין שני היומונים הגדולים, הנובחים זה על זה ובכך הופכים את עצמם לכלבי שמירה – האחד נגד האחר. האם זו לדעתך שיטה ראויה של בקרות ואיזונים?

"גם בבריטניה יש לנו שיטת בקרות ואיזונים טובה מאוד, וזה חשוב. אני מסכים עם ליסה שהגוף הישן לא יוכל ליהנות עוד מאמון הציבור. ליסה אמרה שהכל בגלל דו"ח 2009, שקבע כי אין כל בסיס להאשמות בהאזנה לא חוקית לטלפון. לדבריהם היו אז מקרה או שני מקרים בודדים, ולא יותר מזה, שאכן נחשפו על-ידי ה'גרדיאן'. ממה שאני יודע, ליסה ועמיתיה ב'גרדיאן' היו מאוכזבים לא רק מהקביעה שאין בסיס לטענות, אלא מכך שה'גרדיאן' הואשם בהגזמה כאשר בדיעבד התברר כי אפילו הוא לא העריך כראוי את היקפה הנרחב של תופעת ההאזנות.

"במבט לאחור, העיתונות היא שהביאה לנפילת הגוף הישן בכך שחשפה מצב שעימו לא היה יכול להתמודד. היום אנחנו מתחילים מהתחלה, עם תמיכת ה'גרדיאן' ועם תמיכת כל שאר העיתונים, שממשיכים לבקר זה את זה ברמה המהותית ביותר. אני משתדל לקבל תמיכה בגוף החדש מכל העיתונים והמגזינים, וזו התנסות מעניינת עבורי, כיוון שיש בהם עמדות שונות, אבל כולם מאוחדים באמונתם בחופש העיתונות".

בעיית התוכן השיווקי בעיתונים ובעיתונות המשודרת הפכה ראשונה במעלה בזירת התקשורת בישראל. האם די יהיה במאבק על שקיפות? די יהיה בהצהרת אינטרסים כדי שהציבור יוכל לשפוט בעצמו? האם שקיפות היא האובייקטיביות החדשה?

"לא. אני חושב שצריך להיות קוד של סטנדרטים מקצועיים. קוד העורכים כולל דרישה לסטנדרטים אתיים, ושקיפות היא אחד מהם. מעל הכל נמצא הערך של דייקנות. אחד המפתחות הבסיסיים לקוד העורכים הוא שחובה להפריד בין עמדה, הערכה ועובדה".

מה בדבר השפעה מסחרית? במודלים הכלכליים החדשים מערבבים תוכן מערכתי ומסחרי? הרי הדברים המתפרסמים יכולים להיות מדויקים ועדיין מוטים מסחרית.

"כפי שהעיתונות צריכה להיאבק בהשפעה פוליטית, עליה להיאבק בהשפעה מסחרית. אבל היא חייבת להפריד בין עמדה, הערכה ועובדה. כך שתהיה שקיפות. וכיוון שהקוד האתי מדגיש את ערך השקיפות, הוא יכסה את המצבים שאתם מתארים".

הלורד דייוויד האנט, ראש מועצת העיתונות הבריטית. תל-אביב, 10.9.13 (צילום: מתניה טאוסיג)

אתה תומך בעידוד שקיפות על-ידי פנייה לציבור?

"מן הסיבה הזאת אני רואה צורך בסוג של מנגנון מסירת מידע אנונימי, שבאמצעותו יוכל הגוף החדש לקבל מידע מעיתונאים אם הם מרגישים בלחץ בלתי מוצדק לעשות דבר שאינו שקוף, או לפברק כתבות המהללות מוצר מסוים. המנגנון הזה צריך לשמש הזדמנות לבירור עומק של הבעיות שהמצב הכלכלי הקיים יוצר לעיתונאי היחיד".

אתה סבור שזה מעשי? מה אפשר לעשות בימים של הסכמים אישיים וגלי פיטורים? האם תוכל להבטיח שהקוד האתי יהיה חלק מהסכם העבודה של עיתונאי עם מעסיקיו?

"כן".

זה אפשרי?

"כן".

בישראל, אם עיתונאים מנסים להתאגד, הם מסתכנים בפיטורים. שלא לדבר על ענייני אתיקה וכתיבה בנושאים שהם אינם אמורים לגעת בהם.

"יש לנו שני איגודי עיתונאים: האיגוד הלאומי של עיתונאים, שהקוד האתי שלו דומה מאוד לזה שלנו, והמכון המוסמך לעיתונאים, שגם לו יש קוד. כך שקודים הם חלק מן החבילה. לא רק ההסכם שיש לך עם האיגוד המקצועי, אלא גם עם המעסיק שלך. והגוף החדש לסטנדרטים, כשהוא פונה לכל מו"ל בדרישה להציב אמות מידה בתוך ארגונו, יהיה מעוניין לשלב את הקוד בתוך הסכמי העבודה שלו: זה מה שאתה חייב לעשות כעיתונאי כדי לפעול על-פי כללי האתיקה שלך. ואם אי-פעם תידרש לעשות מעשה המנוגד להם, לא תהיה נתון לשום הליך שיפגע בך".

