תודה שפירסמתם, והרי מקבץ איחולים
"תודה על קיץ מהנה במיוחד!", מכריזה מודעה גדולה מטעם משרד החינוך של מדינת ישראל, המתפרסמת בעיתון שקיבל תקציב פרסום נדיב מידי המשרד הממשלתי, שזכה גם למדור קבוע ובו תוכן מערכתי למחצה אך מפרגן לחלוטין שהתפרסם לאורך החופש. "חוזרים ללימודים", מודיעה כותרת במעלה שער "ידיעות אחרונות", המאפילה על הכותרת בנוגע להתפתחות האחרונה בחזית סוריה.
הבוקר, מעל פניו חמורות הסבר של מזכיר המדינה האמריקאי ("היה בסוריה טבח כימי. נעניש את האחראים"), מתפרסמת בגדול תמונתן של ארבע ילדות חייכניות מבית-הספר העומר שבמועצה האזורית חוף-הכרמל, שצולמו לקראת כניסתן למסע של 12 שנות לימוד במערכת העיכול הפתלתלה של מערכת החינוך הישראלית.
"ידיעות אחרונות", העיתון החוגג הבוקר באופן הנרחב ביותר את פתיחתה של שנת הלימודים תשע"ד, מקדיש למאורע את כפולתו הראשונה של קונטרס החדשות (סטטיסטיקה, תצלומי ילדים, טור מאת הסופר אשכול נבו וראיון-המוצג-כטור מאת הסופר אלי עמיר), את העמוד שאחריה ("לימודים בצל סערת חיסוני הפוליו") ואת כפולת האמצע, שהיא לוח שנה מאויר לתלמידים.
גולת הכותרת של הגיליון נשמרת למוסף היומי, "24 שעות" (עורך: מאיר אברג'יל; עורכת המוסף המיוחד: ענת לב-אדלר), המוקדש כולו לפתיחת שנת הלימודים ובחלקו הגדול (ארבעה עמודים) לראיון רך ומרופד עם שר החינוך, מהפוליטיקאים החביבים על עורכי "ידיעות אחרונות".
הרב שי פירון הוא פוליטיקאי משופשף אפילו פחות מיאיר לפיד. כמו מנהיג מפלגתו, פירון נוטה לומר את אשר על לבו גם כשהדבר אינו בהכרח תואם את האינטרס המיידי שלו כשחקן בכיר בזירה הפוליטית. כך נהג גם לפני שהכריז על כניסתו לפוליטיקה, כשעוד היה איש חינוך מוערך ורב מחמד.
שר החינוך שי פירון (מימין) ושר האוצר יאיר לפיד במהלך דיון בכנסת (צילום: פלאש 90)
בניגוד ללפיד, שקמפיין הבחירות הארוך שלו נועד בין היתר להסוות את מוצאו המעמדי ("אחי העבדים" היתה קריאת הקרב שהשמיע מעל דפי "ידיעות אחרונות" בפתח המניפסט שבו ביקש לפיד, מיליונר שאביו היה שר ואיש תקשורת בכיר, להצטייר כאחד האדם), פירון אינו מנסה להסתיר את הרקע שממנו הגיע לאן שהגיע, או את עמדותיו, גם אם הן עלולות לעלות לו בנקודות זכות ציבוריות.
מי שמסתיר עבורו את המבוכות הקטנות שצצות כשמתבטאים ללא סינון מוקפד הם עורכי "ידיעות אחרונות". "ליומו הראשון כמנהל הגיע הרב שי פירון טרוט עיניים אך מאושר", פותחת המראיינת, מרב בטיטו, המספרת לקוראים כיצד עמל פירון, ערב פתיחת שנת לימודים כלשהי, על מירוק וסידור הכיתות בבית-הספר שעל ניהולו הופקד. "כשהם מבינים שאתה אבא שלהם בבית-הספר, שאתה הוא זה שצריך לסדר להם את הציפה והסדין כדי שיהיה להם הכי נעים לחזור, אז הם חוזרים אליך", הוא אומר.
בטיטו, שהסתייעה בשני כתבים צעירים, תלמידי תיכון (תמונתם עם המרואיין הבכיר מתפרסמת לצד שאלותיהם, שאחת מהן היא "מדוע אין שיעורים שמתמקדים בציונות, אהבת הארץ ומורשת קרב?"), מתגלה כמראיינת הבוחרת שלא להקשות על פירון, ומאפשרת לו להוציא בנוחות את מה שמצטייר כאני האמיתי שלו: רב פוסט-מודרני המנהל מערכת יחסים מורכבת עם המושג "ערכים".
