יצחק לאור, סופר, משורר ומבקר, יליד 1948, החל לעבוד ב"הארץ" בקיץ 1985. במשך 13 שנה היה משכתב ועורך בדסק החדשות. במהלך התקופה הזו, מ-1990, לאחר שמשה גל התמנה לראש מערכת החדשות, עלה במעט מעמדו של לאור. הוא החל לעבוד כ"מוריד" (כלומר, שולח עמודים לדפוס) שלוש פעמים בשבוע.

עבודה זו כללה קריאה של ידיעות ששוכתבו ונערכו על-ידי אחרים כדי לוודא שהמלאכה נעשתה כראוי, הגהה של הטקסטים, הערת הערות ודרישת תיקונים במקרה הצורך. על-פי עדותו, המשיך לאור באותו זמן לעבוד גם במשמרת נוספת פעם בשבוע, כמשכתב מן השורה.

בשנת 1998, מעט לאחר שאלוף בן החליף את משה גל בתפקיד ראש מערכת החדשות, עזב לאור את דסק החדשות של העיתון ועבר לכתוב עבור המוסף "תרבות וספרות", שם הוא כותב עד היום. לאור מועסק כיום ב"הארץ" כשכיר, בחוזה אישי. הוא כותב בביתו, ובשנים האחרונות אינו מרבה להגיע למערכת העיתון.

לאחרונה עלה שמו של לאור כמי שביצע לכאורה עבירות מין כלפי נשים. עדויות שפורסמו בבלוגוספירה עוררו כמה כלי תקשורת לחקור בעניין. ב-17.2.10 שודר בתוכנית "המקור" של ערוץ 10 תחקיר של העיתונאית נסלי ברדה, שהציג עדויות על מגוון הטרדות מיניות שביצע לאור, לכאורה, בעשרות השנים האחרונות; החל מאמירות מיניות משפילות בפומבי, וכלה באונס. כמה מהמעשים המיוחסים לו התבצעו במהלך עבודתו בדסק "הארץ".

ד"ר הגר להב, שעבדה בדסק החדשות לצד לאור ואף הגיעה לתפקיד ראש מערכת החדשות, סיפרה לברדה ולעיתונאית בילי מוסקונה-לרמן על התעללות שעברו היא וחברותיה לעבודה מידי לאור, ועל טרור שהשליט עליהן באמצעות הערות מיניות בוטות. שבוע לאחר שידור התחקיר שודרה ב"מקור" עדות נוספת, מפי עובדת אחרת ב"הארץ", שטענה כי לאור תחב בכוח אצבעו לפיה, פעם אחר פעם, למרות שניסתה להתנגד. לאור, בתגובה להאשמות תחקיר ערוץ 10 ובתגובה לכתבה זו, מכחיש מכל וכל את ההטרדות המיניות המיוחסות לו.

המעשים המיוחסים ללאור

המעשים המיוחסים ללאור אירעו בכמה מקומות ומסגרות. כתבה זו תנסה להתמקד בקורותיו במערכת "הארץ". משיחות של "העין השביעית" עם נשים וגברים שעבדו עם לאור במערכת "הארץ" מצטיירת תמונה מעט מורכבת מזו שעלתה מהתוכנית "המקור": יש הרואים בלאור מטרידן מיני כפייתי וסדיסט, המשפיל ומטיל טרור על חלשים ובעיקר חלשות, ויש הרואים בו סתם אדם וולגרי וגס רוח.

כך יש מי שמספרת על אדם שמעיר דרך קבע לעמיתות שלו הערות בוטות ומשפילות בעלת גוון מיני, אדם שנטפל לנשים צעירות וחסרות ביטחון עצמי, פעם אחר פעם. לדברי אותה עובדת, העבודה בעיתון לוותה בתחושות פחד, חרדה ואף שיתוק מפני לאור המאיים, ובצורך מתמיד לגייס משאבים נפשיים כבירים כדי לבצע את המלאכות היומיומיות בדסק החדשות. לעומתה, מועסקים אחרים בדסק, ובהם גם נשים, מתארים את לאור כאדם בוטה, שהטריד עובדות על רקע מיני, אולם מציינים שההטרדות הללו לא היו במידה שחרגה מהמקובל באותה תקופה.

