ריאליטי

"המחדל וההדחה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כותרת דו-מלתית אופיינית לטבלואיד עוד מהימים שמשה ורדי ערך את העיתון, ושבתקופתנו אנו נטענת צהבהבותה במשמעות נלוזה עוד יותר; חיבור סליזי של תרבות האשמות חפיפניקית עם בידור עד מוות. כשהכותרת באה למסגר סיפור רצח מזעזע של שתי ילדות, היא נאלחת עוד יותר. כשזוכרים כי "ידיעות אחרונות" כמעט התעלם מהרצח הזה, שקורבנותיו היו ילדות בדואיות, הכל נעטף בדוק של צביעות.

גם בכל העיתונים האחרים הפרשה מגיעה לעמוד הראשי. כמעט בכל העיתונים; ב"מקור ראשון" היא נעדרת מהשער גם היום. "מקור ראשון" הוא העיתון הכללי היחיד שעוד שומר אמונים, לרוב, למסורת עיתונאית שבה סיפורי פלילים אינם הופכים בהכרח לידיעות ראשיות. ההחלטה להתעלם גם מהסיפור הזה מעידה על קהות חושים. ב"מעריב" מופיעה על השער תמונה בולטת של הילדות המנוחות, מתחת לכותרת על הדחת מפקדי תחנת המשטרה בערד משום שכשלו בטיפול בתלונת האם לפני הרצח. גם ב"מעריב" הזניחו בתחילה את הסיפור, אולם במקרה של המערכת הדוויה ברחוב קרליבך אפשר לתלות זאת בכך שהצוות פועל במחצית המצבת של "ידיעות אחרונות" והחל מהימים האחרונים גם בדדליין קשיח חדש בשל החלפת חברת ההפצה.

ב"ישראל היום" מסתפקים בכותרת קטנה המודיעה על ההדחה. "בכירי התחנה משלמים את מחיר המחדל", נכתב בהפניה על השער. אם כן, יש תחום שבו למחדלים יש מחיר. גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"ישראל היום" משרתים הכתבים היטב את המשטרה. אתמול נגסו העורכים בפיתיון בדמות סרטון סנאף של רצח בבנק, חגיגת דמים נטולת ערך עיתונאי שהובלטה על חשבון עיסוק במחדל המשטרה בפרשת הילדות, והיום מתווכים הכתבים את גרסת המשטרה על טיפול מהיר והדחה – ללא שאלות או ביקורת, למשל: כיצד מסבירים במשטרה את ההתעלמות הזהה והתדירה מתלונות האם במשטרת מעלה-אדומים, כפי שחושף "הארץ".

"הארץ" היה היחיד שדיווח בזמן אמת על הרצח בשער העיתון. היום מגיע סיפורן של הילדות לכותרת הראשית. "שקופות", לשונה. "צמרת תחנת ערד הודחה, אבל השאלות הקשות בפרשת רצח הילדות נותרו פתוחות", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של ג'קי חורי ויניר יגנה. ב"מעריב" כותב קלמן ליבסקינד כי התקשורת אכן התרשלה באופן שבו דיווחה על הרצח. "אכן, ישנו תת-סיקור של המגזר הבדואי, אלא שלרוב הוא דווקא משרת היטב את בני העדה הזו", הוא מוסיף. "מה שמייסר אותה עוד יותר", כותב חורי ב"הארץ" על האם, עביר דנדיס, "זו העובדה שהיא ידעה שהבנות בסכנה והתלוננה במשטרה לפחות שש או שבע פעמים, אפילו יום לפני הרצח, אולם נתקלה, לדבריה, בחומה של אטימות, זלזול וחוסר מעש. 'ראיתי את הזלזול בעיניים, כל מי שדיברתי איתו לא התייחס. אמרו לי, 'את פלסטינית, תיגשי לתיאום ולקישור, אין לנו מה לעשות כמשטרה'".