"בחלומות יש רק טוב ורע, שחור או לבן, והמציאות מורכבת בהרבה", מטיף השר למראייניו. "בתקופת ההינתקות הייתי מנהל בית-ספר. עליתי על הבמה ואמרתי לתלמידים, 'כאן כולם הולכים להפגנה, אני רק לא אגיד לכם איזו'. היה חשוב לי שהם ילמדו להיות מעורבים ולנקוט עמדה מנומקת גם אם היא לא מוצאת חן בעיני", מספר פירון.
בהמשך הוא חולק סיפור נוסף מימיו כאיש חינוך, אז תפס תלמיד שלו בעת שכתב על המדרגות בבית-הספר את הכתובת "מוות לערבים". בתגובה, שלח פירון את התלמיד לשהות ב"אחת הישיבות המחנכות בדרכו של הרב כהנא". לדברי השר, לאחר שובו מהישיבה הודה התלמיד בטעותו.
"דמות הבוגר שאנחנו מדברים עליה אינה דווקא מה שהילד חולם להיות, היא משהו שאנחנו רוצים בשבילו", מסביר השר רגע אחרי שהוא קובל על כך ש"לא מדברים בבית-הספר בשפה של חלומות". הגישה האבהית (זו שיש מי שיכנה "פטרנליסטית") באה לידי ביטוי גם בנימוק שמספק פירון להחלטתו לחסוך מההורים מידע שיאפשר להם להשוות בין איכותם של בתי-ספר.
תסמכו עלינו, אומר פירון – אין סיבה לפרסם ברבים את תוצאות מבחני המיצ"ב, המפקח ידריך את המנהל איך לתקן את המצב, והמנהל ידריך את המורים. "למה את צריכה לדעת מה קורה בבית-ספר אחר?", שואל השר את המראיינת, שאינה מסבירה לו מדוע.
המשך הראיון, העטוף גם הוא בצמר גפן, מפיק מפירון כמה אמירות שאם היו יוצאות מפיו של שר אחר, ודאי היו ממוקסמות לכדי כותרת. כך למשל חזרתו בו מכוונתו לבטל את החובה להיבחן בבחינת בגרות בספרות ("השינוי יהיה הדרגתי"), בקשתו להנמיך ציפיות ("את הפירות יראו רק שלוש או ארבע קדנציות אחרי"), הודעתו כי אין בכוונתו לפתור את בעיית הצפיפות בכיתות ("לפעמים קל יותר לחלום על משהו מאשר לממש אותו", הוא אומר על האפשרות שרמת הצפיפות תצומצם ל-34 תלמידים בכיתה בממוצע) והחלטתו לממן הפרדה מגדרית בכיתות נמוכות בגופי החינוך הממלכתי-דתי ("אני לא הפרדתי אף כיתה", "אני לא מתעסק בהפרדה", "זו הדרך היחידה", "כל מי שמכיר את חוק חינוך ממלכתי יודע שהדבר אינו בסמכותי").
כל זכר לאמירה תמוהה, בת ויכוח או כזו העשויה להיתפס כדתית מדי נחסך מקוראי "ידיעות אחרונות" שיחליטו להסתפק בקריאת הציטוטים המובלטים, המוקדשים לדברים אחרים.
הראיון נחתם באיחוליו של השר לשנה החדשה ולהטפה חינוכית לתלמידי מערכת החינוך הממלכתית, שעם כמה מהם הוא מצולם בפוזות מחמיאות. "שתהיה לכם שנה דיאלוגית", מאחל לתלמידים מי שמעיד על עצמו כי לא מתפקידו לסייע להם במימוש חלומותיהם; למורים ולמנהלים מאחל פירון שיחושו כאילו הם עצמם הכהן הגדול, הזוכה להיכנס כל בוקר לקודש הקודשים של החברה הישראלית. אמן.
עוד על פתיחת שנת הלימודים
"מערכת החינוך: האפליה גוברת, הצפיפות גדלה – והאפשרות לצמצם פערים נחסמת"; "הכיתות צפופות יותר מבתי-הכלא – והמצב לא צפוי להשתפר"; "צפוף גם בגני הילדים"; "לימודי המדעים והטכנולוגיה במצוקה"; "קל לעקוב אחרי התקציב המקורי של משרד החינוך, אבל לאן יגיעו התוספות?" (ליאור דטל, "דה-מרקר").