מועסקת לשעבר ב"הארץ", שעבדה לצד לאור, אמרה ל"עין השביעית" כי באותן שנים, נשים רבות שמעו מפי גברים שעבדו לצדן הערות על אברי המין שלהן. היתה זו, כך היא מספרת, תופעה שגרתית, שכל עובדת היתה יכולה להיתקל בה בכל מערכת חדשות, לעתים לצד צביטות "מחמיאות" בישבן.

לאור, לפי גרסה זו, היה פוגעני יותר בדבריו, בשל יכולתו להתנסח באופן מדויק עד להכאיב, אבל לא חריג בעצם החירות שנטל לעצמו להעיר הערות סקסיסטיות לעובדות לצדו. לצד העדויות הללו, יש גם עדויות שטוענות כי הרקע המיני כלל לא היה משמעותי בהתבטאויות של לאור כלפי עובדות בדסק, וכי לאור נהג בגסות רוח דומה גם כלפי גברים.

בשנת 1998, כאמור, עזב לאור את דסק החדשות של "הארץ". הזרז לעזיבתו היה שינוי ארגוני שייתר את תפקיד ה"מוריד". באותה שנה החלה מערכת העיתון להשתמש בקווארק, תוכנה שאיפשרה מעבר משיטת עבודה של שכתוב כללי של ידיעות חדשותיות והעברתן אל "מוריד" אל שיטת עבודה של עריכת כל עמוד בנפרד.

לאור לא היה היחיד שעזב את הדסק באותה תקופה, ואין עדות הקושרת באופן ישיר את עזיבתו עם התנהגותו בדסק לאורך השנים. יחד איתו עזבו עוד עובדים ותיקים, כחלק מהרענון התמידי הנדרש בדסק חדשות. כמה מהם, כלאור, השתלבו באגפים אחרים של העיתון. יחד עם זאת, סביר להניח שהיה מי ששמח לנצל את ההזדמנות לשחרר את דסק החדשות מנוכחותו של לאור. אף שאין חולק על תרומתו המקצועית לדסק, על רוחב ידיעותיו ונסיונו העשיר, על-פי כל העדויות, נוכחותו לא תרמה לאווירה נעימה. אלוף בן, ראש מערכת החדשות בתקופה זו, סירב להשיב לפניית "העין השביעית".

מה ידעו הממונים

"יש בכל מערכת שעובדת, במיוחד בלילה, סיפורים כאלה למכביר", אומר דייוויד לנדאו, מי שערך את "הארץ" בשנים 2004–2008. "יש כל הזמן מתחים מיניים בלילות". לנדאו, שהגיע לדסק החדשות של העיתון בשנת 1993 והיה ראש הדסק למשך כשנה, אומר כי היה "מודע מאוד בזמן אמת לסיפורים האלה". הוא מספר כי נחשף בעצמו לנסיונות של לאור להלך עליו אימים.

"אני רוצה להביע באוזניך, אמנם באיחור של 15 שנה, תלונה על התבטאויות בלתי הולמות בעליל של יצחק לאור על ואל ראש הדסק דאז, דהיינו אני", אומר לנדאו בסרקזם. "קרה לא פעם ולא פעמיים שיצחק לאור, שידוע בלשונו המשוחררת, ראה לנכון להתבטא ברוח לא הולמת עלי ואלי ולי ובכל ההטיות של המלה, אבל אני לא שתקתי לו, החזרתי לו מנה אחת אפיים, וכך הגענו ליחסי עבודה תקינים ככל האפשר בין אנשים שאף אחד מהם לא מלאך". לדברי לנדאו, לאור "חוטא בלשונו השכם והערב. בין זה לבין הטרדה מינית סדרתית וקשר של שתיקה, המרחק עדיין רב".

אתה היית הממונה עליו, קל היה לך להתמודד מולו.

"נכון, אבל לא היתה בידו שררה על אף אחד בדסק. לא הוא לקח לעבודה, לא הוא ריאיין ולא הוא פיטר. תפקידו בדסק לא היה תפקיד ניהולי. הוא היה בכיר כלפי החומר הכתוב, לא כלפי האנשים".

