הקסם של פרנקל
טענה ריאקציונרית רווחת לנוכח שינויים תקשורתיים וציבוריים עכשוויים קובלת על לינצ'ים ציבוריים, טהרנות והפחדה של אנשים טובים מלקבל על עצמם משרות רמות בשירות הציבורי. הוכחה לשיטתם מצאו לאחרונה הקובלים בהחלטתם של יעקב פרנקל וליאו ליידרמן לוותר על משרת נגיד בנק ישראל, וזאת בשל רצונם שהרשויות והציבור לא יעמיקו חקר בפרשות מביכות שנקשרו בשמם. הנה, אמרו חסידי הריאקציה, בגלל עניינים של מה בכך (חשד בגניבה, ספק חשד בתלונה על הטרדה מינית) נמנע מהציבור שירותם של אנשים ראויים.
יעקב פרנקל, 24.6.13 (צילום: מרים אלסטר)
אלא שלמורת רוחו של פרנקל (בינתיים מדובר רק בו), הנסיגה מהמועמדות לא הפסיקה את החפירה העיתונאית בעברו. לפני שניגשים לדון בעובדות שנמצאו, יש לשית לב לכך שיש כאן סתירה לטענה האנטי-טהרנית ובוודאי לתיאוריות קונספירציה מצד ימין. הנה, המכונה ממשיכה לעבוד ללא קשר למינוי.
כל העיתונים נותנים ביטוי משמעותי להתפתחות החדשה: מסמך ששלחו הרשויות בהונג-קונג ובו הם סותרים את גרסתו של פרנקל כאילו מדובר היה בעניין של מה בכך, שבעקבותיו אף זכה להתנצלות מהרשויות בהונג-קונג, שגם כתבו לו כי הם מודים לו על שלא יגיש נגדם תביעה. כך ב"הארץ", שכתבו אמיר אורן הוביל את הטיפול בסיפור: "הונג-קונג שוללת את גרסת פרנקל: הוא נעצר והואשם", וכך ב"ידיעות אחרונות" (שעלה על הסיפור בזמן אמת והחמיץ אותו לגמרי): "כל האמת", נכתב בכותרת הראשית, ומתחתיה פירוט הסתירות בין גרסתו של פרנקל לבין המכתב הרשמי מהונג-קונג. גם ב"ישראל היום" מתפרסמת כותרת ברוח דומה, גם אם בולטת ומרשיעה פחות.
"רק לעתים נדירות הורס לעצמו איש ציבור את מעמדו במו ידיו כפי שעשה פרופ' פרנקל", כותב סבר פלוצקר, והדברים מובאים על שער העיתון שהיה הנפוץ במדינה.
פרנקל, מצדו, מוכיח שההתנהלות התקשורתית שלו אכן שלומיאלית. את גרסתו הוא מצליח למסור היום באמצעות "מעריב" דל הקוראים והתפוצה, ולא באמצעות כתב כלכלי או כללי בעל מוניטין, אלא באמצעות בעלי טור המתמחים (אם בכלל) בכתיבה פובליציסטית בנושאים שאין להם דווקא קשר לפרשה. "התביעה בהונג-קונג לפרנקל: אל תתבע", נכתב בכותרת על שער העיתון, המצטטת את גרסתו של פרנקל. "מכתב שנשלח לסין כחודש לאחר האירוע בחנות הדיוטי-פרי מחזק את גרסתו של הנגיד לשעבר. מכתב אחר שנשלח השבוע טוען: לא התנצלנו בפניו, הוא הובא בפני שופט".
הכפולה הפותחת מוקדשת לאייטם של בן-דרור ימיני, המציג את המכתב שהגיש פרנקל לוועדת טירקל, ובו אישוש לטענתו בדבר תגובת הרשויות בהונג-קונג, וכותב על "אובססיית הרדיפה" של עיתונאים, ולטור של אמנון לורד, הכותב על "הטלת טרור על חברה דמוקרטית" בידיהם של עיתונאים המבצעים עבודה עיתונאית. בעוד שהסגנון הסהרורי של לורד מקשה כתמיד להתייחס אליו ברצינות, הרי שימיני כותב מתון מעט יותר ומעלה טענה נכוחה: לפי שתי הגרסאות, פרנקל לא הואשם ולא הורשע, וסביר כי יסוד התקרית אכן בטעות אנוש שלו עצמו ולא בכוונה לבצע עבירה.