היסטוריה והיסטריה

"חוק היסטורי: גיוס חרדים יוצא לדרך", מודיעה כותרת על רקע ירוק בשער "ידיעות אחרונות", "ועדת פרי הגישה את עיקרי חוק השוויון בנטל". פרי הוא יעקב פרי, שר המדע וחבר מפלגתו של יאיר לפיד. החרדים הם כרית הספינים הראשית של לפיד. לפיד הוא חביבו של "ידיעות אחרונות". אחד משני טורי הפרשנות, של יוסי יהושוע, ביקורתי כלפי הצעת החוק ("החמיצו הזדמנות היסטורית חד-פעמית [...] 1,800 עילויים יקבלו פטור ואת יתר החיילים צה"ל יקבל אחרי גיל 21"), אולם ההגשה חיובית פלוס: "גיוס כהלכה", נכתב בכותרת השמנה בעמ' 2, ציטוט של פרי במרכז העמוד מוסר כי "מדובר בתיקון היסטורי", חותמת מודיעה על "מהפכת הגיוס", והשמחה רבה.

בעיתונים האחרים הטיפול במסקנות הוועדה מאופק וביקורתי יותר. "ארוכה הדרך לבקו"ם", נכתב בכותרת על שער "הארץ"; "הבית-היהודי וישראל-ביתנו מאיימות להתנגד להמלצות ועדת פרי". "מתווה הגיוס של ועדת פרי צפוי לקבל את אישור השרים. הבית-היהודי וישראל-ביתנו מתנגדים", נכתב בכותרת דומה על שער "מעריב". "מהפכת הגיוס: הסערה והאיומים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", המסקר את הוועדה – גם אותה – בלב חצוי. הצלחתה וכשלונה הם הצלחתה וכשלונה של הממשלה בראשותו של בנימין נתניהו, אך גם של מתחריו יאיר לפיד ונפתלי בנט. "שינוי היסטורי – אבל ההכנות יימשכו 3 שנים", נכתב בכותרת המשנה. "כיוון נכון, עם פגמים", נכתב בהפניה לטור של דן מרגלית. לא לבלוע, אבל גם לא להקיא.

גם ב"מקור ראשון" זוכה הוועדה לכותרת הראשית: "ועדת פרי: עד 2016 רוב החרדים ישרתו" , אולם כאן השמחה היא בשל הפרסום הראשוני בעיתון. כותרת הגג מכריזה על "מהומה פוליטית", וזאב קם כותב: "חשיפת 'מקור ראשון' שלשום בדבר הטיוטה של מסקנות ועדת פרי לשוויון בנטל סיבכה, ככל הנראה, את מאזן הכוחות לקראת ההצבעה על המתווה ביום ראשון הקרוב", והביאה את מפלגות הבית-היהודי וישראל-ביתנו להתנגד לחוק.

אימפריית הרשע והפשע

בישראל פועלים שני עיתונים מרכזיים שיש להם מו"ל ועורך ראשי משותף – שלמה בן-צבי. מרגע שרכש מו"ל "מקור ראשון" את "מעריב", מחכים העובדים לאפשרות שיאחד את שתי המערכות. עד אז, אפשר להתבונן בהבדלים בין שני המוצרים העיתונאיים: במוסף "גלובס על הבוקר" המצורף ל"מעריב" עוסקת כתבת השער ברשות השידור, ואילו באותו מוסף עצמו המצורף ל"מקור ראשון" כתבת השער היא ראיון עם סגן שר החוץ זאב אלקין, המגן על ראש הממשלה בנימין נתניהו: "יש מצבים שאין אוכל בבית ראש הממשלה" היא הכותרת הראשית, ומתחת לה מעיד סגן השר הנאמן: "ראיתי את ראש הממשלה מנקר על כיסא במטוס עם מזוודה מתחת לרגליים".

ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול (צילום: מארק ישראל סלם)

לא רק ב"מקור ראשון" עוסקים בסידורי הלינה של ראש הממשלה, גם בעיתונו של ראש הממשלה. "אופס, טעינו: המספרים לא היו נכונים", נכתב בכותרת פמפלט בחתימתו של מתי טוכפלד במוסף "ישראל השבוע". טוכפלד קובע כי חברי-הכנסת מהאופוזיציה לא עשו מטעמים מסיפור ההוצאות המופרזות של נתניהו באוויר וביבשה, ואז ממשיך וטוען כי הם נמנעו מכך מפני שידעו שזה "יתהפך להם על הראש", וזאת משום שלמעשה הוצאותיו של נתניהו על מעונו הרשמי היו פחותות, ולא גדולות יותר, מההוצאות בשנים קודמות לשלטונו. מדוע, אם כן, הראו הנתונים גידול? משום ש"נוצרו פערים בתקצוב המעון במהלך שלוש השנים האחרונות", ולכן הוסיף החשב כחצי מיליון שקל בכל שנה לתקציב המעון.