תמי ליטני, שהצטרפה ל"הארץ" לפני כשלושים שנה ופרשה מתפקיד סגן העורך של העיתון לפני כשנה, אומרת שבמהלך תקופת עבודתה בעיתון שמעה "דיבורים" על "הפה הגדול" של לאור, ולא מעבר לכך. עורך ותיק בדסק החדשות מוסר גרסה דומה, וכך גם עורך בכיר אחר בעיתון. אחד מראשי הדסק לשעבר ב"הארץ", ששימש בתפקיד בחלק מהתקופה שלאור עבד בדסק, מספר כי לאור יצר "אווירה לא נעימה", אך זו לא נבעה מהטרדה מינית של נשים דווקא, אלא מהערות בוטות כלפי כל העובדים לצדו, נשים וגברים כאחד.

עטיפת הספר "דברים שהשתיקה (לא) יפה להם" (הוצאת בבל)

במלים אחרות, נראה כי נוהגו של לאור להעיר הערות משפילות לעמיתיו לעבודה היה ידוע במערכת העיתון לבכירים ולממונים הישירים עליו, אך הפירוש שקיבלו ההערות הללו אינו אחיד. יש עובדות שראו בכך הטרדה על רקע מיני והתקשו לתפקד בסביבתו של לאור. עובדות ועובדים אחרים ראו בכך לא יותר מגסות רוח. אחת העובדות, שכיהנה לצד לאור בדסק החדשות, טוענת כי לא ניתן לדבר על "קשר שתיקה" שנקשר בעיתון "הארץ", משום שמבחינת הפרשנות שניתנה בזמנו להתנהגותו – לא היה על מה לשתוק. זו היתה הנורמה.

לאור, יש לציין, הוא מהדמויות הבולטות בשמאל הרדיקלי בישראל. האם בחוגים מסוימים זכה לחסינות על התנהגותו בשל עמדותיו הפוליטיות? הנה כך כתב השבוע העורך הישיר של לאור, בני ציפר, ביחס ל"פלוני אלמוני, שמאשימים אותו עכשיו בהטרדה מינית", במסגרת הבלוג שלו באתר "הארץ": "מתחת לאף של האנשים האלה נעשות עוולות קטנות וגדולות ומעשי ונדליזם לפלסטינים, והם עייפים מכדי להזיז את התחת שלהם ולמחות או לבוא ולו פעם אחת להשתתף בהפגנת מחאה בבילעין או בנעלין או בשיח' ג'ראח. אבל כשנוגעים באשה לרעה מבחינה מינית, הם מזדקפים על הרגליים האחוריות, כי זה יותר פיקנטי ויותר סקסי".

חנוך מרמרי, שכיהן כעורך משנה ב"הארץ" משנת 1988 ומאוחר יותר, בין השנים 1991–2004, כעורך העיתון, טוען בהקשר זה כך: "אני דוחה על הסף גם את הטענה המשתמעת על קשר שתיקה כביכול, ששרר במערכת 'הארץ' כדי לגונן על לאור או על אחרים. קשר גורף להסתרה והשתקה לא ייתכן כלל בסביבת עבודה פתוחה כמו זו הקיימת במערכת חדשות של עיתון".

על-פי החוק למניעת הטרדה מינית, על מעסיק למנות אחראי לריכוז וטיפול בתלונות על הטרדה מינית במקום העבודה. עדה אושפיז, שמונתה בעיתון "הארץ" לתפקיד זה לאחר כניסת החוק לתוקפו, אומרת כי בכל השנים שבהן מילאה תפקיד זה, עד אמצע שנות האלפיים, לא הגיעה אליה אף תלונה על לאור. יש לציין כי בתקופה זו, לאור כבר לא עבד בדסק החדשות של העיתון.

המעמד החוקי של המעשים

בשלהי 1998 נכנס לתוקפו החוק למניעת הטרדה מינית, המגדיר, בין היתר, את נוהל ההתמודדות המחויב של מעסיק עם תלונות על הטרדה מינית במקומות עבודה. האם העובדה כי ההתנהגות המיוחסת ללאור התרחשה לפני כניסתו לתוקף של החוק הזה פוטרת אותו ואת מעסיקיו מאחריות?

