בינואר 2010 פירסם "הניו-יורק טיימס" כתבה שבה צוטט מקור בכיר בחברת אפל. המקור דיבר על מנכ"ל ומייסד אפל, סטיב ג'ובס, שהיה אז עדיין בחיים. אותו מקור קבע נחרצות: "סטיב מאמין בחברות המדיה המסורתית ורוצה בטובתן. הוא מאמין שהדמוקרטיה קשורה בחופש הביטוי וחופש הביטוי קשור בעיתונות מקצועית". כמה ימים אחר-כך צוטט מקור אחר באפל כמי שאומר: "מר ג'ובס תומך מאוד בתקשורת הישנה והוא מחפש דרכים לעזור לה על-ידי פיתוח שיטות הפצה חדשות". כן, ג'ובס רצה להציל את העיתונים.

ג'ובס חבר לאיל העיתונות הבינלאומי רופרט מרדוק ויחד הם תיכננו עיתון חדש, יומי, המבוסס על הפלטפורמה הדיגיטלית. שמו היה "הדיילי" ("The Daily"). מרדוק השקיע בפרויקט ההקמה כ-30 מיליון דולר והכריז כי יגייס 150-100 עיתונאים וכי לעיתון החדש לא תהיה מהדורת דפוס ואפילו לא מהדורת אינטרנט: הוא יופיע רק בגרסת אייפד. דמי המנוי נקבעו על סך 99 סנט לשבוע, 4 דולר לחודש או 40 דולר לשנה.

(צילום: מתוך האתר השיווקי של ה"דיילי")

הרציונל היה פשוט: הצרכנים מפסיקים לשלם עבור עיתונים מודפסים ועוברים לאינטרנט. באינטרנט הם לא מוכנים לשלם עבור התוכן שהם מקבלים שכן הם התרגלו, הנבלות, לקבל אותו חינם. אבל יש פתרון! מסתבר שאין להם בעיה לשלם עבור אפליקציות למחשבי לוח (טאבלטים) דוגמת האייפד. פנטסטי! נעשה להם עיתון באייפד, וכך נחזיר בדרך האחורית את המודל האבוד של העיתונים המודפסים. "זמנים חדשים מחייבים עיתונות חדשה", הצהיר אז מרדוק. "האתגר הוא לקחת את מה שטוב בעיתונות המסורתית ולשלב אותו עם הדבר הכי טוב בטכנולוגיה הקיימת".

על אף שהעיתון היה אמור להיות מושק כבר בסוף 2010, הוא הושק בסופו של דבר בפברואר 2011. "הדיילי" הצליח לגייס קצת יותר מ-100 אלף מנויים ששילמו 40 דולר לשנה. כלומר, ההכנסות של העיתון נאמדו בכ-4 מיליון דולר לשנה, שמהם אפל, השותפה, נגסה כ-30%. נותרו 3 מיליון דולר, לא כולל פרסומות, שגם הן הכניסו כמה מיליונים.

אבל מי שחשב שהצליח להחזיר לתמונה את המודל הכלכלי הישן של העיתונות גילה שהבעיות הישנות רודפות אחריו. ההוצאות של "הדיילי" הגיעו לכחצי מיליון דולר בשבוע. המשמעות היא שהעיתון היה זקוק לפחות ל-500 אלף מנויים משלמים רק כדי להגיע לאיזון. "הדיילי" לא הצליח להגיע ליעד, ובראשית השבוע הזה החליט מרדוק לסגור אותו ולפטר את 100 העובדים שנותרו בעיתון לאחר סבב פיטורים קודם.

הבעיה עם ה"דיילי" לא היתה רק כלכלית גרידא, ואת הכישלון שלו אי-אפשר לתלות רק בנסיבות העסקיות המיוחדות: המשבר החמור סביב פרשות האזנות הסתר בזרוע התקשורת של מרדוק באנגליה גרר לבסוף פיצול של תאגיד ניוז-קורפ לשתי חטיבות, מה שפגע באפשרות לסבסד את העיתון הדיגיטלי המפסיד. הבעיה של "הדיילי" היתה שהיו לו הרבה בעיות.

אחת מהן היתה שהאפליקציה של העיתון לא היתה מוצלחת דיה, לפחות לא בשלבים הראשונים שלה, מה שפגע בבאזז החיובי שנלווה להשקת העיתון והוביל לאיבוד חלק לא מבוטל מהמומנטום שצבר.

בעיה נוספת היתה ש"הדיילי" לא פנה לקהל מסוים. הוא ביקש להשיג כל אחד, ולכן לא ממש הצליח למשוך אף אחד (כמו שניתן להבין, 100 אלף מנויים משלמים הם "אף אחד" כאשר עושים את המתימטיקה של ההכנסות מול ההוצאות). הוא לא היה עיתון גבה מצח כמו ה"וושינגטון פוסט" או ה"ניו-יורק טיימס", וגם לא נמוך מצח כמו ה"ניו-יורק פוסט", אחד הנכסים העיתונאיים הבולטים של מרדוק.

בעיה שלישית היתה האייפד עצמו. התברר שעל אף שאייפד נחשב בעיני רבים כאחד מפלאי תבל, בכל הקשור להצגת תכנים הארכיטקטורה שלו רחוקה מלהיות משובחת. כך, לדוגמה, כדי לצרוך את תוכני "הדיילי" היה הכרח להוריד את כל המהדורה לאייפד, וזה, מתברר, לקח לא מעט זמן, שלא לדבר על כך שביצוע חיפוש באמצעות אייפד אחר סיפור מסוים הוא משימה שגובלת בבלתי אפשרי, עובדה הפוגעת באטרקטיביות שלו כפלטפורמה לצריכת תוכן כתוב.

לבסוף, ההתעקשות של מרדוק להחזיר את המודל העסקי של העיתונות לקדמת הבמה באה לידי ביטוי גם בהחלטה שלא ליצור מהדורה מקוונת של "הדיילי" (שכן במהדורה שכזו אי-אפשר יהיה לגבות כסף). התוצאה היתה עיתון דיגיטלי שפועל בעולם דיגיטלי, אך שלא ניתן להפיץ את תכניו באמצעות פייסבוק, טוויטר או בכל דרך אחרת. זה לא ממש סייע, בלשון המעטה, להפיץ את בשורת העיתונות שיצאה מבין דפיו הדיגיטליים.

וכך, פחות משנתיים אחרי שנפתח, נסגר אחד הניסויים המעניינים בעולם העיתונות כשהוא מותיר אחריו עשרות עיתונאים מפוטרים ולא מעט סימני שאלה: האם הכישלון של "הדיילי" מלמד כי העיתונות יכולה לשים איקס על עוד ניסוי עקר בעוד טכנולוגיה מבטיחה, או שמא מדובר בכישלון מקומי שנובע מסיבות לא טכנולוגיות כמו אורך נשימה וטקטיקה ניהולית? ואולי המשמעות האמיתית של הכישלון היא שיש צורך בשינוי הרבה יותר רדיקלי באופן שבו מערכת עיתונאית חושבת, פועלת ומתפקדת בעידן הדיגיטלי?

התשובות, מן הסתם, יינתנו בקרוב. אין ברירה אחרת: החמצן לעיתונות המודפסת הולך ואוזל במהירות.