כך שמועצת עיתונות כמו זו שאתה מציע תלווה את העיתונאי לבית-המשפט במקרה שיפוטר?

"לא, מפני שזה יהיה צעד מסובך מדי. הגוף החדש הוא מעין רגולטור, ולנו בעיתונות הבריטית מעולם לא היה רגולטור. לגוף החדש תהיה סמכות לקנוס חברת מו"לות שתפר את הקוד העיתונאי. תהיה לו הסמכות לשגר צוות כדי לבדוק את המקרה, ויהיה בכוחו להטיל אחריות על המו"ל אם ההתנהלות המקצועית הזו תימשך והדבר ייוודע באמצעות מנגנון מסירת המידע האנונימי".

היום יש יותר ויותר עיתונאים-ללא-עיתון, כמו בלוגרים עצמאיים ופעילי רשתות חברתיות. האם אלה יצליחו להתמודד, בעזרת הגוף החדש, עם תביעות הפחדה (Slapp)? הרי הגוף הרגולטורי-מרצון החדש לא יוכל לספק להם הגנה או גיבוי.

"כן, הוא יוכל. הקוד האתי של העורכים מכריז כבר היום במבוא שהוא חלק מן הקוד עצמו: 'יש לוודא בכל אמצעי כי הקוד נשמר בקפדנות על-ידי כל הצוות העיתונאי, תורמי מידע ודעה חיצוניים, ובכלל זה לא-עיתונאים'. כך שהם מכוסים על-ידי הקוד, ויהיו בעתיד".

זו דרך נחמדה להגדיר עיתונאים. פשוט לומר שהכללים כוללים לא-עיתונאים…

"נכון".

מה תאמר לאותם עיתונאים-ללא-עיתון, שאינם נהנים מגיבוי ארגוני של עיתון מוסדי, כולל מנגנונים כבדים של ייעוץ משפטי וביטוח מתביעות לשון הרע? איך תגרום לבלוגרים הללו להצטרף לקוד אתי זה או אחר, וכיצד הדבר יגן עליהם?

"הכל טמון בקוד. הבעיה שלי היא שאני שומע מעיתונאים בכירים שעיתונאות אינה מקצוע. הדברים האלה הם חדשות בשבילי. תמיד חשבתי שזהו מקצוע. אני עורך-דין, כך שאני שייך למקצוע, ויש לנו קוד אתי שעלינו לכבד, אחרת נאבד את זכותנו לעסוק בעריכת-דין. הדבר היחיד שאני בטוח לגביו בענייני עיתונות הוא שלעולם אסור שיוקם מנגנון במטרה לתת רישיון לעיתונאי או לסלק עיתונאי. לכן תשובתי היא כי למרות ההבדלים בינינו, חשוב להבטיח שכל אחד יחתום על אותו קוד של סטנדרטים מקצועיים".

וליהנות משירותי בוררות מקצועיים במקרה של תלונה?

"אני קצת מודאג מן העלות של שירות כזה. אינני חושב שנוכל להקים גוף חדש שיעלה סכומי עתק לתעשיית העיתונים והמגזינים בזמנים קשים שכאלה".

דיברנו על תוכן גולשים ועל תרומתו לעיתונות. בסוריה אין כמעט עיתונאים זרים בימים אלה, ועם זאת כל העולם נחשף באמצעות הרשתות החברתיות לסרטי וידיאו מזעזעים שבהם נראות גופות אזרחים, רבים מהם ילדים, ואין כל אישור עיתונאי למהימנותם. את הסרטים הללו אין מנוס מלפרסם, והדיווחים הלא בדוקים האלה משמשים בסיס לכותרות ראשיות ומאמרי מערכת. לסרטים כאלה יש השפעה משמעותית על מקבלי החלטות ברחבי העולם.

"זה מדגיש את חשיבותו של הקוד. על-פיו יכולים להגדיר כללי זהב המעניקים תו תקן, או מדרגים מהימנות, לכל גורם המספק מידע. כאשר ה-BBC מציג את סרטי הווידיאו הללו, מגישיו מודיעים מיד שאין ביכולתם לעמוד מאחורי נסיבות הכנתו של החומר המשודר, וייתכן כי הוא נערך בצורה מוטה ואפילו מפוברק. ולכן אני חושב שבעידן האינטרנט חשוב עוד יותר להציע קוד מהימנות, כך שכל אחד יידע אם לסמוך על מה שהוא רואה, שומע או קורא".