לחתוך את המתח בכפית

כרגיל בימים האחרונים, ימי מתיחות בטחונית, גם היום מתבדלים שני העיתונים הישראליים הנפוצים כמותית ונחותים איכותית מרעיהם המאופקים יותר. בעוד ש"הארץ", "מעריב" ו"מקור ראשון" מבליטים בשעריהם התייחסות עניינית לנעשה באזור, תוך התחשבות בכך שעניינם של עיתונים הוא פרסומן של חדשות, הרי ש"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" ממשיכים למכור – או להעניק בחינם – אמוציות וסנסציה, וביתר פירוט: מתח ובהלה ("ידיעות אחרונות"), מצ'ואיזם ובהלה ("ישראל היום").

כפי שמוכיח מקרה המבחן של "מעריב", בעל הגנים והפורמט הטבלואידיים, נמיכות מצח, סנסציונליזם ועיתונות צהובה אינם גזירת גורל. גם "ישראל היום" עצמו, בתחילת דרכו, הציע אותה פסבדו-עיתונות חלולה, אולם בלבוש, סגנון ועיצוב מאופקים וסולידיים. כיום מתקיים בין שני העיתונים, הנמצאים ביריבות לא-מקצועית עזה ומרה, היזון חוזר שבמסגרתו כל אחד מהם מאמץ את סגולותיו השליליות של רעהו – "ישראל היום" הולך ומצהיב ומצעיק, ואילו ב"ידיעות אחרונות" ההטיה וגניבת הדעת בוטות יותר ויותר.

שוטרים עוצרים אזרח מתפרע ליד תחנת חלוקת מסיכות גז, אתמול בירושלים (צילום: יונתן זינדל)

עורך "ידיעות אחרונות", ששלשום הבטיח תקיפה אמריקאית "כנראה כבר מחר בלילה", ואתמול הבטיח שהתקיפה תבוא "כל רגע", לא קיבל את המלחמה שהובטחה לו ושהבטיח לקוראיו, אולם הוא דואג לשמור על המתח ומדפיס היום את הכותרת "המתנה מתוחה". הפונט היום קטן יותר, וכנראה גם האמון של העורכים באיכות המקורות האמריקאיים של כתביו.

גם ב"ישראל היום" ניכרת המתיחות – זו שבלשכת ראש הממשלה. המערכת המדינית מתחבטת בין הצורך לשמור על רגיעה מבית (בקרב האזרחים המודאגים) ומחוץ (בקרב רודנים ערבים המחזיקים בארסנל טילים ארוכי טווח) לבין הנטייה לשגר איומים כלפי אותם רודנים לתצרוכת של אותם אזרחים. כך בימים האחרונים, לצד ההדגשה של האיומים שהשמיעו נתניהו ובכירים ישראלים אחרים כלפי סוריה (ובכלל, כל מי שיעז למצמץ לכיוון שלנו!!!!!!), מגביר העיתון את הבלטתם של מסרים מרגיעים – גישה המתומצתת היום בכותרת הכפולה הפותחת: "הרתעה והרגעה".

מה יותר, הרתעה או הרגעה? התשובה: הרתעה. כך הציטוט של הרמטכ"ל גנץ, "אם נותקף, הפסד האויב יהיה צורב וקשה", מגיע לכותרת הראשית, ואילו הציטוטים "אין צורך בשינוי שגרת החיים" ו"אפשר להמשיך להיערך לחגי תשרי" מגיעים רק לכותרת המשנה בעמוד הפנימי. האם הדבר מעיד כי לעמוס רגב, עורכו של החינמון, יש מידע מודיעיני חסוי שלפיו בשאר אסד קורא אך ורק כותרות, ולא מתעמק בהמשך הטקסט? או שאולי ה"הרתעה" ש"ישראל היום" מנפנף בה בעוז אינה מכוונת כלפי האויב הערבי, אלא דווקא כלפי אזרחי ישראל, אלו שנחשפים במציאות ל"ישראל היום". ואם התשובה היא חיובית, ו"ישראל היום" אכן נקרא יותר ברחובות ישראל ופחות במסדרונות השלטון בדמשק, נשאלת שאלה חדשה: מדוע יש לכוון מאמצי הרתעה יקרים כל-כך (איל הקזינו שלדון אדלסון הוציא עד כה, לפי הערכות, מאות מיליוני שקלים על העיתון) כלפי הציבור בישראל?

בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מבקר בכותל-המערבי. יוני 1996 (צילום: פלאש 90)

זו שאלה נכבדה, ו"מעריב" מצרף לה תהיות נוספות: "ביקורת בירושלים: נתניהו טועה כשהוא מאיים על אסד – פעולת תגובה נגד סוריה מנוגדת לאינטרס הישראלי", נכתב על שער העיתון. "גורמים בירושלים: איומי נתניהו – טעות", נכתב בראש עמ' 4. "בינתיים ממשיכים בישראל להיערך לאפשרות של תקיפה אמריקאית ולתרחיש של ירי סורי לכיוון ישראל. עבור נתניהו מדובר גם בהזדמנות להעביר מסרים שונים לציבור הישראלי, לאסד ולחיזבאללה וגם לבית-הלבן, ולמצב את עצמו מחדש כ'קינג ביבי' – תדמית שנסדקה בחודשים האחרונים", כותב אלי ברדנשטיין. ב"הארץ" כותב יוסי ורטר דברים באותה רוח, אם כי בוטים הרבה יותר. כותרת המשנה ב"מעריב" מוסרת: "בממסד המדיני-בטחוני לא מרוצים מההצהרות הלוחמניות של רה"מ: תגובה צבאית מנוגדת לאינטרס הישראלי. סקר 'מעריב': 77% מהציבור נגד מעורבות ישראלית צבאית במתקפה על סוריה". ככה זה עם הרתעה, תמיד תוכל ליסוב ולנגוס באפו של שולחה.

ולשאר החדשות: "אובמה מתקשה לגייס תמיכה למתקפה", מוסרת כותרתו הראשית של "מקור ראשון", המתייחסת לבעלי-הברית של ארה"ב באירופה, ואילו תאומו "מעריב" מגיש בכותרתו הראשית אותו מידע בנימה הפוכה: "למרות ההתנגדות באירופה, ארה"ב ממשיכה להיערך לתקיפה בסוריה". בפנים העיתון כותב צח יוקד כי בדיקת המודיעין האמריקאי לא העלתה הוכחות לכך שאסד הוא שהורה על השימוש בנשק כימי. הוא מצטט את "הבית-הלבן": "הנשיא שוקל מתקפה מהירה ומוגבלת, לא יציאה למלחמה. אין פתרון צבאי למה שקורה בסוריה". "פקחי האו"ם יוצאים מדמשק, התקשורת הסורית מבליטה את בהלת המסכות בישראל", נכתב בכותרת הגג לראשית של "מקור ראשון".

ניגריה זה כאן

חומר פרסומי זדוני ומטעה, המכוון להונות את החלשים והנתונים במצוקה, מצורף היום ל"מקור ראשון": "תשכח מכל מה שהיה לך השנה, בשנה החדשה יהיה לך מזל", נכתב בגב החוברת הצבעונית והמעוצבת. "לראשונה בהיסטוריה! ערכת המזל וקמיע המזל הנדיר של הצדיק משטפנשט", נכתב עוד על השער האחורי, "מאמינים וזוכים", "הבטיחו לעצמכם שנה טובה עכשיו!". בפתח החוברת מודפסים המסרים הבאים: "למה אני?! למה כולם מסביבי מצליחים? כל הסודות לפתיחת המזל לשנה של הצלחה ואושר. מזל, או שאין לך או שיש לך. לא מתחילים את השנה בלי 'ערכת המזלות'". פנים החוברת עמוס בסיפורי פלאות על מזלם הטוב של המחזיקים בקמיע.

זו אינה הפעם הראשונה שחוברת מסוג זה מצורפת ל"מקור ראשון", גם לא השנייה או השלישית. בעבר כתבתי כאן על חוברות בעלות עיצוב דומה, המציעות הבטחות דומות ומוצגות בכל פעם כסוג אחר של קוסמות: "ישיבת קבר הרשב"י", "תיקון השופרות בעמוקה", "ישיבת קבר רחל הקדושה" ועוד כהנה וכהנה קמיעות, מזלות וסגולות. אז הובטח בחוברות כי פריט הוודו התורני יינתן חינם לכל דורש – ורק כשהתקשרתי למספר המצורף התברר כי "חינם" פירושו "תרומה" בצורת התחייבות חודשית העולה לסך של אלפי שקלים. במקרה של "הצדיק משטפנשט" גניבת הדעת בוטה פחות: הטלפנית ענתה הפעם ללא התחמקות לשאלה "כמה זה עולה". והתשובה: 2,730 שקל (ב-13 תשלומים).