אבל האם לא זאת היתה טענת התקשורת החופשית (והמגויסת לצד השני), כי נוצרו פערים בשל הנהנתנות של בני הזוג? ובכן, טוכפלד כותב כי הסיבה לפערים היתה אחרת: "שינוי בשיטת העבודה במחלקת הכספים של משרד ראש הממשלה". כותב וסותם, או אם תרצו, כותב וסתום. המשך המגננה של טוכפלד שלומיאלי לא פחות: נתניהו אינו מקבל מימון על ביתו השלישי(!), הוא ויתר על מימון הבריכה בביתו השני(!), שטוכפלד מתאר בטעות כ"וילה רחבת ידיים ומרובת חדרים" (הרי מדובר בבקתה, כידוע לכולנו), הוא שילם מכיסו מחיר שלושה עצים שנשתלו בהוראת השב"כ(!), והדובדבן: משפחת נתניהו לא אכלה גלידה בעלות של 10,000 שקל בשנה, אלא רק 3,600 שקל בשנה.

אלא שטוכפלד הוא תועמלן אנין טעם לעומת הפובליציסט וההוגה דרור אידר, הזוכה, כרגיל כשהוא נטפל לחברים מרחוב מוזס, למקום של כבוד על שער העיתון. "דרור אידר על אימפריית הרשע של נוני מוזס", נכתב בהפניה, לא פחות, וזה ממי שמאשים בטור כי "איבדנו את הפרופורציות". "הצילום מהאוויר של בית רה"מ: כך נראית הסתה פוליטית. אין גבול לרדיפה: 'ידיעות אחרונות' פירסם צילום אווירי של בית רה"מ בקיסריה בנוסח הצילום של בית יואב גלנט".

הקריקטורה המשומשת של שלמה כהן ב"ישראל היום"

ניתן היה לכתוב כי חבל שב"ישראל היום" לא משקיעים בעיתונות את האנרגיה שהם מוציאים על תעמולה (ואז אולי גם היו משפיעים מחוץ לסקרי ה-TGI), אלא שב"ישראל היום" לא משקיעים אנרגיה גם בתעמולה. שוב אותו טור של אותו אידר, עם אותה קריקטורה של שלמה כהן (מוזס מושך בחוטים). לפני שנה-שנתיים, באחת הישיבות הסיזיפיות בוועדת הכלכלה על מצבה של רשות השידור, העיר ח"כ איתן כבל ביחס לנציגי ההנהלה שישבו שם כי הם פועלים בכזו שלומיאליות, ששלוחיהם ודאי מורטים את השערות. במשרד ראש הממשלה יוצאים שוב ושוב קירחים מכאן ומכאן.

גז

"שאלת ייצוא הגז הטבעי עיניינה בשנים האחרונות מעגל מצומצם מאוד של מומחי אנרגיה. בשבועות האחרונים, כמעט בן-רגע, היא הפכה לנושא חברתי ופוליטי", כותב עמית סגל ב"מקור ראשון".

"רגע לפני שהממשלה מאשרת לייצא את הגז הישראלי, 'מרקר ויק' בודק את מי זה ישרת", נכתב בכותרת כתבת השער של "דה-מרקר". "סיכום", כותב אבי בר-אלי בסוף כתבתו הארוכה, "יש לעדכן את שיעורי היצוא שהתירה ועדת צמח כך שלא יפגעו במענה לתחזית הביקושים המקסימלית שבידי הממשלה כיום, קרי 600 BCM. הרשאה עתידית לשינוי מנגנון היצוא תינתן בידי דרג ממשלה לפחות, ובתנאים שייקבעו כעת".