לדברי המשפטנית ד"ר אורית קמיר, שהשתתפה בניסוח החוק, עוד לפני שדנים בהתנהגות המיוחסת ללאור בראי החוק למניעת הטרדה מינית, יש לבטל את ההבחנה המקובלת בין "הטרדה מינית מילולית" ל"הטרדה מינית פיזית". קמיר מסבירה כי הביטוי "הטרדה מילולית" אינו קיים בחוק למניעת הטרדה מינית, ולמעשה אינו מוזכר בספר החוקים של מדינת ישראל.

לדעתה, עצם השימוש בביטוי כזה בדיון על הטרדות מיניות נועד להטעות וליצור את הרושם כי החוק מבחין תמיד בין עבירות קלות, הנובעות ממלים בלבד, ובין עבירת קשות יותר, הנובעות ממעשים. בפועל, מסבירה קמיר, יש עבירות המוזכרות בחוק למניעת עבירה מינית, המתבצעות באמצעות מלים בלבד, אך מחייבות על-פי חוק עונש חמור יותר מאשר הטרדות מיניות הכוללות מעשים פיזיים. משום כך, העיקר הוא התוכן וההקשר של המלים, ולא העובדה שההטרדה בוצעה באמצעותן (ולא במעשים פיזיים).

בניין מערכת "הארץ" (צילום: "העין השביעית")

אשר לפירוש המשפטי של ההתנהגות המיוחסת ללאור, לדברי קמיר, גם לפני כניסת החוק לתוקף ניתן היה להעמיד לדין אדם שהטריד מינית, זאת על-פי סעיפים שונים בחוקים אחרים, ותיקים יותר. כך מגע לצורך "גירוי, ביזוי או סיפוק מיני" יכול היה להיחשב מעשה מגונה, האסור על-פי חוק. אמירה משפילה בפומבי היתה יכולה להיחשב הוצאת דיבה. אמירה פולשנית היתה יכולה להיחשב עבירה על חוק הגנת הפרטיות.

אין בכך כדי לקבוע שההתנהגות המיוחסת ללאור ב"הארץ" היתה נחשבת עבירה על החוק. גם תחיבת אצבעות לפה של עמיתה, כפי שנטען שעשה לאור ב"מקור", לא תיחשב למעשה מגונה אלא אם כן יוכח כי הפעולה נעשתה לצורך גירוי, ביזוי או סיפוק מיני. ההכרעה תלויה בפרשנות שתינתן למעשים.

בעיני קמיר, ההיבט המשפטי הפורמלי אינו צריך להיות עיקר הדיון הציבורי על הטרדה מינית במקום העבודה, וגם לא במקרה של לאור. "מה שצריך להפיק מזה", היא אומרת, "הוא שאותן התנהגויות שהיום אנשים יודעים שהן הטרדות מיניות ואסורות היו תמיד, בין אם אפשר היה לתפוס אותן בסעיפים אחרים ובין אם לא. והשאלה הגדולה היא השאלה האתית". העלאת הדיון למישור האתי מחדדת את השאלה מה ידעו הממונים על לאור בתקופת עבודתו בעיתון, וכיצד פירשו את אשר ידעו.

מה עשו הממונים

לשון החוק למניעת הטרדה מינית, יש להדגיש, דורשת מהמעסיק "לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם". כלומר, על המעסיק לטפל במקרים הללו גם אם נודע לו עליהם באופן עקיף, שלא באמצעות תלונה רשמית לאחראי שמונה לתפקיד.

את ההיגיון שעומד מאחורי הנוסח של החוק ניתן להחיל גם על המציאות שלפני כניסת החוק לתוקפו. דהיינו, על המעסיק לבדוק כל מידע על הטרדה מינית שמגיע לידיעתו, גם אם אין מדובר בתלונה רשמית. בשנים שלפני כניסת החוק לתוקפו, ולפני מינוי אושפיז לתפקיד, הכתובת המיידית לתלונות על הטרדות מיניות ב"הארץ" היתה האחראים הישירים על העובדות. בדסק החדשות מדובר בראש הדסק וראש מערכת החדשות.