אלא שמה שימיני מסתיר כשהוא ממשיך את הטיעון לכיוון הכפשתם של הקולגות שלו הוא שהסערה הציבורית שאירעה והכריעה את נפשו העדינה של פרנקל לא היתה מתעוררת אם הנגיד לשעבר-לשעתיד היה חולק מלכתחילה עם הציבור, או למצער עם ועדת טירקל, את הפרטים המלאים על מה שהתרחש אז בשדה התעופה. מי שניסה לטייח ולהסתיר הוא זה שאחראי לניפוח. קסם הפיכתו של הזבוב לפיל, כמאמר הקלישאה שמצטט ימיני, אירע לא בשל האובססיה של עיתונאים, אלא בגלל ההיבריס של בעלי שררה וממון.
התעלול של אלון
"זה רציני? לוקחים יומנים של בחור ובודקים אותם בצורה כזאת? זה ההבדל בין פורום תקנה לבין בית-המשפט", ציטטו אתמול ב"מעריב" (צביקה קליין ויוחאי עופר) את "מקורביו של הרב מוטי אלון" בתגובה לדברים שנחשף שאמר הרב יעקב אריאל, ראש פורום תקנה, ובהם האשים את אלון בקיום יחסים מיניים עם נערים. אתמול הרשיע בית-המשפט את הרב. חסידיו, והוא עצמו, אינם מקבלים את הכרעת הדין.
הרב מוטי אלון בבית-המשפט בירושלים. 7.8.13 (צילום: פלאש 90)
"בתשובה של הרב אלון לצעיר שקם אמש באומץ וביקש ממנו להודות כי חטא, שב ונזכר הרב כי אנו בחודש אלול ואמר: 'אנו בחודש הסליחות, ואני שוכח וסולח לו'. כבוד הרב אלון, קצת התבלבלת. מי שצריך לבקש היום סליחה זה אתה, לא אף אחד אחר", כותב יובל גורן, והדברים מובאים על שער "מעריב" לצד תמונתו של אלון באותו מעמד, בקרב תלמידיו: "הרב אלון על הרשעתו: 'מצווה להשיב מלחמה'", נכתב בכותרת (אגב, אותו "צעיר", שתמונתו כשהוא נדחף החוצה מן החדר מככבת גם על שער "ידיעות אחרונות", הוא נחום פצ'ניק, יליד 1973, משורר ופעיל שלום, חובש כיפה שהותקף בצעירותו על-ידי רב. העיתונאים המתייחסים לתקרית אתמול מחמיצים את מלוא התמונה כשהם אינם מציינים פרטים אלו, הזמינים בחיפוש פשוט בגוגל, ומסגירים ניתוק מהמגזר שעליו הם מביעים את דעתם).
הכרעת הדין היא "צלצול הפעמון המבשר על ההקפה האחרונה", כתב אתמול קלמן ליבסקינד ב"מעריב". "בכל מה שקשור לפרשת הרב מוטי אלון, הכרזת בית-המשפט הבוקר, תהא אשר תהא, תיתן את האות ככל הנראה רק לתחילתו של טיפול פנימי, עמוק וכואב של הציונות הדתית בעניין". ליבסקינד קרא לאנשי פורום תקנה לחשוף את התלונות שהגיעו לידיהם בעניינו של אלון. התיקון כבר התחיל, כותב מתי גולן ב"גלובס", בעצם הקמתו של פורום תקנה.