"בעוד כחודש תאשר הממשלה נוסחה מעודכנת לניצול אוצרות הגז שהתגלו בים התיכון. החברות יוכלו לייצא גז, על אפם וחמתם של ארגונים ירוקים רדיקליים. מכסות הייצוא יקטנו, על אפן וחמתן של חברות הגז", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".

מספרים

במוסף "G" כותב אדריאן פילוט על מניפולציה שעשה שר האוצר יאיר לפיד כשנקב בסכום הדמיוני של 37 מיליארד שקל, שבו תעלה, לכאורה, הריבית על החוב הלאומי אם ישתנה דירוג האשראי של ישראל (כתוצרה מאי-ביצוע המדיניות הכלכלית שלו עצמו). פילוט מסביר כי הסיכוי שהריבית תעלה באופן כזה בשל שינויים בדירוג האשראי "נמוך עד לא קיים". בתגובה נמסר כי שר האוצר הסתמך על הערכה של אגף התקציבים. "על רקע התשובה הזאת יש לנו עצה בשביל האוצר", כותב פילוט. "אולי במקום להציג נתונים אופטימיים מדי, באופן שבין היתר הביא אותנו למצב שאנחנו נמצאים בו כיום, או להציג מספרים פסימיים מדי כדי להצדיק שורה של גזירות שנויות במחלוקת – אולי פשוט תחשפו את החישובים שלכם? כך אולי המספרים יראו אמינים".

האיש והאתנחתא הקומית

"אני אהיה ראש ממשלה, זו רק שאלה של זמן", מצטטים עורכי מוסף "סופשבוע" של "מעריב" את שאול מופז, שאותו הם מראיינים מסיבה לא ברורה וקובעים את הראיון ככתבת השער.

סימנייה

הדס מגן מגישה ב"גלובס" תחקיר על אודות נפילתה ונפילתה של חברת הסלולר הווירטואלי הלו, שנושיה דורשים תשלום חובות מיליונים מבעל השליטה, יורם שכטר, עד לא מזמן יו"ר דירקטוריון חדשות ערוץ 10. בין הבעלים: עבריין מורשע ובוררת בעולם התחתון. "המקרה של הלו", מצטטת מגן מכתב תביעה, "הוא דוגמה נוספת לרעה החולה הפושה במשק הישראלי, כשאנשי עסקים עתירי ממון פועלים להקמתו של מיזם מגלומני, נוטלים על עצמם התחייבויות עתק מול נותני שירותים, וכאשר המיזם קורס בקול תרועה רמה, מתחמקים מחובם ומסתתרים מאחורי טענות משפטיות פתלתלות".

עומר שוברט מצא כי העורכת האחראית של "אינסייד קליימט ניוז", אתר לענייני איכות הסביבה ו"גוף התקשורת הקטן ביותר שזכה בפוליצר", גרה בתל-אביב, והוא מראיין אותה למוסף "הארץ" ("לא ברור איזה תחום נמצא במצב אנוש יותר: העיתונות או איכות הסביבה", הוא כותב, אבל מדובר כנראה בהפרזה לצורכי קישור).

ב"הארץ" עצמו ממשיכה שרון שפורר לעקוב אחר הסיפור המרתיח של שוטה חובל, לשעבר מנהל מחלקת הרישוי בעיריית תל-אביב, החשוד בעבירות שוחד.

ענייני תקשורת

"הגיע הזמן להתפטר", נכתב בהפניה לטורו של קלמן ליבסקינד על שער "מוספשבת" של "מעריב", צמוד לתצלום פניה של עיתונאית רשות השידור גאולה אבן. אבן, שסבלה במשך חלק נכבד מהקריירה שלה מהצקות ונסיונות להצר את צעדיה דווקא על רקע היותה "שמאלנית", נקראת כעת להתפטר משום שנישאה לפוליטיקאי מהימין, ולא סתם פוליטיקאי: שר הפנים גדעון סער, כוכב עולה בשמי הליכוד, מפלגת השלטון כבר קדנציה שנייה. "אפשר לסמוך על אבן שתעשה ככל יכולתה כדי לשדר באופן נטול פניות, אבל חייבים להודות שזה פשוט בלתי אפשרי", כותב ליבסקינד ומשווה זאת למציאות שבה אשתו של איש העסקים נוחי דנקנר היתה מגישה תוכנית כלכלית. "יש מקרים שבהם אנשים הולכים אחרי האהבה ומשלמים מחיר כואב", הוא מסכם.

