מתאבדי משרד הבריאות ומתאבדי צה"ל
חייל נמצא ירוי באוהל. לידו מוטל כלי נשקו. האם התאבד?
שאלה טעונה, במיוחד לנוכח העובדה שקביעה רשמית של התאבדות עלולה לפגוע במשפחתו של המתאבד ולהביך את המערכת הצבאית. התאבדות מעלה את שאלת הקבורה מחוץ לגדר במלוא כיעורה ואת יחס החברה הדתית (ושמא גם החילונית) למתאבד במלוא מורכבותו. התאבדות חייל חושפת את חוסר האונים של המערכת הצבאית באיתור מוקדם של הנחושים בדעתם להתאבד.
מעשה התאבדות שמסתיים במוות הוא כשל מערכתי המעלה שאלות קשות: אם החייל היה ידוע כבעל נטיות אובדניות, מדוע לא נעשה הנדרש כדי למנוע ממנו לממשן? ואם לא היה מוכר למערכת ככזה, כיצד עבר את כל מערכות המיון והסינון?
הנה מקרה שהיה: חייל סבל ממצוקות קשות ומדווחות, ביטא לא פעם את רצונו למות, ונמצא ירוי בראשו מנשקו האישי, בלי כל עדויות על מעורבות של גורם אחר בירי. היות שלא השאיר אחריו מכתב התאבדות, שמו צורף לרשימת החיילים שמתו בתאונות נשק. חייל כזה לא יופיע כלל בנתוני ההתאבדות של צה"ל. וכך, בהעדר פיקוח חיצוני והגדרות מוסכמות, יכול צה"ל לתמרן בין הסעיפים ולשלוט בגובה הלהבות. הפיכת מתאבד לקורבן תאונה היא דוגמה בוטה לכך.
סיבות המוות של חיילי צה"ל, 2009–2011
חמש סיבות עיקריות למותם של חיילים בשנים 2009–2011 מופיעות בדו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הממ"מ, לפי הסדר הבא: חשד להתאבדות, תאונות דרכים, תאונות אחרות (תאונות עבודה ואימונים), מחלה ופעילות מבצעית. הקבוצה הנמנית עם "חשד להתאבדות" היא הסיבה הנפוצה ביותר למות חיילים (34%), ו"פעילות מבצעית" היא הנדירה ביותר (9.4%).
האומנם הסעיף "תאונות אחרות" אינו מסלקה למקרי התאבדות מן הסוג שתואר לעיל?
שלושה מכל ארבעה מתאבדים בגיל 18–21
כשעוסקים באובדנות יש להבדיל בין נסיונות התאבדות למקרי התאבדות שהסתיימו במוות. בנסיונות ההתאבדות קיימת גרסתו של המנסה להתאבד. בנסיונות התאבדות ניתן לטפל, להרחיב את טווחי הבקרה. נסיון התאבדות הוא תמרור אזהרה מהבהב. התאבדות היא נתון מאכזב.
השאלה המטרידה שעולה בכל מקרה התאבדות היא מה היו הגורמים במערכת הצבאית שהמריצו את החייל האובדני להתאבד או למצער לא מנעו זאת ממנו. אי-התאמה קיצונית? יחס המפקדים? התעללות מצד אחיו הלוחמים? תורת אימון נוקשה? תנאי שירות קיצוניים? השמה לא מתאימה? חוסר קשב מצד מערכת בריאות הנפש?
רוב בני 18–21, גיל מועד לפיתוח נטיות אובדניות, עוברים דרך המערכת הצבאית. שיעור ההתאבדויות בקבוצת הגיל הזאת בצה"ל הוא הגבוה ביותר (74% מכלל החיילים המתאבדים בשנים 2007–2012 שנבדקו בדו"ח). קבוצת החיילים המתאבדים הגדולה (22%) היא של המתגייסים בששת חודשי השירות הראשונים, ולאחריה מסתמנת ירידה הדרגתית (עד 4%) בחצי השני של השנה השלישית לשירות הצבאי.
אחת השאלות הלא פתורות שמעלה דו"ח הממ"מ היא מידת ההתאמה בינו לבין הדו"ח "אובדנות בישראל, 1981–2009", שהוציא משרד הבריאות ונמצא ברשימת המקורות לדו"ח הממ"מ.