כותרות כלכליות
הכותרת הראשית ב"דה-מרקר" עוסקת גם היום בנעשה בעולם ההייטק הישראלי, הפעם מהזווית הצרה של עולם ה"אקזיטים": "AOL רוכשת חברת פרסום וידיאו ישראלית ב-405 מיליון דולר". אותו אירוע מסוקר בשער "גלובס" בכותרת הבאה: "פספוס ענק? AOL רוכשת את Adap.Tv האמריקאית, שהוקמה על-ידי ישראלים, ב-405 מיליון דולר". האם גאווה לאומית והצלחה תדמיתית גם הן עניין של גיאוגרפיה? בוודאי, אולם מאחר שבסיקור עצמו של "גלובס" לא מצאתי זכר ל"פספוס" או לכך שמדובר בחברה אמריקאית, ייתכן כי התחרות העבירה את עורך השער של "גלובס" על דעתו והוא החליט לנקום בחברה שהעניקה ראיונות למתחרה "דה-מרקר".
ב"כלכליסט" וב"גלובס" הכותרות הראשיות עוסקות בנושאים משמעותיים יותר. "מעלימים מס ואחר-כך מלבינים אותו: 'עשרות מיליארדים נגרעים מקופת המדינה'", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", המכריז על "פרויקט מיוחד". "כלכלת הצללים של ישראל", נפתחת כותרת המשנה, "כך 'מכבסים' ומכניסים את הכספים שנצברים ב'שחור' לכלכלה הלגיטימית: משימוש בעסקים עתירי מזומנים, דרך עמותות, הלוואות בדויות ורכישת כרטיסי זכייה ועד שימוש בצ'יינג'ים, אתרי הימורים וחשבונות מסביב לעולם". הכתבה, של אלה לוי-וינריב, עוסקת בנושאים המטופלים מעת לעת בעיתונות הכלכלית, ובכל זאת היא מאירת עיניים.
ב"כלכליסט" ממשיכים בפרויקט משלהם, "דיור עכשיו", עם הכותרת "אין לנו הון התחלתי גם לדירה הכי מסכנה", המפנה לתיעוד קורותיה של משפחה צעירה שידה אינה משגת לרכוש דירה. "'כלכליסט' חוזר שנתיים וחצי לאחור", אז אירעה מחאת הדיור הגדולה, "ומגלה שלא הרבה השתנה".
ובינתיים, באי.די.בי
"רני רהב דרש השבוע מהיועץ המשפטי לממשלה ועדת חקירה ממלכתית ש'תבדוק את התוהו ובוהו בבורסה', והאשים את השר לשעבר משה כחלון בקריסת השוק. אבל על ראש היחצן בוער הכובע", כותב משה גורלי במדור "חקר ביצועים", הפותח את מוסף "כלכליסט", "כי רהב הוא קולו של נוחי דנקנר, שתשלובת מעלליו מצדיקה פרק שלם בכל דו"ח חקירה על הקריסה, אם ייכתב כזה. הפירמידות, מינופי העתק, ההשקעות המופקרות בווגאס ובקרדיט-סוויס והשכר המופקע למנהלים מחקו מיליארדים לחוסך הישראלי ותרמו תרומה משמעותית להרחקת המשקיעים מהבורסה יותר מכל שר שהרפורמה שלו חתכה את הרווחים החזיריים של חברות הסלולר והחזירה קצת כסף לאזרחים. אם צריך לחקור משהו, כדאי לחקור איך הבנקים והגופים המוסדיים שמו את הכסף שלנו על קרן הצבי של דנקנר, חברותיו וחבריו".
"נכשלתם, לכו הביתה", נכתב מעל מאמר של ד"ר גלי אינגבר, הנפרש על פני עמוד וחצי ב"גלובס" ומלווה בתמונה גדולה של דנקנר בבית-המשפט כשהוא מסתודד עם נאמנו חיים גבריאלי. "די להביט בדו"חות הכספיים של מרבית חברות ההשקעה של הטייקונים כדי לקבל את תמונת ההתנהלות של 'מלח הארץ'. לא ניהול מקצועי זהיר ולא מחשבה ותכנון ראויים, אלא שורה ארוכה של מחדלים ניהוליים והשקעות כושלות, ובעיקר מנופים-פיננסיים מסוכנים וחסרי אחריות, שאיש עסקים סביר לא היה מעז להניף עם כספו הפרטי", הוא סיכום דבריה המודגש על-ידי העורכים.