אמנם, ייתכן שמאבן תיחסך ההתלבטות: עם מינויו של שר תקשורת חדש, גלעד ארדן, מתחדשות הקריאות לסגור את רשות השידור – במיוחד את חלקו הטלוויזיוני (שבו מועסקת אבן). "במשרד האוצר לא נותנים אור ירוק לרפורמה בהיקף 700 מיליון שקל ברשות השידור (כי הם לא סומכים על מנהליה). לבכיריה לשעבר, שמכירים אותה היטב, אין דברים טובים לומר על עתידה ('אם עושים את הרפורמה כפי שהיא נראית היום, עדיף לסגור את הטלוויזיה'). אחרי 45 שנות קיום, השידור הציבורי הישראלי קרוב לקצו יותר מאי-פעם", נכתב בכותרת המשנה לראשית של מדור "הערב" של "גלובס".

"אלה הן לא רק תחושות בטן שלא מאפשרות את ההכשר של האוצר", כתב לי-אור אברבך. "הקריאות לסגירתה, שעלו בוועדת הכלכלה השבוע, ובהמשך בציטוט מפיו של השר הממונה גלעד ארדן, מצטרפות לדו"ח משמעותי וקשה שהולך ומתגבש במשרד מבקר המדינה". רשות השידור מתנהלת, אכן, באופן שמצליח להיות גם חובבני וגם משחית, ובמידה שגם בשוק התקשורת המסואב שלנו נדמית לפעמים כמעט דמיונית.

האחראי הישיר והבלעדי לכך הוא הממונה על השר הממונה, ראש הממשלה בנימין נתניהו (למרות שאברבך, משום מה, תולה את האשמה בשר הממונה הקודם, יולי אדלשטיין, כאילו היתה לו השפעה פוליטית כלשהי על הנעשה ברשות). נתניהו נטל לידיו, בממשלה הקודמת, רשות משתקמת בעלת הנהלה סבירה ורפורמה בשלבים מתקדמים, ותוך שהוא משנה את חוק רשות השידור, שתל בהנהלתה אנשים המקורבים לו והביא אותה אל מצבה הנוכחי. כעת, אחרי שהרשות הוחרבה מבפנים, מגיע הקול מכיוונה של הממשלה: מדובר בחורבה, נא להרוס.

מימין: מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם, מנהל רשת ב' יאיר קורן ומנהל קול-ישראל מיקי מירו (צילום: דוד ועקנין)

אגב, התגובה שסיפקה רשות השידור לאברבך, שנשען בכתבתו על היו"ר הקודם של הרשות, משה גביש, לשעבר יו"ר רשות המסים, ראויה לזכות במכרז הרשות לסיטקום: "משה גביש מעולם לא היה עיתונאי או איש תוכן", מוסרת הדוברות בשם ההנהלה, שלהזכירכם, כוללת את אנשי התוכן המהוללים אמיר גילת (יחצן), יעקב בורובוסקי (שוטר) ויואב הורביץ (סוחר מכוניות).

אלקנה שור מראיין ב"ז'ורנל" של "מעריב" את עומרי חיון, בלוגר שכל מעייניו בסיקור תוכנית הריאליטי "האח הגדול" של קשת, זכיינית ערוץ 2. חיון אינו עיתונאי ביקורתי, אבל הוא בהחלט עיתונאי נשכני: פעם אחר פעם הוא חושף פכים שהפקת התוכנית, המתוזמרת בקפידה, מתאמצת להסתיר. הראיון מרתק משום שהוא חושף עולם שבו הריאליטי אכן - בניגוד לתוכנית עצמה, המופקת והערוכה - חשוף ואותנטי. חוסר הסימטריה בין הדברים שאומר חיון, בחור צעיר אך יהיר בתחילת דרכו, לבין תגובות הפסיב-אגרסיב הביזאריות של חברת הטלוויזיה הגדולה בישראל, משרטטות קווים של עולם מדומה, אך אמיתי להחריד, שבו התוכנית "האח הגדול" היא אכן מציאות ממשית להחריד, של עולם אבוד, רציונלי אך נטול כל היגיון.