"556,147 שקל לילד אחד" (חן פונדק, "כלכליסט", בכתבה המסכמת את עלותו המשוערת של חינוך לילד "מינקות עד גיל 18"). "למרות התוכניות הגרנדיוזיות וההכרזות החגיגיות – הפערים במערכת החינוך הולכים ומתרחבים. המסקנה היא בלתי נמנעת: זו לא טעות, זו מדיניות" (אור קשתי, "הארץ").
"הבקשה שלנו: תעשו לנו בית-ספר" (תחינה משותפת מפי כותבי "מעריב", כפולת האמצע). "שיהיה בהצלחה!" (שער "ישראל היום", היום).
יו"ר הכנסת, ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד), משוחח עם תלמידים בבית-ספר באבו-גוש, הבוקר (צילום: יצחק הררי)
סוריה
כל העיתונים מדווחים הבוקר בהרחבה על הצהרתו הלוחמנית של מזכיר מחלקת המדינה האמריקאי ג'ון קרי, שממנה עולה כי תרחיש ההתערבות האמריקאית במלחמת האזרחים בסוריה קרוב למימוש. "מי שהשתמש בנשק כימי חייב לשלם", מצוטט קרי על שער "ישראל היום", העיתון שבימים האחרונים מעודד בבוטות תקיפה מערבית אצל השכנים מצפון.
"בדבריו החריפים התעלם קרי מהעצה הידועה של הנשיא טדי רוזוולט, 'דבר ברכות והתהלך עם מקל גדול'", מאגף אותו חמי שלו, בעבר עורך המשנה של החינמון וכיום פרשן ב"הארץ". ב"ישראל היום" מצטטים דיווח של היומון הבריטי "גרדיאן", ולפיו מטוסי קרב כבר נערכים בקפריסין. "פעולה אמריקאית, מודיעין ישראלי", מכריזה כותרת ב"ידיעות אחרונות", המצטטת דיווח גרמני ובו פרטים על האופן שבו ישראל מרגלת אחר משטר אסד.
"משלחת בטחונית ישראלית יצאה לשיחות בבית-הלבן", מעדכנת כותרת לידיעה מאת ברק רביד, המציין כי מדובר בחלק מ"דיאלוג קבוע" ש"לבש חשיבות מיוחדת לאור האירועים בסוריה וההכנות בארצות-הברית לתקיפה אפשרית בסוריה". "הסורים מאיימים: נגיב נגד ישראל", מדווחת סמדר פרי ב"ידיעות אחרונות". "ההערכה של מערכת הביטחון היא שהסבירות לתגובה סורית נגד ישראל בעקבות תקיפה אמריקאית היא נמוכה", מצטט רביד "פקיד ישראלי בכיר", המסייג את עצמו ואומר כי "כשמשהו מתחיל, אנחנו לא יודעים לאן הוא עלול להתפתח".
שטחים וטרמינולוגיה
כל העיתונים מדווחים הבוקר על תקרית אלימה שאירעה אתמול במחנה קלנדיה. "כוחותינו הותקפו בקלנדיה, שלושה פלסטינים נהרגו", מתמצתת כותרת על שער "ישראל היום", המפנה לידיעה לא ארוכה הכוללת שוב, שמונה פעמים, את המונח "כוחותינו", שאינו שגור עוד בשום כלי תקשורת ישראלי מסחרי.
מלבד הטרמינולוגיה המגויסת, אין הבדלים של ממש בין השתלשלות העניינים המתוארת בדיווח של כתבי "ישראל היום" וזו המובאת בדיווחים המתפרסמים בשאר העיתונים: כוח ישראלי נכנס למחנה הפליטים כדי לעצור מבוקש, הותקף, נזקק לסיוע מגדוד תותחנים והשיב אש לעבר התוקפים והסובבים אותם.
פלסטינים מציגים לראווה את כלי נשקם במהלך הלוויית הרוגי הפעולה הישראלית בקלנדיה, אתמול (צילום: עיסאם רימאווי)
באופן חריג, בכל העיתונים, מ"הארץ" ועד "מקור ראשון", מציינים הבוקר את שמותיהם של שלושת ההרוגים הפלסטינים. באופן לא חריג כשמדובר בשמות ערביים, הגרסאות משתנות מעיתון לעיתון. כך למשל "רובין זאיד" מ"ידיעות אחרונות" הפך ב"הארץ" ל"רובין זיאד", שב"מעריב" הפך ל"רובין אל-עבד פאיז" וב"מקור ראשון" ל"עבד אלפאיז זאיד". "יונס ג'חג'וח" מ"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" הפך ב"מעריב" ל"יוניס חחג'וח", וב"מקור ראשון" ל"יונס ג'האד אבו א-שיח' ג'חג'וח". ההרוג השלישי, המזוהה ב"ידיעות אחרונות", ב"הארץ" וב"מעריב" כ"ג'יהאד אסלן", מכונה ב"מקור ראשון" בטעות בשם "ג'יהאד לאסלן".