"עסקת מכירת כלל-ביטוח צפויה להיסגר עד מחר", מדווחת כותרת ידיעה של גולן חזני בשער מדור שוק ההון של "כלכליסט". "המו"מ בעסקת כלל-ביטוח מתכנס, והצדדים הגיעו להסכמה על סוגיות במחלוקת. בחזית השנייה של דנקנר – מציאת משקיע לאי.די.בי אחזקות – מחזיקי האג"ח מעוניינים בהצעת אלשטיין".
כותרת הידיעה באותו עניין ב"דה-מרקר", של מיכאל רוכוורגר ושלי אפלברג, היא כדלקמן: "האם דנקנר יצליח להביא משקיע לאי.די.בי ברגע האחרון? ביום ראשון אמורים בעלי האג"ח של אי.די.בי אחזקות להצביע על מתווי הסדר החוב המוצעים. נוחי דנקנר, שמנסה עדיין להשיג ברגע האחרון מימון של 800 מיליון שקל, עשוי לקבל דחייה נוספת בקיום ההצבעה. נציגות בעלי האג"ח נפגשה עם נציגי קבוצות שבוחנות השקעה באי.די.בי. המשך יבוא".
קצת ספורט
"הסכם עיני-לבנת" היא כותרת מדור הספורט של "ידיעות אחרונות". מתחת לה מפורטות חמש הבנות שגובשו, לכאורה, בין יו"ר ההסתדרות לבין שרת התרבות והספורט: "אבי לוזון יסיים את תפקידו בחודש יוני הקרוב, היו"ר הבא ייבחר על-ידי ועדת איתור בראשות שופט, בתי-הדין ואיגוד השופטים יתנתקו מההתאחדות, תוקם מינהלת ליגה לא יאוחר מסוף דצמבר 2013, תונהג שקיפות מלאה בהתאחדות ובקבוצות". לפי כותרת המשנה, המפנה לידיעה של נדב צנציפר ומשה שיינמן, "לוזון עודכן בפרטים, ובימים הקרובים צפוי להודיע אם הוא מקבל את ההסכם".
אוי מה קרה לו
אין דבר העומד בפני קידום המכירות. יצחק לאור, סופר, משורר ומי שלא הוגש נגדו כתב אישום בגין הטרדות מיניות ואונס, מקבל מ"הארץ", מקום עבודתו זה שנים לא מעטות, ראיון שער במוסף התרבות לרגל הוצאה מחדש של אחד מספריו. הראיון נפתח בדברי חלקות של המראיינת, מיה סלע, המצטטת מבקרים שאינם מזדהים בשמותיהם, המשווים את לאור לטולסטוי ומחלקים לספרו מחמאות מ"ענק" וצפונה.
אתמול התפרסם במוסף התת-תרבות של "ידיעות אחרונות" ראיון לרגל צאתו לאור של ספר שנוסד על אדניו של גילוי עריות משולש: הספר יצא בהוצאת הספרים של העיתון, המרואיינת היא עורכת בעיתון, והמראיינת כפופה למרואיינת. לעומתו, הראיון ב"הארץ" תמים למדי: מיה סלע אינה כפופה ללאור והספר אינו יוצא לאור בהוצאת שוקן, יש כאן רק עיתון המציע במת קידום מכירות לאחד מעובדיו.
ואולם, העניין האתי בראיון אינו מוגבל לסוגיות הנזכרות לעיל. נגד לאור הוגשה תלונה על אונס שלא נחקרה מאחר שחלה עליה התיישנות. מגישת התלונה היתה אחד האדנים שעליהם נשען תחקיר בתוכנית "המקור", שהציגה "עדויות של סטודנטיות ומשוררות לפיהן המשורר והמרצה המוערך יצחק לאור הטריד אותן". "מדוע המשיך לאור לעבוד באוניברסיטת תל-אביב, בבית-הספר לקולנוע סם שפיגל ובעיתון 'הארץ' גם אחרי שתלונות עליו הגיעו לממונים?", נשאל בתחקיר. כידוע, ב"הארץ" המשיכו להעסיק את לאור גם אחרי התוכנית, וגם, מסתבר, להעניק קידום מכירות חינמי לספר שכתב לפני שני עשורים. אבל בכתבה דבר נוסף שעלול להטריד, והוא שההערצה של סלע ושל עורכיה לספריו של לאור מתפשטת גם להגנה עליו עצמו.