עוד ב"ז'ורנל", מזכים את שי גולדן, מי שהיה עורך-העל שלו ולכן הנושא באחריות המיניסטריאלית להתעללות בו ובאנשיו, באזכור במדור הלא מוצלח "סולמות וחבלים" שבפתח הגיליון. "נועה מלמד מפרגנת בטירוף לשי גולדן בטוויטר", נכתב בתחתית חבל המשתלשל למטה מתמונתו של העורך לשעבר. "רגע, מי זה שי גולדן?".

ל"מקור ראשון" שוב מצורפת חוברת פרסומית מהזן היותר נחות ונאלח, כזו המנצלת את מצוקותיהם של אנשים כדי להבטיח הבטחות שווא תמורת בצע כסף. גם הפעם מדובר בתרמית התרמה לישיבה, בניסיון לגנוב את דעתם של המחפשים בני זוג. "עלון חובה לרווקים ולרווקות", נכתב על שער החוברת, "מאות שקראו חוברת זו כמוך בשנה שעברה - התחתנו", נכתב עוד על השער, ובעמוד הפנימי מודפס כחול ואדום על פני צהוב: "אין רווק ורווקה שהצטרפו לתיקון 1,000 השופרות בעמוקה ולא התחתנו". ובהמשך מתהדרת החוברת כי "נתון זה נבדק על-ידי רבני הישיבה והוכח באופן ברור". "סידור התיקון יישלח חינם לכל רווק ורווקה ולמשפחתם", נכתב בעמוד אחר, כשהמלה "חינם" מודגשת. שיחה עם הטלפנית מגלה כי החינם יעלה (עבור ערכת גביע ושופר, שכושפו בקבר רבי יונתן בן-עוזיאל) 2,700 שקל (בתשלומים).

בזמנו הצטיינה דווקא רשת שוקן, בבעלותו של הליברל יפה הנפש עמוס שוקן, בגריפת רווחים מפרסום שירותי זנות ומין שונים ומשונים. אחרי מאבק בכנסת ובבתי-המשפט נפסק כמעט לחלוטין הנוהג לפרסם מודעות זנות בעיתונים המרכזיים ורשתות המקומונים המרכזיות שלהם (במקומונים הקטנים יותר ניתן עדיין למצוא פרסומות כאלו ביתר קלות, כפי שהתברר בתביעת הענק הייצוגית שסוקרה כאן). כעת מצטיין "מקור ראשון", בבעלותו של הדתי הנאור שלמה בן-צבי, בגריפת רווחים משימוש עסקי ציני באמונה דתית.

"יותר נוח לעצבן שמאלנים", אומר דרור פויר בתגובה לשאלה שמפנה אליו אביטל אינדיג בראיון במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון", שנערך לרגל כמה התבטאויות של פויר מהעת האחרונה החשודות כימניות, "כי כשאתה כותב נגדם משהו", ממשיך פויר, "הם לא מקללים אותך או מאחלים לך בתגובות שהילדים שלך ימותו".

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מנסים למכור לקוראים כתבה שבה רענן שקד משמש חלוץ טכנולוגי ש"יוצא בעקבות הרשתות החברתיות הבאות".

עוד באותו מוסף: חנוך דאום כותב טור נגד השמירה על הסביבה ומצהיר כי לא באמת אכפת לו אם כדור הארץ יושמד בקרוב כתוצאה מאסונות אקולוגיים, אבל מצנזר את עצמו ולא כותב את המלה "זין".

"למה 'מעושרות' היא סדרה חתרנית?", שואלת הפניה אחרת על שער המוסף (לטור ביקורת הטלוויזיה של ליאת אלקיים). לזה קוראים "סימולקרה".

"האם 'The Blind Ring', סרטה החדש של סופיה קופולה, יהפוך אותה לבמאית החשובה של דורה?", שואלת כותרת המשנה לראשית על שער "גלריה שישי" של "הארץ". דודו טופז עשה מזה פעם מערכון, וכולנו יודעים איך הוא גמר.