בתגובה הרשמית של "הארץ" לדיווחים שונים על הטרדות מיניות מצד לאור נקבע כי לעיתון לא הגיעה תלונה על הטרדה או תקיפה מינית מצדו. לדברי לנדאו, בשנה שבה עבד כראש הדסק לא הגיעה אליו תלונה על הטרדה מינית מצד לאור. גם ראש דסק אחר, שביקש להישאר בעילום שם, מספר שלמיטב זכרונו, בתקופתו לא הגיעה אליו ולו תלונה אחת על התנהגותו של לאור.

אנשים אחרים שעבדו עם לאור בדסק החדשות טוענים כי במהלך השנים הארוכות שבהן עבד שם, הועברו תלונות על התנהגותו לראש מערכת החדשות דאז, משה גל, ולדבריהם, התלונות הללו הובילו את גל להעיר ללאור, ופעם אחת אף להשעותו מהעבודה לפרק זמן. גל, כך נטען, העביר כמה מהתלונות הללו לידיעת לפחות אחד מעורכי העיתון באותן שנים – גרשום שוקן, שערך את "הארץ" עד 1990, או חנוך מרמרי שהחליפו.

משה גל סירב להגיב לטענה זו, ואילו מרמרי אומר בתשובה לשאלה, אם במהלך השנים שבהן עבד בעיתון התלוננו בפניו על התנהגות לאור: "העובדה שאתה שואל שאלה כזאת בשנת 2010, כשאני כבר שש שנים לא משמש עורך 'הארץ', וכשיצחק לאור לפחות עשר שנים לא עובד בדסק החדשות של העיתון, תמוהה כשלעצמה. את תהיותי הנוגעות לגל התלונות המאוחר ולאופן הצגתן כבר הבעתי כאן" (19.2.10).

לדברי מרמרי, לפני כניסת החוק למניעת הטרדה מינית לא היה ב"הארץ" תקנון משמעת רשמי שבו נקבע נוהל לטיפול בתלונות על הטרדות מיניות. למרות זאת, מרמרי מדגיש כי "ב-16 שנותי בתפקיד טיפלתי באינספור תלונות שהופנו נגד חברי המערכת, מתוך העיתון ומחוצה לו, תלונות שהגיעו ישירות או הועברו על-ידי דרגי ביניים. אופן הטיפול היה תלוי ברצינות התלונה ובחומרת הטענות שהוצגו בה. מובן מאליו כי לאיש מחברי המערכת לא היתה חסינות כלשהי. מעולם לא דנתי בפומבי בתלונות כלשהן, ובוודאי שאין בכוונתי להתחיל בכך עכשיו. תוצאות הטיפול בתלונה, במקרה שהיה בו צורך, נמסרו על-ידי רק למי שנגע ישירות בדבר – אלא אם ננקטו בה הליכים הנראים לעין. אין בכוונתי לסטות מהעמדה הזו בתשובה לשאלה גורפת כמו זו שאתה מציג".

כאמור, יש גרסאות שונות באשר למהות התלונות כלפי לאור. יש מי שטוען כי התלונות נבעו ממעשי הטרדה מינית של לאור. יש מי ששולל לחלוטין את הטענה שהתלונות נסבו על מעשים עם גוון מיני. בתשובה לפניית "העין השביעית" מסר לאור כי הפעם היחידה שבה הושעה מתפקידו, בסוף שנות השמונים, כלל לא נגעה להתבטאות בעלת גוון מיני. לדבריו, הושעה לזמן מה משום שבעקבות הוראת בכירים ממנו, שיכתב ידיעה שנועדה להגיע לעיתון "חדשות", אך הגיעה לדסק "הארץ".

נכון לעכשיו נראה כי ב"הארץ" אין מתכוונים לפעול בעקבות הפרסומים על לאור. בגליון שישי של "תרבות וספרות" שהתפרסם לאחר שידור התחקיר בערוץ 10, פורסם טקסט של לאור. ביום שישי שאחריו לא פורסם טקסט, אולם הן לאור והן ב"הארץ" מכחישים שמדובר בהשעיה, והובטח כי טקסטים נוספים של לאור יתפרסמו במוסף. בני ציפר, עורך המוסף, לא הסכים להתייחס לנושא. מו"ל העיתון עמוס שוקן לא מסר תגובה.