כך מתארת סלע את ההאשמות של נשים כי לאור תקף אותן כ"מתקפה עזה" – כלומר, הן, בעצם, התוקפניות. המגמה ממשיכה גם בתיאור שלפיו "זה התחיל באינטרנט והתקשורת קפצה על העגלה", משל מדובר באיזו שערוריית מין בכיכובה של כוכבנית ולא בהאשמות במעשים חמורים כלפי דמות בעלת מקדם רייטינג אפסי. "בסופו של דבר", מסכמת סלע, "לאור מעולם לא נחקר במשטרה, שלא לדבר על כתב אישום", כאילו טיפול פלילי בהאשמות בהטרדה ותקיפה הוא אמת המוסר היחידה. לאור, מוסיפה סלע, למד לקח מהפרשה. לא לגבי עצמו, אלא לגבי המתלוננות נגדו ומי שנתנו להן במה: הם סובלים מ"עדריות".
מאחר שמדובר בכל זאת באיש רוח, המלא טענות מוסריות כרימון כלפי כל סובביו, מכוון לאור את סכין הביקורת הצולבת גם כלפי עצמו. הוא מודה שהיה לא נחמד. בעצם, גם זה לא: היתה "אי-נחמדות גדולה מאוד בחיים שלי". ובכלל, הוא מסביר, כל הנשים הללו בסך-הכל התאכזבו מכך שדחה אותן ("בילבלו בין כאב נשי על 'היה והלך' ותירגמו אותו ל'עשה עוול'"). וכמובן, איך אפשר בלי "העולם השתנה, החקיקה השתנתה, דברים שאמרת ועשית פעם, היום אתה לא יכול להגיד ולעשות, לטוב ולרע", ויש גם "אני שיכור הרבה", ומסכת התירוצים. הטחת ההאשמות ממנו והלאה, וההתקרבנות מסתיימת בהשוואה עצמית לשני סופרים גדולים (בוקובסקי, קארבר) ולפליאה: "כתיבה ספרותית בלי ליבידו? זה נורא" ו"רק לגבר אשכנזי אסור", כי בסופו של דבר, מה הן כל אותן נשים שהותקפו אם לא מכשול בדרכו של האוונגרד הספרותי.
אבל הדבר המדהים ביותר בכל הראיון הזה, חוץ מעצם פרסומו, הוא השאלה המדהימה הבאה שמפנה סלע ללאור ושמקדימה את המלל האטום שלו: "למה אתה חושב שזה קרה דווקא לך?". כי זה קרה לו. לו, ולא לאלו שאותן תקף (כלומר, היה לא נחמד).
התפוחים הרקובים מכריעים את החבית
רשות השידור היא אחת הנקודות הרקובות ביותר בתחום ההולך ונרקב ממילא של התקשורת הישראלית. הריקבון בשידור הציבורי כה גדול, עד כי לראשונה מאז הקמתה של הרשות הדיבורים על סגירתה נדמים ממשיים. זהו השלב שבו התפקעות המורסה עוברת להילוך גבוה, והאמת מפעפעת חמה מתמיד וגולשת לפומבי. אתמול היה זה המאמר של יעקב אחימאיר, אחד משרידי המכובדות האחרונים של הרשות, שכתב למעשה כי אין דרך למנוע את חיסולה, והיום זה הראיון יוצא הדופן בכנותו של לי-אור אברבך עם חיקה גינוסר, יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים (זו הפעם השנייה) ובעל ותק של יותר מ-30 שנה ברשות.