הפרסום של משרד הבריאות מציג את היקף תופעת האובדנות בכלל האוכלוסייה בישראל. במבוא למחקר כותבים המחברים כי המידע על ההתאבדויות מבוסס על "קובצי סיבות המוות של ישראל". בשום מקום בדו"ח משרד הבריאות לא מוזכרים מתאבדים בצה"ל ולא מוצג חלקם של אלה בשכבת הגיל ובשאר הפילוחים. אם מתאבדי צה"ל נכללים בדו"ח משרד הבריאות, הרי שהם נטמעו לחלוטין בנתוני כלל האוכלוסייה. ואם אינם, מדוע אינם?
אפשר להתפעל מהצלחתו של הממ"מ לחבר דו"ח בתנאי חוסר שיתוף פעולה שכאלה, אבל המצב רחוק מלהרגיע. גם עם הדו"ח ושאר שברי הנתונים שבידי הציבור – ללא מפתוח אחיד, כאשר הנתונים מתייחסים לפרקי זמן שונים ולפילוחים שונים (ייתכן כי שיטות המדידה וההגדרות שונות), קשה מאוד לקבל תמונה ברורה של היקף ההתאבדות בצה"ל ואפילו להשתכנע בכיווניה של המגמה: האם התופעה נמצאת בשליטה, במגמת בלימה או דווקא בעלייה?
המתאבדים בראש טבלת מקרי המוות
נקדים ונאמר כי כתיבת מסמך זה היתה כרוכה בקשיים רבים, בעיקר בשל הקושי הרב בקבלת מידע בנושא ממשרד הביטחון. לאחר חודשים רבים של התכתבויות עם משרד הביטחון, ולאחר מעורבות של הלשכה המשפטית של הכנסת, המידע שהתקבל ממשרד הביטחון חלקי בלבד, ולצערנו לא קיבלנו מענה על כל שאלותינו (מתוך המבוא לדו"ח "אובדנות בצה"ל", שפירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, יולי 2013)
ההערה הזאת יכולה לשמש עילה לגורמי חקירה ציבוריים, ובראשם מבקר המדינה, לחקור ולפרסם דו"ח שעניינו מניעת מידע מן הציבור על-ידי גורמי בריאות הנפש בצה"ל, ראשי אכ"א וראשי מערכת הביטחון. דו"ח שיעסוק בשאלה באיזו זכות נמנעים נציגי המשרד הממשלתי האחראי על פעילותם של מאות אלפי אנשי כוחות הביטחון מלהשיב תשובה מלאה ומקיפה לשאלותיה של יחידת מחקר רשמית מטעם הכנסת, לבקשתו של חבר-כנסת (דב חנין, במקרה זה), שהוא בוודאי נציג ציבור מובהק. מה גורם למשרד הביטחון לעכב העברת מידע בתשובות לשאלות בנושא זה, לשחררו לפרסום רק באופן חלקי, וגם זאת רק לאחר התערבות של גורמים משפטיים?
דו"חות מרכז המחקר והמידע של הכנסת מתפרסמים לא רק לתועלת חברי-הכנסת המזמינים אותם, אלא גם מובאים לידיעת הציבור הרחב באמצעות כלי התקשורת. בהפצתו של הדו"ח האחרון היו עיכובים בגלל יציאת עובדי הכנסת לפגרה. עם זאת, בשבוע שעבר פורסמו עיקרי הדו"ח ככותרת ראשית ב"הארץ" (12.8.13).
התאבדויות חיילי צה"ל לפי גיל 2007-2012
עורכי "הארץ" ראויים לשבח על החלטתם להציג את הדו"ח בהבלטה, במיוחד לנוכח העובדה שבשנה האחרונה נערכה חקירה משולבת של המשטרה הצבאית ומשטרת ישראל נגד הבלוגר האלמוני הידוע בכינויו אישתון. אישתון, שחקר את פילוח מקרי המוות בצה"ל, תרם רבות לחשיפת מדיניות העמימות בכל הנוגע לנסיבות המוות של חיילי צה"ל והציע נתונים וגרסאות מספריות משלו למשמעותם.