ל"מקור ראשון" מצורף היום גם מוצר פרסומי המשדל את הקוראים לתרום לישיבת מרכז-הרב, אולם על-ידי צירוף תשורה (לוח שנה ובו אמרות ותצלומים של הרבנים קוק) ולא על-ידי נסיונות כזב והולכת שולל. החוברות הפרסומיות האמורות ש"מקור ראשון" שולח למנוייו מעת לעת הן מצרך ארסי המכוון לפגוע בפגיעים ביותר. החוברות השונות מכוונות כל פעם לפלח אוכלוסייה אחר הנתון במצוקה: מי שאינם מצליחים למצוא בני זוג, מי שאינם מצליחים להוליד ילדים או מי שמרגישים ש"אין להם מזל" בעוד "כולם מסביבם מצליחים". יש כנראה דוגמאות נוספות.

רבי אברהם מתתיהו פרידמן, "הצדיק משטפנשט" (נחלת הכלל)

ניסיון לסחוט כספים ממי שדעתו חלשה עליו בשל מצוקה, בהבטחות שווא למזל טוב, בן זוג, ילדים או כל הבטחה אחרת שקיומה אינו בידי בן-אנוש, הוא על פניו פסול מוסרית, ונקיי הדעת יודו שאינו עולה בקנה אחד גם עם ערכי היהדות. כך למשל, באשר לקמיעות שטפנשט עצמן, מצטט האתר החרדי "כיכר השבת" את הרב בן-ציון מוצפי שהתבטא ואמר: "היזהרו מכל הפרסומים השונים, הם סוחטים את כספכם, ואין עליהם פיקוח כלל" (למרבה האירוניה, המלה "כלל" צבועה כחול ומכילה קישור לפרסומת לחברת הביטוח בשם זה). גם מי שבוחר להאמין בקמיעות, סגולות ומזלות יסכים בוודאי כי הכוחות שהוא מייחס להם לא נועדו להתפחת ארנקם של הסוחרים בהם.

בעבר סירב "מקור ראשון" לפרסם מודעה של ארגון הומואים ולסביות, בטענה שזו תפגע ברגשותיהם של קוראיו. ב"מקור ראשון" אין חוששים מפגיעה ברגשות הקוראים שהם מדוורים אליהם מודעות בסגנון של עוקץ ניגרי. בית-המשפט דחה בזמנו את תביעת הארגון ואישר את פסילת המודעה. האם תביעה נגד "מקור ראשון" הנוגעת לחוברות הקמיעות תידחה גם היא?

הקמפיינים האלה מכניסים כנראה ליוזמיהם ממון רב, הנגזל מחלשי הדעת ובעלי ייסורים: החוברות עבות ומעוצבות, הן נשלחות גם בדיוור ישיר, מלוות באתרים ובקמפיינים באינטרנט ומתחזקות מוקד טלפוני עצמאי. הן גם לובשות כל העת פנים חדשות – על אף שנראה שמדובר באותם אנשים בדיוק. כשהתקשרתי למספר המופיע בחוברת שצורפה היום ל"מקור ראשון" ענתה לי אשת המכירות במלה "שטפנשט", אולם קולה היה מוכר לי משיחות קודמות. כשביקשתי הנחה תמורת עסקת חבילה שבה אקנה "עשר חתיכות" מכל אחד מהקמיעות בפרסומים השונים הנזכרים לעיל, הודתה הטלפנית כי היא, אכן, משווקת את כולם. כלל לא ברור אם החוברות הפרסומיות, המציגות עצמן כקשורות למוסדות תורניים וחצרות חסידיות, אכן קשורות אליהם, או שעצם השימוש בשמם הוא מעשה נוכלות.

למעשה העומדים מאחורי הקמפיינים הללו נקשרו בעבר לתחקיר עיתונאי שהאשים אותם בהונאת הציבור. ב"ידיעות העמק" בדקו ומצאו כי "ישיבת קבר הרשב"י" כלל אינה קיימת במירון, גם לא בשמותיה האחרים בקמפיינים הפרסומיים השונים. ביקור במקום הניב ממצאים מטרידים עוד יותר. עידו קינן ערך גם הוא בדיקה בעניינם של אותם אנשים. על פניו נראה שהקמפיינים ש"מקור ראשון" נותן להם במה אינם רק לא מוסריים, אלא יש חשש שהם גם מפירים כמה מחוקי מדינת ישראל (הטעיה צרכנית, קבלת דבר במרמה, תחבולה, כישוף ועוד), תוך כדי שהם שמים להם למטרה לבצוע בצע כסף מאנשים במצוקה. זה בוודאי יכול להיות נושא לחקירה משטרתית או לפחות לתחקיר עיתונאי. כמובן, לא נראה שתחקיר כזה יתפרסם ב"מקור ראשון" – גם אם העילה הפעם לא תהיה פגיעה ברגשותיהם של הקוראים.