מוצר דפוס אחד חסך לעצמו את המבוכה הכרוכה בהתמודדות עם תעתיקים משפה זרה, ובחר שלא להכביד על קוראיו עם שמות של הרוגים פלסטינים. במקרה מדובר בעיתון העושה שימוש במונח "כוחותינו".
ענייני תקשורת
מילצ'ן. ב"גלובס" כותב לי-אור אברבך על ארנון מילצ'ן, מבעלי ערוץ 10, המוצג כמי שמתכוון להשקיע כספים ביוזמות פריפריאליות בישראל, אך בפועל מזניח את אחת מאחזקותיו היחידות בארץ, הערוץ המפסיד, שנתח לא קטן ממנו מצוי בכיסו. שמו של מילצ'ן צף לאחרונה בעקבות החלטתו של בעל מניות אחר בערוץ 10, איל התקשורת וההון רופרט מרדוק, למכור לו את חלקו בכלי התקשורת הישראלי.
מילצ'ן, כמו בעל מניות הרוב יוסי מימן, הפסיק זה מכבר להזרים כספים לחברה הגרעונית שבה הוא שותף. "קרוב לארבע שנים שמילצ'ן מפנה גב לערוץ שבבעלותו. בערך מהתקופה בה ראש הממשלה הפסיק למצוא בערוץ עניין", מציין אברבך.
ארנון מילצ'ן עם בנימין נתניהו ושמעון פרס, 28.3.05 (צילום: פלאש 90)
לא עסקן ליכוד. "מאיר חביב, חבר הפרלמנט הצרפתי, אינו 'עסקן הליכוד' כפי שהוגדר בטעות בכותרת הידיעה על הסכמת ראש הממשלה לפגוש את שר החוץ הצרפתי ('הארץ', 26.8). בראיון לערוץ 2 במרץ 2011 הגדיר עצמו חביב 'קרוב לתנועת הליכוד מתמיד', אך אינו חבר במפלגה ולא היה חבר בה בעבר" (הבהרה בעקבות ידיעה מאת ברק רביד מאתמול, "הארץ").
והטובות למסבירים. "הטובים להסברה", מודיעה כותרת לבנה על רקע תכלת ב"ישראל היום". "סטודנט, יודע שפה זרה ורוצה לשפר את תדמית ישראל? משרד רה"מ מחפש אותך. נתניהו מקים לתחייה את יחידת הסטודנטים להסברה, שבמסגרתה אף פעל בצעירותו", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, שעליה חתום הכתב המדיני שלמה צזנה.
צזנה מדווח הבוקר על יוזמה שסוקרה בהרחבה ובביקורתיות ב"הארץ" לפני שבועיים. מה שיש לו ביד אינו סקופ, כי אם הזדמנות לתיקון מוניטין. ואכן, הידיעה נראית כמו הודעה לעיתונות, או אולי תוצר של שיחת רעים, והיא מהונדסת כך שתיטיב עם העושים במלאכה במשרד ראש הממשלה.
אהבה. "פנינה רוזנבלום כבר מזמן עושה קוסמטיקה, ולא מזמן גם נכנסה למזון לבעלי-חיים וגם לבני-אדם. כפי שחשפנו כאן בסקירת פעילותה השוטפת, עכשיו היא הולכת על הדבר הבא: שידוכים. רוזנבלום העלתה אתר היכרויות חדש בשם המקורי Pnina Love. שלושה מיליון שקל הושקעו בפרסום" (פתיח לידיעה במדור הרכילות העסקית הבלתי חתום של מוסף "ממון", שבמסגרתה מגדירה עצמה חברת-הכנסת לשעבר "כוהנת אהבה").
אמת בפרסום. "נינט בראיון שבישר את הפרידה", מודיעה מודעת קידום מכירות על השער האחורי של "ידיעות אחרונות", המקדמת ראיון שעורכיו דווקא כשלו בזיהוי פרידתה של הידוענית מבן-זוגה, על אף שנפגשו עימה זמן קצר לפני ההודעה הרשמית על כך.