"אילו היה בישראל פרס פוליצר, התחקיר של אישתון היה ראוי לו", כתב אלוף בן, עורך "הארץ" (24.12.12). "הוא מביך לא רק את השלטון, אלא גם אותנו, העיתונאים הממוסדים, שמפרסמים בערב יום הזיכרון את הנתונים הרשמיים ומסתפקים בהם. אישתון המשיך בבדיקה, וקיבל מידע נוסף מקוראיו. לדבריו, חייל בשם א' העביר לידיו העתקים של 35 מסמכי 'הודעה על נפגע'. הוא פירסם גרסה מצונזרת של שתיים מההודעות, כדי להראות איך מתחילה שרשרת הטיוח של ההתאבדויות בצבא".
המסמכים שאישתון פירסם אינם סודיים, אבל הוא נחקר בחשד להפרת סודיות רפואית ופגיעה בפרטיות. ככל הידוע, אישתון שוחרר למעצר בית ולא הועמד לדין מעולם.
בעקבות פרשת אישתון, וחרף מנהגה של המערכת הבטחונית שלא לשחרר מיוזמתה מידע בנושא, פורסמו מחוץ לכל הקשר בדצמבר 2012 נתונים שנתיים על מספר המתאבדים "בעשור האחרון" (מן הידיעה ב"הארץ" לא ברור לאילו שנים המידע מתייחס), 237 בסך הכל (ממוצע של 23.7 מתאבדים בשנה). דו"ח הממ"מ עוסק דווקא בשנים שבין 2007 ל-2012, ומדבר על 124 מתאבדים בתקופה זו (ממוצע של 20.6). הנה בעיה של נתונים מזדמנים, בלתי מסונכרנים, שאינם מתפרסמים באופן סדיר על-ידי מקור מוסמך ואמין אחד.
בלי פגיעה בפרטיות, בלי פגיעה בביטחון
חוק חופש המידע (1998) רחוק מלשפר מהותית את זרימת המידע ממערכות השלטון לידיעת הציבור. למעשה הוא נתפר בזהירות מופלגת סביב צורכי הביטחון הלאומי וצרכיה של מערכת הביטחון. החוק נפתח בהצהרה חוקתית, ובאותו משפט עצמו מסייג ומצמצם שרירותית את גבולותיה: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה".
סעיף 9(א) לחוק מגדיר ארבע קבוצות מידע, שהמחוקק קובע כי אין למוסרן כלל:
1. מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בשלומו של אדם.
2. מידע בנושאים ששר הביטחון, מטעמים של שמירה על בטחון המדינה, קבע אותם בצו, באישור הוועדה המשותפת [לוועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החוץ והביטחון של הכנסת].
3. מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות (1981), אלא אם כן הגילוי מותר על-פי דין.
4. מידע שאין לגלותו על-פי דין.
למרות ההגבלות, קשה להניח שמערכת הביטחון תוכל להישען על סעיפים אלה בניסיון להימנע מפרסום נתונים על התאבדות חיילים. אין בפרסומם כל פגיעה בביטחון, ובקלות היתה המערכת יכולה להיזהר מפגיעה בפרטיות.
מיהו חשוד בהתאבדות?
איך מגדירים התאבדות? ראשית, שוללים אפשרות של רצח, הריגה, רשלנות פושעת או תאונת ירי, ומבררים אם למת יש פרופיל אישיות מסוים והיסטוריה נפשית שיכולים במצבים קיצוניים להביא להתאבדות. חייל בלתי מוכר למערכת שישאיר מכתב פרידה ויירה בראשו יסווג כמתאבד. חייל שיסבול ממצוקות קשות ויימצא ירוי בראשו מנשקו האישי, ללא מכתב, עלול להיות מסווג כמי שמת בתאונה.
לא פעם נוצרת ברית אינטרסים בין משפחת המתאבד למערכת הבטחונית. התאבדות היא קריאת מצוקה המופנית, לפחות בחלקה, כלפי המשפחה, ובחלקה האחר כלפי המערכת. וכך, במקרים שאין הוכחה חותכת להתאבדות, כגון עדי ראייה או קשר מיידי בין משבר חריף לבין מקרה המוות, וכאשר לא נמצא מכתב התאבדות שהשאיר אחריו המת – יעדיפו כל הצדדים להסתפק ב"חשד להתאבדות" (ראו הטבלה).