הכל אישי

"[...] זוהי נפילה לא פשוטה עבור מי שהיה על גג העולם וניהל חצי משק מהקומה ה-44 במגדל עזריאלי, רק כמה רחובות מבית-המשפט", נכתב בכיתוב לתמונה הפותחת את מוסף "מרקר ויק", ובה נראה דנקנר, מוצלל, במסדרונות בית-המשפט. "לדנקנר יש עדיין מקורבים שתומכים בו, יועצי תקשורת ומשפחה שדואגת לשלוח נציג לדיונים, אך המשקפיים, החושך, סימני הגיל וכל שאר הפרטים בתמונה שתפס אמיר כהן במצלמתו ביום ראשון מבטאים את הבדידות של דנקנר בן ה-59, שניצב בפני שנים קשות של קריסה פיננסית עסקית ואישית, ואינספור דיונים משפטיים". על הטקסט חתום רותם שטרקמן.

"אין סיבה לתת פטור מתביעות לאף אחד באי.די.בי – לא לאדון דנקנר, לא לדירקטורים ולא לנושאי משרה. כולם צריכים להיחשף למבחן שיפוטי", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "גלובס על הבוקר" המצורף ל"מעריב" ול"מקור ראשון" – ציטוט של עוזי דנינו, מנכ"ל אקסלנס (שלומית לן).

"ועו"ד יובל לוין סיכם יפה את הנושא החם של היום", חותם ארי ליבסקר את טורו "הון אנושי" במוסף "כלכליסט", כשהוא מכוון למשפט על השליטה באי.די.בי, "מי שיירש את אי.די.בי יקבל מכרה זהב. לא משנה מי זה יהיה, הארגנטיני או הרוסי, הם יהיו המרוויחים האמיתיים, ומחזיקי האג"ח? ייתנו להם כמה פירורים, כמו שהם רגילים לקבל".

יאיר לפיד מתראיין

"שאלתי את כל השאלות שכל אדם אחר היה שואל", "לעיתונאים כלכליים יש נטייה לא לשאול את כל השאלות. וגם, אצלי להתראיין זה כיף". "אני נחמד עם כולם, אבל זה לא הפריע לי לשאול את כל השאלות ולקבל את כל התשובות", "שאלתי אותו שאלות על כלכלה בהשראת סבר פלוצקר", "נתתי לו פייט שלא יבייש" (מתוך שיחת טלפון של "שי ודרור" עם בעל הטור ב"ידיעות אחרונות" רענן שקד, שראיון שלו עם בעל טור אחר לשעבר בעיתון, העובד כעת כשר האוצר, מתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות").

"מתי בכית בפעם האחרונה?", "לא בכית פעם אחת מאז תחילת הקריירה הפוליטית שלך?", "יאיר לפיד, מה ישראלי בעיניך?", "בעצם, מה שלומך?", "נראה לך שזה יעבור?" (חמש השאלות הראשונות המודפסות בראיון).

"חמש הבטחות שאני מבטיח לעצמי, בידיעה מוחלטת שאני לא אקיים. כלומר, מתישהו בטח כן, אבל לא עכשיו. גם לא אחר-כך" (כותרת טורו הקבוע של שקד במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות").

"הצבעתי לפיד" (מתוך הראיון).

גלעד שליט מתראיין

עוד במוסף "7 ימים", ראיון עם החייל המשוחרר גלעד שליט. הכתבה, שכמובן אינה עוסקת בנסיבות נפילתו בשבי של שליט (סליחה, של גלעד), היא תוצר נוסף של מערכת היחסים בין "ידיעות" לסלב שאימץ (לצד שורה של סלבים אחרים משדות הזמר, הדוגמנות והפוליטיקה), שהניבה עד כה טור בעיתון ושיהיו לה מן הסתם תוצרים נוספים. הנה עיקר ממצאיה: שליט (כלומר גלעד) גר בהרצליה, מבלה בגנקי, לומד בבינתחומי ויש לו חברה מגבעתיים ("צעירונת יפה").