את כל מה שנאמר בדרך כלל אוף דה-רקורד מגישים היום ב"גלובס" על השולחן, ללא שום סלסולים:
"ההנהלה – מהמנכ"ל יוני בן-מנחם ועוזרו הבכיר (זליג רבינוביץ', ל"א) ומטה – זו ההנהלה הגרועה ביותר שהיתה לרשות השידור בכל הזמנים. רק בגללם מדברים היום על סגירה. המליאה לא יותר טובה. הם נתנו להנהלה גיבוי מלא לדברים שלא יתקבלו על הדעת, כמו להשאיר את משה נסטלבאום בתפקידו, כשתחתיו אנשים רבים שהעידו נגדו בקובלנה. בימים האחרונים הם החליטו שהם יוצאים נגד ההנהלה, אבל הם סוגרים את דלתות האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו".
"שיקולי הניהול היום ברשות השידור אינם לטובת המערכת, הכל אישי. אם ההנהלה הזו היתה מתפטרת, היה סיכוי שזה יציל את רשות השידור. הרי יש טענות להנהלה מכל עבר – המשנה ליועמ"ש אבי ליכט, האוצר, השרים".
"כל זמן שהמינויים ברשות השידור פוליטיים, שהממשלה קובעת מי יהיה המנכ"ל ומי יהיה היו"ר – והיה ניסיון של השר הממונה לשעבר איתן כבל לשנות את זה – זו בעיה גדולה, וצריך לא פחות מנס כדי שתצא מזה הנהלה טובה. כשמינו את בן-מנחם, לקחו אותו פחות בשל יכולות ניהול – ויותר כי האמינו שהוא האדם הנכון שיוכל לעצור את השידור בכל פעם שביבי נואם באיזה מקום זניח, ושהוא לא יחזיר את השידור עד שהוא לא יסיים את המלה האחרונה בנאום".
"חד-משמעית: אין תמורה לאגרה. ועדיין זה לא אומר שאין לנו תוכניות סוגה עילית ברמה הגבוהה ביותר, אבל אנשים לא טורחים לגלות את זה. הבעיה העיקרית היא שכל ההתקשרויות שלנו להפקות החיצוניות איומות. למה? זה הכל עניין של ניהול. יש ימים של רייטינג של פחות מ-1%. זה דבר שלא היה מעולם בתולדות רשות השידור. אי-אפשר להאשים אף אחד ברשות על זה, פרט להנהלה. זה לא התחיל במשמרת שלה, אבל הם העצימו את זה. ההידרדרות הגדולה התחילה לדעתי אצל ג'ו בראל ולא נעצרה מאז. הנה, גם הרדיו מתחיל לרדת בהאזנה, ולא בכדי – אלה אותם אנשים ואותם מינויים. איבדנו את הבוקר של קול-ישראל לגלי-צה"ל. גם את הדבר הכי טוב שהיה הם מקלקלים".
"[העבודה העיתונאית ברשות השידור ראויה?] לא. חלקה עבודה מוזמנת. בגלל זה דאגו לשים את המנהלים האלה, כי צריך לשלם למי שמינה אותם. חשוב להגיד, יש עיתונאים נפלאים ברשות השידור. יעקב אחימאיר, אילה חסון, אורן נהרי, אריה גולן, קרן נויבך. יש אנשים מעולים – אבל הם הצליחו להחדיר גם אנשים פחות טובים כדי להשמיע את הממשלה".
ענייני תקשורת
כתבה מתורגמת, מפגרת כצפוי, על מגיש תוכניות הריאליטי סיימון קאוול ש"עומד להפוך לאבא", זוכה במוסף "המגזין" של "מעריב" לכותרת משנה ("עם הון אישי שנאמד ב-250 מיליון לירות-שטרלינג, ועם שלוש תוכניות בפריים-טיים האמריקאי והבריטי, לא לתינוק ולא לאמו צפויים בעתיד חיים קשים במיוחד") המתמצתת את המתח בין שקר לאמת שמאחורי עיתונות הזוהר למיניה, זו שנבנית מדיווח על הצרות, האסונות והטרגדיות שחווים בעלי חשבונות בנק תפוחים מדי, תוך כדי שהיא מאדירה את המיתוס שאותו חשבון בנק עצמו יעשה את החיים לקלים ומושכים.
הבלוג "ביי סייד מטריקס": נתן ליפסון הסתמך ב"דה-מרקר" על מקור מפוקפק, בלוג פיננסי קונספירטיבי ידוע לשמצה.