"חשד להתאבדות" הוא הגדרה מסוכנת. חשד הוא עניין שאמור להתברר בערכאת הכרעה כלשהי, רפואית-משפטית. כל מקרה התאבדות של חייל עובר חקירת מצ"ח, ואין לקבל מצב שבו מסקנתה של חקירת התאבדות תנוסח כ"חשד להתאבדות".
אין אלה שעשועי לשון. הגדרה עמומה ופתוחה, כמו "חשד להתאבדות", עשויה לאפשר למערכת לשחק בנתונים, לווסת את הסטטיסטיקות. לפי שעה ההגדרה "מתאבד" אינה שוללת מן החייל המנוח מעמד של חלל צה"ל, כזה המקובל ביחס למקרי תאונות או מחלה. כך שאפשר, לפחות, לנטרל את הדיון משאלת ההיבט הכלכלי.
מניעת התאבדות בצבא האמריקאי: שקיפות, שיתוף הציבור
אתר אמריקאי למניעת התאבדות חיילים
הציבור השולח את בניו ללשכות הגיוס חייב להיות בטוח כי המערכת עושה כל מה שרק ניתן כדי לאתר נטיות אובדניות בחיילים ולמנוע מהם להתאבד. מנתונים שמביא דו"ח הממ"מ מתברר כי בכל אחת מהשנים 2009–2011 עמדה ההתאבדות בראש רשימת גורמי המוות בשירות החובה.
אך טבעי הדבר שהן הציבור והן התקשורת מתעניינים בהרוגים כתוצאה מפעילות מבצעית. אבל המציאות מלמדת שיש להפנות תשומת לב ומשאבים כדי להציל את בעלי הנטיות האובדניות.
הדעה הרווחת בקרב אנשי בריאות הנפש היא שלא מעטים מאלה שהתאבדו בצבא ברגעי משבר היו יכולים להמשיך בחייהם אילו ידעה המערכת לזהותם מראש, לפרק את המטענים הפנימיים ההרסניים בנפשם ולנטרל אותם.
חלקו השני של דו"ח הממ"מ סוקר את פעילות משרד ההגנה האמריקאי למניעת התאבדויות בצבא ארה"ב. מוצגת בו תוכנית למניעת התאבדות שגובשה לפני כשנה ועיקריה הם: פיתוח מנגנון לאיסוף מדויק ככל האפשר של הנתונים על מקרי התאבדות; הקמת מאגר נתונים על התאבדויות המשותף למשרד ההגנה ולמשרד לחיילים משוחררים; ניהול קמפיין לעידוד חיילים לפנות לגורמי בריאות הנפש בשעת משבר. זהו קמפיין המעביר את המסר שבקבלת סיוע נפשי אין בושה וכי מתן סיוע כזה כמוהו כסיוע לחבר לנשק בשדה הקרב. מעל כל אלה מרחפת ההבטחה כי זיהוי הנטייה לאובדנות לא יפגע בסיווג הבטחוני ובקידום הצבאי.
צילום מסך מאתר חיל הרפואה של הצבא האמריקאי
רוב המלצות משרד ההגנה האמריקאי מבוססות על הצגת נתונים לציבור. דיוני הוועדות למניעת התאבדות של משרד ההגנה יהיו פתוחים לכל, והציבור יהיה רשאי להשתתף בהם. השקיפות, הפצת הידע הנצבר והנחלתו הן הציר לפעולות המשרד. דוגמה לדו"ח שנתי על אודות מתאבדים, כפי שהוא מוצג לציבור האמריקאי, אפשר למצוא כאן.
בישראל, לעומת זאת, לא מפורסמים דו"חות פומביים על מספר חיילי צה"ל שהתאבדו או על מאפייניהם הדמוגרפיים, וגם לא על פעילות צה"ל בהתמודדות עם הבעיה. גם נוהל הוראות קצין רפואה ראשי בדבר הפניית חיילים לטיפול גורמי בריאות הנפש אינו מפורסם ברבים. נוסף על כך, דיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ובהם הדיונים בנושא האובדנות בצה"ל, אינם פומביים ופרוטוקוליהם אינם נגישים לציבור הרחב (מתוך דו"ח הממ"מ, יולי 2013)