מימין ומשמאל: טאלנטים של "ידיעות אחרונות", במרכז: העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", רון ירון, או כפיל מוצלח (מתוך "7 ימים", 30.8.13)

הכתבה גם מספקת תמצות נפלא, פואטי וכנראה מקרי של שורש הריקבון העיתונאי הזה של "ידיעות אחרונות", במיוחד בתקופת העורך הנוכחי: בתמונה המצורפת לראיון נראה שליט בהופעה של שלמה ארצי – בעל טור נוסף ב"ידיעות אחרונות" ואורח קבוע בעמודי ה"חדשות". מביניהם, מאחורי כתף אנונימית, מבצבץ פרצוף מוכר – הוא דומה באופן חשוד מאוד לאחד, רון ירון, שמחוץ לשעות הפנאי עובד כעורך הראשי של "ידיעות אחרונות".

סימנייה

כדאי לקרוא את דבריו של שלום ירושלמי בפתח "מוספשבת" של "מעריב" על ההתמודדות לראשות עיריית ירושלים.

המתעניינים בפרשת הרפז – אולי הפרשה העכשווית עם הפער הגדול ביותר בין העניין שהיא מעוררת בקרב כמה עיתונאים לבין העניין שהיא מעוררת בציבור – יתעניינו בראיון המעניין של נחום ברנע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", עם יעקב (מנדי) אור, חוקר הפרשה מטעם משרד מבקר המדינה.

ענייני תקשורת

במוסף "הארץ" מראיין נועם שיזף את העיתונאי גלן גרינוולד, חושף מסמכי סנודן.

במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מראיין אלקנה שור את פרידה ג'אבר, "האשה החזקה בתקשורת הערבית בישראל", לפי כותרת המשנה, ו"האשה שמאחורי פורטל 'פאנט'". לא ברור מהיכן שואב שור את המספר הפותח את הכתבה: "יותר ממיליון וחצי גולשים עוברים אצל פרידה ג'אבר-בראנסי. לא בחודש, ביום. הפופולריות של הפורטל 'פאנט' והעיתון 'פנורמה' הופכת את קבוצת פנורמה, שבראשה עומדת ג'אבר, לקבוצת התקשורת הערבית החזקה בארץ". כך או כך, הראיון מעניין, וחושף טפח מעולם קרוב שאינו מוכר כמעט לקוראי העיתונים בעברית.

במוסף "ערב שבת" של "מעריב" מקדיש יאיר שלג את סוף טורו לאמנון דנקנר המנוח, כדי "להאיר פנים לא מוכרות של האיש". שלג מספר שבעקבות מאמר שכתב ובו הביע זעזוע משיר של ערן צור, התקשר איתו דנקנר והשניים הקימו חוג חילוני-דתי שנפגש אחת לכמה שבועות "לערב של לימוד מקורות יהודיים וכלליים". "בדיעבד", כותב שלג, "קשה לומר שהיתה לקבוצה השפעה ציבורית רבה [...] אולי הישג ציבורי עקיף אחד היה לקבוצה: כששרת התקשורת דאז שולמית אלוני ביקשה לסגור את ערוץ 7, היו אלה העיתונאים החילונים שבקבוצה שהיוו את הבסיס (לצדם של חותמים אחרים) למודעה של אנשי תקשורת שגינתה את הניסיון הזה, וכנראה גם תרמה לגניזתו באותו זמן (הוא מומש מאוחר יותר, אחרי רצח רבין)".

עוד כותב שלג כי "באופן אישי, אותם ימים חשפו לפני את דנקנר הנדיב: לא רק שדאג שהוצאת כתר תזמין ממני ספר על החברה הדתית, אלא אף העמיד לרשותי את דירתו הירושלמית כדי שאוכל להתפנות בה לכתיבה שקטה".

"מדי שבוע יש לי מדור אינפוגרפי קטן במוסף ['כלכליסט']", צייץ אתמול שאול אמסטרדמסקי. "היום התפרסם המדור ה-51 במספר. לראשונה זה שנה, הנתונים שפירסמתי שגויים. טעיתי. אני מתנצל בפני הקוראים". כותרת המדור "סטטיסטיקה רטובה", שהתפרסם אתמול, היא "הרבה יותר חובות, קצת יותר שכר: השנה שבה הבור העמיק". "מה שנראה כמו ספטמבר 2012 התברר כדצמבר 2009", צייץ עוד אמסטרדמסקי.

לא רק יאיר לפיד וגלעד שליט, גם חבר אחר של "ידיעות" מקבל היום פרגון באיכות גבוהה – החבר מההסתדרות. "גבירתי המנהלת", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "ממון", "רוית דום, מנכ"ל רשת בתי-הספר עמל ובת-הזוג הצמודה של עופר עיני, פותחת שנה", מוסרת כותרת המשנה האנמית. עמל שייכת להסתדרות, כמובן. שבת שלום.